הנושאים החמים
הנושאים החמים
הסיפור שלי קרה לפני כמעט 20 שנה עם לידת בני הבכור. הוא נולד פג קטן מאוד ושרד בנסי ניסים, תודה לה'.
החשש הגדול שלנו היה בכל הקשור להתפתחות שלו, ולצערי הרופאים היו מאוד סקפטיים. "תראי, חקר המוח נמצא בחיתוליו, ואי אפשר לדעת אילו נזקים נגרמים בלידה מוקדמת", אמר לי אחד הפרופסורים הגדולים בתחום חקר המוח, "בטוח המוח נפגע, אבל אי אפשר לדעת אם זה יתבטא בקושי מוטורי, בפיגור קוגניטיבי או בהפרעות רגשיות".
המילים האלו ריסקו אותי. כמו כל אמא, גם אני חלמתי שהבן שלי יהיה בריא ומוכשר ויגדל לתלמיד חכם.
אחרי שלושה חודשים בפגייה הגענו הביתה סחוטים רגשית. מצד אחד שמחנו מאוד על המתנה הגדולה שקיבלנו מבורא עולם. הכרנו כאלו שמחכים שנים לילדים והיו שמחים במתנה שכזו. אבל מצד שני דאגנו מאוד מהעתיד של הילד - מה יהיה אתו כשיגדל? איך הוא יתפתח? כבר התחלתי לחשוב איזו בעיה "עדיפה". אמרתי כל הזמן לבעלי שהלוואי ויהיה לו "רק" קושי מוטורי. אז הוא לא יהיה פסנתרן... הוא לא יוכל לכתוב... בין כה וכה הכל היום ממוחשב... בעלי היה שומע אותי ברוב קשב, שותק, מדי פעם מנגב דמעה סוררת שחשב שלא שמתי לב אליה, ומסיים עם האופטימית הנצחית שלו שבעזרת ה' הכל יסתדר לטובה והוא יגדל כמו כל הילדים - בריא בגופו ובנפשו ולא, הוא לא יהיה פסנתרן, כי הוא יכתוב חידושי תורה ויהיה תלמיד חכם, כמו הילד שתמיד חלמנו עליו!
בעלי כמובן התכוון לעודד אותי, אבל אותי הדיבורים האלו רק הרגיזו. מה העניין לשגות בדמיונות? הרופאים אומרים שבטוח תהיה לו מגבלה כזו או אחרת, בשביל מה להתכחש למציאות ואז היא תתפוצץ לנו בפנים? עדיף להשלים עם המצב ולקבל אותו כמו שהוא. אז לא יהיה לנו ילד מושלם, לכל אחד יש איזשהו חיסרון, נודה לה' שהמצב לא גרוע יותר.
לאחר חודש נוסף בבית, הרופאים אמרו שכבר אפשר לערוך לתינוק את הברית, והתחלנו לחשוב איזה שם לתת לו. אני העדפתי שם שמבטא את קבלת הדין באהבה, את ההשלמה עם רצון ה' בכל מצב, את קבלת האדם באשר הוא - גם אם יש לו איזושהי מגבלה, ולכן רציתי לקרוא לו 'שלמה' - ה' שלם, רצונו שלם, מה שהוא נותן שלם, והאדם באשר הוא שלם.
אבל בעלי התעקש שחייבים לתת לתינוק שם שמבטא את התקווה שהוא יגדל בריא ושלם, את הציפייה לחסדי ה', את האמונה שה' יכול לשנות את הטבע, ולכן הוא רצה לקרוא לו 'אוריאל' - ה' הוא האור שלי, התקווה שלי, מבטחי ומעוזי!
בלילה שלפני הברית בעלי אמר שהוא לא מסוגל ללכת לישון. הוא התיישב בסלון וקרא פרקי תהלים. בזמן שאני מתארגנת לשינה אני שומעת אותו בוכה לעצמו בשקט. לאט לאט הבכיות שלו הלכו והתגברו עד שהוא כבר ממש בכה בדמעות שליש. בהתחלה הייתי קצת כבויה, השלמתי כבר עם המצב וזהו, אבל בהדרגה הצטרפתי לבעלי וקראנו יחד פרק ועוד פרק ועוד אחד ועוד אחד, ואני שמה לב שהדמעות מתחילות לחנוק את גרוני. אנחנו יושבים באמצע הלילה קוראים תהלים ובוכים כמו ילדים.
