הנושאים החמים
הנושאים החמים
לא קראתי לאשכול 'סיפור בהמשכים' כי אני לא מבטיחה המשך, אבל בינתיים...
'פעם היו שני סינים... תראו כמה יש היום...'
יאן טאו שמע את הבדיחה הזו אולי מליון פעמים, אך מעולם לא צחק ממנה. אולי כי מעולם לא צחק מבדיחה כלשהיא.
כסא הפלסטיק חרק כאשר התרומם ממנו יאן טאו בזעם, ודלת העץ השמיעה חבטה עזה כאשר נטרקה בכח. חמישה אחים היו לו, ליאן טאו. חמישה אחים ואחיות שהיוו חלק בלתי נפרד מהבדיחה התפלה. סינים. אוכלים נחשים עם אורז, עובדים במפעלי ענק לייצור סחורה באיכות ירודה, עיניהם צרות ומלוכסנות והם מדברים מהאף. בדיוק כמוהו.
אבל הוא היה שונה. הוא התנהג כמו סיני, נראה כמו סיני ודיבר כמו סיני, אך מבפנים… מבפנים הרגיש זר. כוכבי הדגל לא ריגשו אותו, פטפוטי פוליטיקה לא עניינו אותו, והסטוריית העם אליו היה שייך לא נגעה לליבו יותר מהסטוריית פינלנד. אף אחד מאחיו או חבריו, יאן טאו היה בטוח בזאת, לא חש תלוש כל כך. אף אחד מהם גם לא סלד מהשיחות סביב שולחן הארוחה, ואף אחד מהם לא הרגיש שחיים של עבודה במפעל גדול משש וחצי בבוקר עד שש וחצי בערב, ארוחות דלות וצחקוקי סרק, הנם חיים ריקים ומבוזבזים.
והיום, דווקא היום זה הכעיס אותו. מליארד וחצי בני אדם חיים בארץ הזו, כולם חלק מעם ענק, כולם סינים. והיום, כשערך את חשבון ההכנסות וההוצאות השבועי שלו, פתאום נתקף ברצון מוזר לבזבז את כספו ולצאת למסע פראי בכל העולם, לחפש מקום חדש, הרחק מטייוואן, הרחק מהאורז, הרחק מכל דבר שיזכיר לו את מולדתו. אך כשהגיע לשורה התחתונה פשוט קם ועזב את החדר, מעדיף שלא לראות את התוצאה העגומה. אפילו כסף לכרטיס טיסה אין לו, ומסע חובק תבל יעלה לפחות פי חמישה עשר מכרטיס בודד.
כשהוא ממורמר לעס יאן טאו את האוכל שהניחה אמו בצלחת המונחת לפניו.
"הי יאן טאו, זה שלי!"
"מה?"
"זה שלי האוכל! למה אתה אוכל לי את זה?" שי וואנג חטפה את הצלחת ונטלה זוג מקלות נקי מהשיש.
"מה עובר עליך?" שאלה בפה מלא לאחר רגע, עיניה בוהות בו. הוא לא השיב, רק שלח לעברה מבט מצמית אחד ולקח לעצמו צלחת אחרת, ממלא אותה בנתחי בשר משומר.
"עשיתי משהו רע?" היתממה שי וואנג, ויאן טאו חש שהוא מאבד את שלוותו. אין סיבה להישאר פה. אין שום עניין להמשיך ולחיות את החיים המבוזבזים האלה, ובמחילה מכבודם של אחיו ואחיותיו, הם אכן חיים מבוזבזים.
"יאן טאו, איך היה היום במפעל?" ניסתה אמא שלו לרכך את האוירה.
"פסדר", הוא מלמל, אחר ניגב את ידיו במגבת משובצת, זרק אותה על השולחן ויצא מן המטבח. לא היה בסדר בכלל במפעל. היה רגיל, משעמם, עבודה. הכשרונות שלו מתבזבזים על כלום, על כלום!
בחדר המתינו לו דאשי וקונג מין, כל אחד עם הטלפון שלו. יאן טאו חטף את המכשיר שלו מהשידה ופנה לצאת. בילוי בחברת שני אחיו הגדולים לא היה משהו שהוא אהב במיוחד.
"יאן טאו, לאן אתה הולך? חיכיתי לך", קרא אחריו דאשי, מתרומם ממיטתו עליה ישב בנעליו.
"לשום מקום, מה יש?" רק לא בדיחה, רק לא בדיחה!
"תקשיב, יאן טאו, אני לא יודע מה עובר עליך בימים האחרונים ומה גורם לך להתנהג מוזר", פתח דאשי, מתקרב לעברו של יאן טאו בצעדים מאיימים, "אבל אני לא סובל שדורכים לי על המיטה עם נעליים!!"
בדיחה. יופי. לו היה חזק מדאשי היה יאן טאו משליך את נעלו על פניו של אחיו, ואת הנעל השניה על המיטה. מה הוא חושב לעצמו? אך הוא אינו חזק יותר, ואחיו, שמאז היה בן שמונה התמחה בקראטה, גם היה גבוה ממנו בראש.
כשהוא מותח חיוך מתוק על חייו התכופף ושרך מחדש את נעליו בתנועות אלגנטיות ואיטיות, מורח את הזמן בעקשנות. דאשי הביט בו מלמעלה, אחר נהם משהו וחזר למיטתו, מצחקק.
יאן טאו שנא את הרגעים האלה. שנא את בדיחותיו חסרות הטעם של דאשי, ושל כולם. קונג מין צחקק פתאום, טופח בחביבות על כתפיו של אחיו הצעיר ממנו בשנתיים, מצביע לעבר מיטתו של דאשי. נעלי הבית של יאן טאו היו מונחות עליה, מוקפות בנעליו הרבות של דאשי.
וואו. בדיחה מצחיקה ממש.
'פעם היו שני סינים... תראו כמה יש היום...'
יאן טאו שמע את הבדיחה הזו אולי מליון פעמים, אך מעולם לא צחק ממנה. אולי כי מעולם לא צחק מבדיחה כלשהיא.
כסא הפלסטיק חרק כאשר התרומם ממנו יאן טאו בזעם, ודלת העץ השמיעה חבטה עזה כאשר נטרקה בכח. חמישה אחים היו לו, ליאן טאו. חמישה אחים ואחיות שהיוו חלק בלתי נפרד מהבדיחה התפלה. סינים. אוכלים נחשים עם אורז, עובדים במפעלי ענק לייצור סחורה באיכות ירודה, עיניהם צרות ומלוכסנות והם מדברים מהאף. בדיוק כמוהו.
אבל הוא היה שונה. הוא התנהג כמו סיני, נראה כמו סיני ודיבר כמו סיני, אך מבפנים… מבפנים הרגיש זר. כוכבי הדגל לא ריגשו אותו, פטפוטי פוליטיקה לא עניינו אותו, והסטוריית העם אליו היה שייך לא נגעה לליבו יותר מהסטוריית פינלנד. אף אחד מאחיו או חבריו, יאן טאו היה בטוח בזאת, לא חש תלוש כל כך. אף אחד מהם גם לא סלד מהשיחות סביב שולחן הארוחה, ואף אחד מהם לא הרגיש שחיים של עבודה במפעל גדול משש וחצי בבוקר עד שש וחצי בערב, ארוחות דלות וצחקוקי סרק, הנם חיים ריקים ומבוזבזים.
והיום, דווקא היום זה הכעיס אותו. מליארד וחצי בני אדם חיים בארץ הזו, כולם חלק מעם ענק, כולם סינים. והיום, כשערך את חשבון ההכנסות וההוצאות השבועי שלו, פתאום נתקף ברצון מוזר לבזבז את כספו ולצאת למסע פראי בכל העולם, לחפש מקום חדש, הרחק מטייוואן, הרחק מהאורז, הרחק מכל דבר שיזכיר לו את מולדתו. אך כשהגיע לשורה התחתונה פשוט קם ועזב את החדר, מעדיף שלא לראות את התוצאה העגומה. אפילו כסף לכרטיס טיסה אין לו, ומסע חובק תבל יעלה לפחות פי חמישה עשר מכרטיס בודד.
כשהוא ממורמר לעס יאן טאו את האוכל שהניחה אמו בצלחת המונחת לפניו.
"הי יאן טאו, זה שלי!"
"מה?"
"זה שלי האוכל! למה אתה אוכל לי את זה?" שי וואנג חטפה את הצלחת ונטלה זוג מקלות נקי מהשיש.
"מה עובר עליך?" שאלה בפה מלא לאחר רגע, עיניה בוהות בו. הוא לא השיב, רק שלח לעברה מבט מצמית אחד ולקח לעצמו צלחת אחרת, ממלא אותה בנתחי בשר משומר.
"עשיתי משהו רע?" היתממה שי וואנג, ויאן טאו חש שהוא מאבד את שלוותו. אין סיבה להישאר פה. אין שום עניין להמשיך ולחיות את החיים המבוזבזים האלה, ובמחילה מכבודם של אחיו ואחיותיו, הם אכן חיים מבוזבזים.
"יאן טאו, איך היה היום במפעל?" ניסתה אמא שלו לרכך את האוירה.
"פסדר", הוא מלמל, אחר ניגב את ידיו במגבת משובצת, זרק אותה על השולחן ויצא מן המטבח. לא היה בסדר בכלל במפעל. היה רגיל, משעמם, עבודה. הכשרונות שלו מתבזבזים על כלום, על כלום!
בחדר המתינו לו דאשי וקונג מין, כל אחד עם הטלפון שלו. יאן טאו חטף את המכשיר שלו מהשידה ופנה לצאת. בילוי בחברת שני אחיו הגדולים לא היה משהו שהוא אהב במיוחד.
"יאן טאו, לאן אתה הולך? חיכיתי לך", קרא אחריו דאשי, מתרומם ממיטתו עליה ישב בנעליו.
"לשום מקום, מה יש?" רק לא בדיחה, רק לא בדיחה!
"תקשיב, יאן טאו, אני לא יודע מה עובר עליך בימים האחרונים ומה גורם לך להתנהג מוזר", פתח דאשי, מתקרב לעברו של יאן טאו בצעדים מאיימים, "אבל אני לא סובל שדורכים לי על המיטה עם נעליים!!"
בדיחה. יופי. לו היה חזק מדאשי היה יאן טאו משליך את נעלו על פניו של אחיו, ואת הנעל השניה על המיטה. מה הוא חושב לעצמו? אך הוא אינו חזק יותר, ואחיו, שמאז היה בן שמונה התמחה בקראטה, גם היה גבוה ממנו בראש.
כשהוא מותח חיוך מתוק על חייו התכופף ושרך מחדש את נעליו בתנועות אלגנטיות ואיטיות, מורח את הזמן בעקשנות. דאשי הביט בו מלמעלה, אחר נהם משהו וחזר למיטתו, מצחקק.
יאן טאו שנא את הרגעים האלה. שנא את בדיחותיו חסרות הטעם של דאשי, ושל כולם. קונג מין צחקק פתאום, טופח בחביבות על כתפיו של אחיו הצעיר ממנו בשנתיים, מצביע לעבר מיטתו של דאשי. נעלי הבית של יאן טאו היו מונחות עליה, מוקפות בנעליו הרבות של דאשי.
וואו. בדיחה מצחיקה ממש.
נערך לאחרונה ב:
