שיתוף - לביקורת שנה טובה ומצוקה

[שם שצריך להיות מקורי]

קצת בדיליי.
אבל היה באלי בכל אופן:

השתרכתי לאיטי בתור הארוך.
מחזיקה את הכרטיס הקטן בחוזקה.
כרטיס התקווה העתידי שלי.
כמוני היו עוד עשרות.
האויר היה דחוס.
המזגן הזיע וקירטע. מנסה להשתלט על כמות מוגזמת של אנשים. לא מורגל בעבודה שכזאת.
כולם נטפו.
נדחפו.
וחיכו.
ועוד משהו משותף- הנחישות שבעיניים.
אני ראיתי אותה מבצבצת מעיניהם כולם.
זה בער בהם.
כולם רצו לצאת עם שנה טובה ביד.
מי לא רוצה??
כולנו השקענו, עמלנו, עבדנו.
ועכשיו- כולנו כאן.
מחכים לתוצאה.
הבטתי בקנאה במאושר הנוכחי שעשה את דרכו לכיוון ההפוך ממני.
הוא היה מאושר.
מחזיק מעטפה בחוזקה.
הדגל בידיו.
הוא בפנים.
. . .
התור שלי הגיע- - -
תחבתי את הכרטיס הקטן.
לחצתי על אישור.
הלב רץ על 200.
והופ.
קצה של נייר בצבץ מפתח היציאה.
כבר היה אפשר להתחיל לזהות את האף של אליעזר הקטן.
את הסרט בצבע תפוח שקשרתי לנחמה בדחילו.
וזהו.
יש לי שנה טובה.
להביא לסבתא.

בשולי הדברים:
כתבתי את הקטע הנ"ל בעודי בתוך הסיטואציה.
מזיעה ומיוגעת אחרי עמל היומיים האחרונים.
בחירת המיקום, התפאורה, הצלמת, הבגדים הראשונים והשניים. והַסְפֶּר.
מתיחת החיוך הבלתי נגמרת, הציקצוקים ונסיונות ההצחקה שכבר לא הצחיקו.
ניסתי להמיר את התיסכול להומור.
כשקראתי את זה למפרע.
ראיתי שאפשר למצוא גם נימה בקורתית בדברים.
לא זאת היתה כוונתי.
שנה טובה ומתוקה.

 

[הצ'ייסר]

לרגע זה כבר היה נראה כמו משל בהמתנה למשפט הגדול...

 

[מ. ש]

וואו פאנץ' מקטע לא מוכר.
חמוד ממש