הגענו לפרק כז. הפנים של בעלי האדימו, העיניים שלו התנפחו, הוא היה נראה קצת כמו מלאך, והוא שר את המילים בהשתפכות והתלהבות: "ה' אורי וישעי ממי אירא! ה' מעוז חיי ממי אפחד!... לא יירא לבי!... בזאת אני בוטח!... אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו!". נשברתי, התייפחתי, לא יכולתי יותר. הרגשתי כמה חסרות לי עוצמות האמונה של בעלי. התחלתי לייסר את עצמי שאין לי מספיק בטחון בה', שאני מצננת את האמונה של בעלי הצדיק. רציתי להפסיק אותו באמצע ולבקש ממנו סליחה, אבל הוא סימן לי שכבר מאוחר והוא רוצה לגמור את כל הספר לפני 'עלות השחר'.
המשכנו שעות בקריאת התהלים בדמעות, והגענו לפרק קכ"ז: "שיר המעלות לשלמה. אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו. אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר... שווא לכם... אוכלי לחם העצבים... הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן... לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער". נראה לי שאתם כבר מבינים. ה' שלח לי את המסר הכי חזק שיכולתי להעלות בדעתי. הבנתי שגם מי שנקרא שלמה אומר לי לא להשלים עם המצב, אלא לבטוח בה' שנותן לי הכל - הוא בנה את ביתנו, הוא שומר עלינו, הוא נתן לנו את הבן - אז שווא לי להיות עצבה, בעזרת ה' הוא עוד יהיה בריא וחזק ולא יהיה לו במה לֵיבוֹש. הסכמתי עם בעלי שנקרא לתינוק אוריאל.
בעלי הלך להתפלל, כשהוא חזר התארגנו ונסענו לברית. בדרך מתקשר אלי דוד נחום שמביא אתו את סבא מצפת, ואומר לי שהם בדרך לברית, אבל הם יאחרו קצת כי סבא רוצה ללכת לפני הברית להר הזיתים. לא כל כך הבנתי מה יש לסבא בהר הזיתים. חשבתי שכנראה הוא מתכוון לכותל, אז אמרתי לו שסבא אמור להיות הסנדק, ואולי עדיף שייסעו אחרי הברית כדי שלא יהיה לחץ עם המוהל וכל המוזמנים.
סבא לקח מדוד נחום את הטלפון ואמר לי: "מלכי! היום זה האזכרה של סבא שלי, סבא שלמה, אני רוצה ללכת לקבר שלו לפני שאני משמש סנדק בברית של הנכד שלי. אני רוצה לברך את התינוק שהזכות של סבא שלמה תעמוד לו כל החיים. את יודעת, סבא שלמה היה צדיק גדול, היו לו כאלו עוצמות של אמונה ובטחון שאין בדורות שלנו".
התחלתי להסתחרר, לא הצלחתי לעכל את מה שקורה לי. אני בדרך לברית של הבן שלי, רציתי לקרוא לו שלמה כאות השלמה, ובסוף החלטתי לקרוא לו אוריאל כאות תקווה ואמונה, ומתברר שהיום הוא יום השנה של סבא של סבא שלי שנקרא שלמה והיה מיוחד באמונה שלו... אז כנראה שהשם שלמה אמור לבטא עבורי דווקא אמונה ולא השלמה! זה כבר לא יכול להיות מקרי. התבלבלתי, לא הבנתי מה ה' רוצה שאני אבין מכל זה? לקרוא לתינוק אוריאל? לקרוא לו שלמה?
סיפרתי לבעלי את מה שסבא אמר לי. הוא התרגש, הוא לא היה יכול להמשיך בנסיעה. עצרנו בצד וניסינו להבין מה קורה אתנו. אי אפשר למסמס כזו השגחה פרטית. בדיוק השם שחשבנו שמבטא את ההשלמה עם רצון ה' מתברר כשם שמבטא עבורנו את האמונה והתקווה.
החלטנו שהאמונה של סבא שלמה בטוח תוכיח את עצמה, שיהיו לנו ניסים. סיכמנו שנקרא לתינוק 'אוריאל שלמה'. קודם כל "אוריאל" - נצפה ונבטח בה' שיהיה הכי טוב שיכול להיות, ובעזרתו יתברך גם ה"שלמה" לא יבטא השלמה והכלה!
בברית אכן קראנו לתינוק אוריאל שלמה. לאחר מכן, בסעודה, בעלי נעמד לומר דברי תורה. הוא אמר שהוא הכין פלפול הלכתי, אבל נראה לו שיותר חשוב להסביר את השם שבחרנו. הוא סיפר את כל השתלשלות הדברים, וכמובן סיים באופטימיות הנצחית שלו שהוא בטוח שהילד יגדל בריא ושלם ויהיה תלמיד חכם וצדיק כמו סבא שלמה. כולם התרגשו מאוד ובמיוחד סבא שלא הצליח לעצור את הדמעות.
אחרי תקופת התאוששות קצרה נשאבנו לחיים האמתיים. אוריאל היה צריך המון טיפולים, והשקענו בו את כל כולנו. הלכנו אתו לכל הטיפולים האפשריים - פיזיותרפיה, קלינאיות תקשורת, מורים פרטיים וטיפולים רגשיים מכל הסוגים.
ברוך ה' לאט לאט אוריאל התקדם עוד ועוד, הוא הצליח מאוד בלימודים, היו לו המון חברים, והמורים אהבו והעריכו אותו. בעוד שבועיים אוריאל שלנו יהיה בן עשרים בעזרת ה'. הוא לומד באחת הישיבות הטובות ביותר, הוא עושה חיל בלימודו וכבר כתב כמה חוברות של חידושי תורה. אנחנו מקבלים אין ספור טלפונים משדכנים שמציעים לאוריאל את השידוכים הטובים ביותר שלא יכולנו אפילו לחלום עליהם.
אני מספרת את הסיפור שלי כי אותו יום של הברית של אוריאל מלווה אותי כל חיי. את הלקח שלמדתי אז אני לא שוכחת עד היום. בכל רגע ובכל מצב אני יודעת שאם אאמין בה' שהכל יהיה הכי טוב שיכול להיות, זה באמת יכול לקרות. אפילו כשזה נגד הטבע, אפילו כשכל הרופאים אומרים שבטוח לא יהיה טוב.
"שלמה" זה רק ביחס לעבר. בדברים שלא יכולים להשתנות אנחנו משלימים ויודעים שהכל מה' והכל לטובה. אבל ביחס לעתיד? בדברים שיכולים להשתנות? "אוריאל"! ה' הוא האור שלנו! הוא יאיר את דרכנו! נקווה לטוב המושלם! יש לנו את ה' יתברך שאם נאמין ונבטח בו יכול לשנות בשבילנו את הטבע שיהיה הכי טוב שבעולם!
החשש הגדול שלנו היה בכל הקשור להתפתחות שלו, ולצערי הרופאים היו מאוד סקפטיים. "תראי, חקר המוח נמצא בחיתוליו, ואי אפשר לדעת אילו נזקים נגרמים בלידה מוקדמת", אמר לי אחד הפרופסורים הגדולים בתחום חקר המוח, "בטוח המוח נפגע, אבל אי אפשר לדעת אם זה יתבטא בקושי מוטורי, בפיגור קוגניטיבי או בהפרעות רגשיות".
המילים האלו ריסקו אותי. כמו כל אמא, גם אני חלמתי שהבן שלי יהיה בריא ומוכשר ויגדל לתלמיד חכם.
אחרי שלושה חודשים בפגייה הגענו הביתה סחוטים רגשית. מצד אחד שמחנו מאוד על המתנה הגדולה שקיבלנו מבורא עולם. הכרנו כאלו שמחכים שנים לילדים והיו שמחים במתנה שכזו. אבל מצד שני דאגנו מאוד מהעתיד של הילד - מה יהיה אתו כשיגדל? איך הוא יתפתח? כבר התחלתי לחשוב איזו בעיה "עדיפה". אמרתי כל הזמן לבעלי שהלוואי ויהיה לו "רק" קושי מוטורי. אז הוא לא יהיה פסנתרן... הוא לא יוכל לכתוב... בין כה וכה הכל היום ממוחשב... בעלי היה שומע אותי ברוב קשב, שותק, מדי פעם מנגב דמעה סוררת שחשב שלא שמתי לב אליה, ומסיים עם האופטימית הנצחית שלו שבעזרת ה' הכל יסתדר לטובה והוא יגדל כמו כל הילדים - בריא בגופו ובנפשו ולא, הוא לא יהיה פסנתרן, כי הוא יכתוב חידושי תורה ויהיה תלמיד חכם, כמו הילד שתמיד חלמנו עליו!
בעלי כמובן התכוון לעודד אותי, אבל אותי הדיבורים האלו רק הרגיזו. מה העניין לשגות בדמיונות? הרופאים אומרים שבטוח תהיה לו מגבלה כזו או אחרת, בשביל מה להתכחש למציאות ואז היא תתפוצץ לנו בפנים? עדיף להשלים עם המצב ולקבל אותו כמו שהוא. אז לא יהיה לנו ילד מושלם, לכל אחד יש איזשהו חיסרון, נודה לה' שהמצב לא גרוע יותר.
לאחר חודש נוסף בבית, הרופאים אמרו שכבר אפשר לערוך לתינוק את הברית, והתחלנו לחשוב איזה שם לתת לו. אני העדפתי שם שמבטא את קבלת הדין באהבה, את ההשלמה עם רצון ה' בכל מצב, את קבלת האדם באשר הוא - גם אם יש לו איזושהי מגבלה, ולכן רציתי לקרוא לו 'שלמה' - ה' שלם, רצונו שלם, מה שהוא נותן שלם, והאדם באשר הוא שלם.
אבל בעלי התעקש שחייבים לתת לתינוק שם שמבטא את התקווה שהוא יגדל בריא ושלם, את הציפייה לחסדי ה', את האמונה שה' יכול לשנות את הטבע, ולכן הוא רצה לקרוא לו 'אוריאל' - ה' הוא האור שלי, התקווה שלי, מבטחי ומעוזי!
בלילה שלפני הברית בעלי אמר שהוא לא מסוגל ללכת לישון. הוא התיישב בסלון וקרא פרקי תהלים. בזמן שאני מתארגנת לשינה אני שומעת אותו בוכה לעצמו בשקט. לאט לאט הבכיות שלו הלכו והתגברו עד שהוא כבר ממש בכה בדמעות שליש. בהתחלה הייתי קצת כבויה, השלמתי כבר עם המצב וזהו, אבל בהדרגה הצטרפתי לבעלי וקראנו יחד פרק ועוד פרק ועוד אחד ועוד אחד, ואני שמה לב שהדמעות מתחילות לחנוק את גרוני. אנחנו יושבים באמצע הלילה קוראים תהלים ובוכים כמו ילדים.
הגענו לפרק כז. הפנים של בעלי האדימו, העיניים שלו התנפחו, הוא היה נראה קצת כמו מלאך, והוא שר את המילים בהשתפכות והתלהבות: "ה' אורי וישעי ממי אירא! ה' מעוז חיי ממי אפחד!... לא יירא לבי!... בזאת אני בוטח!... אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו!". נשברתי, התייפחתי, לא יכולתי יותר. הרגשתי כמה חסרות לי עוצמות האמונה של בעלי. התחלתי לייסר את עצמי שאין לי מספיק בטחון בה', שאני מצננת את האמונה של בעלי הצדיק. רציתי להפסיק אותו באמצע ולבקש ממנו סליחה, אבל הוא סימן לי שכבר מאוחר והוא רוצה לגמור את כל הספר לפני 'עלות השחר'.
המשכנו שעות בקריאת התהלים בדמעות, והגענו לפרק קכ"ז: "שיר המעלות לשלמה. אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו. אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר... שווא לכם... אוכלי לחם העצבים... הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן... לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער". נראה לי שאתם כבר מבינים. ה' שלח לי את המסר הכי חזק שיכולתי להעלות בדעתי. הבנתי שגם מי שנקרא שלמה אומר לי לא להשלים עם המצב, אלא לבטוח בה' שנותן לי הכל - הוא בנה את ביתנו, הוא שומר עלינו, הוא נתן לנו את הבן - אז שווא לי להיות עצבה, בעזרת ה' הוא עוד יהיה בריא וחזק ולא יהיה לו במה לֵיבוֹש. הסכמתי עם בעלי שנקרא לתינוק אוריאל.
בעלי הלך להתפלל, כשהוא חזר התארגנו ונסענו לברית. בדרך מתקשר אלי דוד נחום שמביא אתו את סבא מצפת, ואומר לי שהם בדרך לברית, אבל הם יאחרו קצת כי סבא רוצה ללכת לפני הברית להר הזיתים. לא כל כך הבנתי מה יש לסבא בהר הזיתים. חשבתי שכנראה הוא מתכוון לכותל, אז אמרתי לו שסבא אמור להיות הסנדק, ואולי עדיף שייסעו אחרי הברית כדי שלא יהיה לחץ עם המוהל וכל המוזמנים.
