הנושאים החמים
הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
ירד גשם דקיק ומעצבן, ואבי עמד בפתח החנות, לבוש בחולצה יוקרתית שראתה ימים יפים יותר.
ובפנים עבדו שני בחורים מישיבת 'פני אליהו' וערמו צעצועים שונים לתוך ארגזים.
אורות גבוהים סינוורו את אבי, ורכב שחור בוהק גלש על המדרכה, כמעט עד הפתח של החנות.
ניסן מלניק בעל החנות ירד מהמכונית ונעץ באבי מבט מזלזל: "אני מכיר אנשים כמוך", הוא פלט עשן סיגר אל פניו של אבי, "מהרגע הראשון ראיתי שלא תצליח עם העסק הזה, ואני ניסן מלניק מודה שהוא טעה שהשכיר לך את המקום".
"צודק", אבי איבד כל שמץ של אסרטיביות, "אני רק מסיים פה והולך".
"תזדרז", נהם מלניק, "בעשר בא לכאן מישהו לראות את המקום".
"אוקי", אבי היה עייף ומושפל, "תגמרו כאן זריז!" הורה לבחורים הצדיקים שעזרו לו בלי לבקש תמורה, מהם הכי לא נעים לו, רק בקמפ האחרון הם הסתובבו בחולצות טריקו עם הכיתוב: 'בחסות כיכר השעשועים, חנות הצעצועים המובילה בבני ברק', עכשיו הם מורידים את הצעצוע האחרון מהמדפים, מפרקים את חלון הראווה, ומורידים את השלט 'מכירת חיסול' מהשמשה.
מלניק נסע, וששון הגיע עם הנגרר והעמיס הכל, כל הארגזים והשקים יעברו למחסן של ארגון החסד. הם שילמו לו במזומן על הכל, ויחלקו לילדים יתומים, לפחות משהו אחר טוב בכל הסיפור הזה.
"עכשיו תטאטאו את החנות, ותנסו לשטוף את הרצפה, כמה שנספיק", ביקש מהבחורים. הוא התבייש ממלניק, פעם אחת היה בבית המבריק שלו בגבעת שמואל, וראה את העוזרת מסירה אבק מהפסלונים. בבית של אבי בקושי ראו את הרצפה.
אלישבע ארוסתו מנסה להשיג אותו בטלפון, הוא ראה את המספר על הצג וניתק, אולי בפעם השביעית היום, הוא יסביר לה אחר כך מה קרה.
הרצפה הייתה מלאה חפצים וקרטונים: "הכל לפח!" אמר אבי, "ואם בא לכם משהו, פשוט תקחו".
אביגדור וירוחם עבדו במרץ מתוך שמחה של מצוה, ואבי עישן בפתח, מסתכל בעיניים אדישות למראה איך המדף הדקורטיבי שהוא בנה לדגמי המכוניות, נדחס לתוך שקית ממותגת 'ככר השעשועים' ומוטלת אל מכולת האשפה.
משהו צילצל מתוך ערימת האשפה: "מובייל!" אמר אביגדור, "שנים!".
"תשים אותם פה על החלון ונסיים", אבי נעשה קצר רוח.
הם שטפו את החנות במרץ, ואבי כבר עמד בפתח עם הצרור, הוא יחזיר אותו למלניק, יאמר תודה ושלום, וילך הביתה להתכסות בשמיכה הכי כבדה שימצא.
כבר בעשרה לעשר חזר ניסן ואיתו אברך צנום עם זקן ארוך ודק.
אבי ניגש אליו, הניח בידו את הצרור, אמר תודה רבה, וקרא לבחורים שיעזבו הכל ויחזרו לישיבה.
ניסן אפילו לא התייחס, הוא תפס בזרוע של האברך הצנום והוביל אותו אל תוך החנות, נעליו מסמנות שביל של עקבות בוץ ורפש בתוך השטיפה של ירוחם ואביגדור.
הוא הסתכל לאחור, החנות ריקה, וזה רק ניסן והאברך צועדים בה, ואז הוא ראה אותם בחלון הראווה, הוא חשב לחזור ולקחת.
אבל אז הוא ראה את האברך מושלך מחוץ לדלת החנות, ואת ניסן יוצא בסערה וטורק את החנות, נועל בזעם.
"הוא חושב שאני משחק פה!" שאג, "מספיק היה לי פה לא יוצלח אחד, לא צריך לפתוח מעון למפגרים כאן!"
ואז לראשונה אבי חייך, וניסן עמד חסר אונים מול החיוך, מלמל משהו חסר פשר ונכנס למושב הנהג, תוך 10 שניות הוא נסע על ז׳בוטינסקי במאה קמ"ש.
ובכל פעם שאבי מצליח במשהו, הוא לוקח את עצמו לחנות להשכרה במיקום מצויין, ועושה לעצמו קפה קטן וסיגריה ליד המוביילים על החלון.
הקפיץ אמנם לא מתוח, אבל המנגינה נעימה נעימה.
ובפנים עבדו שני בחורים מישיבת 'פני אליהו' וערמו צעצועים שונים לתוך ארגזים.
אורות גבוהים סינוורו את אבי, ורכב שחור בוהק גלש על המדרכה, כמעט עד הפתח של החנות.
ניסן מלניק בעל החנות ירד מהמכונית ונעץ באבי מבט מזלזל: "אני מכיר אנשים כמוך", הוא פלט עשן סיגר אל פניו של אבי, "מהרגע הראשון ראיתי שלא תצליח עם העסק הזה, ואני ניסן מלניק מודה שהוא טעה שהשכיר לך את המקום".
"צודק", אבי איבד כל שמץ של אסרטיביות, "אני רק מסיים פה והולך".
"תזדרז", נהם מלניק, "בעשר בא לכאן מישהו לראות את המקום".
"אוקי", אבי היה עייף ומושפל, "תגמרו כאן זריז!" הורה לבחורים הצדיקים שעזרו לו בלי לבקש תמורה, מהם הכי לא נעים לו, רק בקמפ האחרון הם הסתובבו בחולצות טריקו עם הכיתוב: 'בחסות כיכר השעשועים, חנות הצעצועים המובילה בבני ברק', עכשיו הם מורידים את הצעצוע האחרון מהמדפים, מפרקים את חלון הראווה, ומורידים את השלט 'מכירת חיסול' מהשמשה.
מלניק נסע, וששון הגיע עם הנגרר והעמיס הכל, כל הארגזים והשקים יעברו למחסן של ארגון החסד. הם שילמו לו במזומן על הכל, ויחלקו לילדים יתומים, לפחות משהו אחר טוב בכל הסיפור הזה.
"עכשיו תטאטאו את החנות, ותנסו לשטוף את הרצפה, כמה שנספיק", ביקש מהבחורים. הוא התבייש ממלניק, פעם אחת היה בבית המבריק שלו בגבעת שמואל, וראה את העוזרת מסירה אבק מהפסלונים. בבית של אבי בקושי ראו את הרצפה.
אלישבע ארוסתו מנסה להשיג אותו בטלפון, הוא ראה את המספר על הצג וניתק, אולי בפעם השביעית היום, הוא יסביר לה אחר כך מה קרה.
הרצפה הייתה מלאה חפצים וקרטונים: "הכל לפח!" אמר אבי, "ואם בא לכם משהו, פשוט תקחו".
אביגדור וירוחם עבדו במרץ מתוך שמחה של מצוה, ואבי עישן בפתח, מסתכל בעיניים אדישות למראה איך המדף הדקורטיבי שהוא בנה לדגמי המכוניות, נדחס לתוך שקית ממותגת 'ככר השעשועים' ומוטלת אל מכולת האשפה.
משהו צילצל מתוך ערימת האשפה: "מובייל!" אמר אביגדור, "שנים!".
"תשים אותם פה על החלון ונסיים", אבי נעשה קצר רוח.
הם שטפו את החנות במרץ, ואבי כבר עמד בפתח עם הצרור, הוא יחזיר אותו למלניק, יאמר תודה ושלום, וילך הביתה להתכסות בשמיכה הכי כבדה שימצא.
כבר בעשרה לעשר חזר ניסן ואיתו אברך צנום עם זקן ארוך ודק.
אבי ניגש אליו, הניח בידו את הצרור, אמר תודה רבה, וקרא לבחורים שיעזבו הכל ויחזרו לישיבה.
ניסן אפילו לא התייחס, הוא תפס בזרוע של האברך הצנום והוביל אותו אל תוך החנות, נעליו מסמנות שביל של עקבות בוץ ורפש בתוך השטיפה של ירוחם ואביגדור.
הוא הסתכל לאחור, החנות ריקה, וזה רק ניסן והאברך צועדים בה, ואז הוא ראה אותם בחלון הראווה, הוא חשב לחזור ולקחת.
אבל אז הוא ראה את האברך מושלך מחוץ לדלת החנות, ואת ניסן יוצא בסערה וטורק את החנות, נועל בזעם.
"הוא חושב שאני משחק פה!" שאג, "מספיק היה לי פה לא יוצלח אחד, לא צריך לפתוח מעון למפגרים כאן!"
ואז לראשונה אבי חייך, וניסן עמד חסר אונים מול החיוך, מלמל משהו חסר פשר ונכנס למושב הנהג, תוך 10 שניות הוא נסע על ז׳בוטינסקי במאה קמ"ש.
ובכל פעם שאבי מצליח במשהו, הוא לוקח את עצמו לחנות להשכרה במיקום מצויין, ועושה לעצמו קפה קטן וסיגריה ליד המוביילים על החלון.
הקפיץ אמנם לא מתוח, אבל המנגינה נעימה נעימה.