סבא לקח מדוד נחום את הטלפון ואמר לי: "מלכי! היום זה האזכרה של סבא שלי, סבא שלמה, אני רוצה ללכת לקבר שלו לפני שאני משמש סנדק בברית של הנכד שלי. אני רוצה לברך את התינוק שהזכות של סבא שלמה תעמוד לו כל החיים. את יודעת, סבא שלמה היה צדיק גדול, היו לו כאלו עוצמות של אמונה ובטחון שאין בדורות שלנו".
התחלתי להסתחרר, לא הצלחתי לעכל את מה שקורה לי. אני בדרך לברית של הבן שלי, רציתי לקרוא לו שלמה כאות השלמה, ובסוף החלטתי לקרוא לו אוריאל כאות תקווה ואמונה, ומתברר שהיום הוא יום השנה של סבא של סבא שלי שנקרא שלמה והיה מיוחד באמונה שלו... אז כנראה שהשם שלמה אמור לבטא עבורי דווקא אמונה ולא השלמה! זה כבר לא יכול להיות מקרי. התבלבלתי, לא הבנתי מה ה' רוצה שאני אבין מכל זה? לקרוא לתינוק אוריאל? לקרוא לו שלמה?
סיפרתי לבעלי את מה שסבא אמר לי. הוא התרגש, הוא לא היה יכול להמשיך בנסיעה. עצרנו בצד וניסינו להבין מה קורה אתנו. אי אפשר למסמס כזו השגחה פרטית. בדיוק השם שחשבנו שמבטא את ההשלמה עם רצון ה' מתברר כשם שמבטא עבורנו את האמונה והתקווה.
החלטנו שהאמונה של סבא שלמה בטוח תוכיח את עצמה, שיהיו לנו ניסים. סיכמנו שנקרא לתינוק 'אוריאל שלמה'. קודם כל "אוריאל" - נצפה ונבטח בה' שיהיה הכי טוב שיכול להיות, ובעזרתו יתברך גם ה"שלמה" לא יבטא השלמה והכלה!
בברית אכן קראנו לתינוק אוריאל שלמה. לאחר מכן, בסעודה, בעלי נעמד לומר דברי תורה. הוא אמר שהוא הכין פלפול הלכתי, אבל נראה לו שיותר חשוב להסביר את השם שבחרנו. הוא סיפר את כל השתלשלות הדברים, וכמובן סיים באופטימיות הנצחית שלו שהוא בטוח שהילד יגדל בריא ושלם ויהיה תלמיד חכם וצדיק כמו סבא שלמה. כולם התרגשו מאוד ובמיוחד סבא שלא הצליח לעצור את הדמעות.
אחרי תקופת התאוששות קצרה נשאבנו לחיים האמתיים. אוריאל היה צריך המון טיפולים, והשקענו בו את כל כולנו. הלכנו אתו לכל הטיפולים האפשריים - פיזיותרפיה, קלינאיות תקשורת, מורים פרטיים וטיפולים רגשיים מכל הסוגים.
ברוך ה' לאט לאט אוריאל התקדם עוד ועוד, הוא הצליח מאוד בלימודים, היו לו המון חברים, והמורים אהבו והעריכו אותו. בעוד שבועיים אוריאל שלנו יהיה בן עשרים בעזרת ה'. הוא לומד באחת הישיבות הטובות ביותר, הוא עושה חיל בלימודו וכבר כתב כמה חוברות של חידושי תורה. אנחנו מקבלים אין ספור טלפונים משדכנים שמציעים לאוריאל את השידוכים הטובים ביותר שלא יכולנו אפילו לחלום עליהם.
אני מספרת את הסיפור שלי כי אותו יום של הברית של אוריאל מלווה אותי כל חיי. את הלקח שלמדתי אז אני לא שוכחת עד היום. בכל רגע ובכל מצב אני יודעת שאם אאמין בה' שהכל יהיה הכי טוב שיכול להיות, זה באמת יכול לקרות. אפילו כשזה נגד הטבע, אפילו כשכל הרופאים אומרים שבטוח לא יהיה טוב.
"שלמה" זה רק ביחס לעבר. בדברים שלא יכולים להשתנות אנחנו משלימים ויודעים שהכל מה' והכל לטובה. אבל ביחס לעתיד? בדברים שיכולים להשתנות? "אוריאל"! ה' הוא האור שלנו! הוא יאיר את דרכנו! נקווה לטוב המושלם! יש לנו את ה' יתברך שאם נאמין ונבטח בו יכול לשנות בשבילנו את הטבע שיהיה הכי טוב שבעולם!
נערך לאחרונה ב:
