הנושאים החמים
הנושאים החמים
שלום לכולם! שמח להצטרף לקהילה החשובה של מושכי העט. מקוה ומתפלל להיות לעזר ולהעזר גם כן. שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדִי, וְלֹא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה, וְיִשְׂמְחוּ בִי חֲבֵרַי, שֶׁלֹּא אֹמַר עַל טָמֵא טָהוֹר וְלֹא עַל טָהוֹר טָמֵא, וְלֹא עַל מֻתָּר אָסוּר וְלֹא עַל אָסוּר מֻתָּר, וְלֹא יִכָּשְׁלוּ חֲבֵרַי בִּדְבַר הֲלָכָה וְאֶשְׂמַח בָּהֶם. ואל יהי הדבר קל בעיניכם. כוחה של מילה ככוחה של הלכה פסוקה. מודה גם למנהלים - שליט"א.
מצרף בזה שמינית-סיפור פרי עטי. הסגנון שלו לא לגמרי מגובש - אני מקווה שכיוון מסויים כבר יש כאן. אשמח לקבל הערות והארות מכל סוג - ומכל כיוון. תודה!
פרק ראשון: שלהי דקייטא
גופו של מעשה אשר אני נותן לפניכם היום לא מליבי בדיתי. שכך מקובלני ממורי זכרונו לברכה, שלימדנו דברי רש"י בפרשת שלח: כל שקר שאין תחילתו אמת אינו מתקיים בסופו. גופו ועיקרו של אמת הוא. ומה שאתם טועמים בו טעמים שלא טעמם אדם מעולם, משום שאי אפשר לו אדם שיספר סיפור בלא שיוסיף בו קורטוב מטעמו שלו. ואי אפשר לו לטעמו של אדם הנמהל בסיפור מעשה שלא יתערבב ויתגפף עמו לבלי הכר. וטעמי שלי במעשה זה שלא מליבי בדיתי, היו לבריה שאין כמותה בים וביבשה.
ומעשה שהיה כך היה: בכל שנה ושנה מחדש, עם בואם של רמזי אלול אל שלהי דקייטא, היה יעקב-ברוך מתחיל לערוך חשבון-נפשו. שבועות שלמים קודם לכן שרוע היה בצל ביתו, ואפילו להניע ידיו ורגליו לא רצה. כל כך היה פחד החום עליו. והחום היה כבד. וקשים מקייטא היו לו לזוועה מתמשכת. ומתוך שפחד החום היה על יעקב-ברוך, בכל עת שהרגיש בחום האופף אותו היה גל של חום מכה בו מליבו ושוב היה נעשה בשרו חידודין-רטובין כאילו רץ מקצה גבול השדות המזרחיים עד למעיין במערב ובחזרה, אף שלא הניע ולו זרת. ודומה היה על יעקב-ברוך כאילו שר-של-קייטא אורב לו באופן אישי בהחלט וצופה להמיתו בחום, זה חותר מבחוץ וזה חותר בפנים, הפחד מן הקייטא מחמם היה לו יותר מקייטא.
ובכל עת שגינדדל, זו מנב"ת של יעקב-ברוך, חולפת על פניו כרוח סער, וגופה הגדול העטוי מחלצות דהונות מטלטל ומתנשף במאמץ המרוץ, היא מפליטה קללה עסיסית לעבר היושב-בטל שלה, שמאסרו חג שבועות ועד עשרים במנחם לא עושה דבר מלבד רביצה יראת-חום בצל קורתם. פרוטה לא חסרה מכיסם, כי היה יעקב-ברוך משתכר ברוכלות סדקית של בחצרות הפריצים די מחייתם לחודשיים ושלושה יתירים, מכל מקום, לא הסכינה גינדדל לרביצה בטילה ומפוחדת זו. דומה היה לה יעקב-ברוך כאותה ציפור עלובה שנקלעה לחדר-ביתם, חבטה ראשה בחלון פעם ושתיים, ומיראת החבטה ישבה לה בפינת החדר ויללה את חייה העלובים, אבל להגביה עוף לא העזה, עד שלא תפס בה בנם הפעוט והשליכה בצהלה אל החצר. כך דומה היה יעקב-ברוך על גינדדל, כציפור רופסת אשר בפחדה לנוע מביאה עליה את אסונה במו רביצתה. אפס כי לא היה בפיה טען-קובלנה, כי הספיקה משכורתו של יעקב ברוך בחורף כדי מחייתם, ולא נותר לה בצקלונה נשק הולם כי אם דברי קללה וניבול בפה ביהודית. תודה לא-ל עליון, קללות לא חסרו לה לגינדדל.
ויעקב-ברוך, ממקום רביצתו, אפילו לא שמע אותם. תחילה, לפני עשור או יותר, בערה בו תשובה ניצחת לכל קללה וקללה, אך ברתיעתו מן הזיעה הנוטפת, ושר-של-קייטא, אויבו הותיק, לא זע ממקומו. השנים החולפות עשו את שלהם, ומוחו של יעקב-ברוך התרגל לפעול בקיץ באופן חלקי בלבד. הקללות נכנסו באזניו, אך החומר הדהוי שביניהם היה איטי מדי מכדי לקלוט את משמעותם.
בכל ערב שבת אחר חצות היה מתרומם יעקב-ברוך מרבצו, וצועד אל מרחץ-של-צוננין בפאת העיירה. נכנס בצעדים איטיים, מעיף מבט של בוז אל השוטים המזיעים במרץ בין תנורים, כאילו לא די להם בנהרות ששפכו בכל השבוע, קופץ בבת-ראש אל המקווה הצונן, ויוצא משם כבריה חדשה. כקטן שנולד. כמושק מן הטייגה. כל שבת מלכתא, בתפילות בהם הצטנף בירכתי בית הכנסת, בסעודות בהם ישב כמלך בראש גדוד, וב'קידוש', בו ישב כשווה בן שווים, חש יעקב-ברוך כאילו ענן של צינה חופף עליו. ובבוקר יום ראשון, לאחר תפילת שחרית חטופה, שב להתפלש בעפר ובזיעה.
אלא שכל זה איננו גופו של מעשה, ומראש מקדם הבהרתי כי אינני מעיד על אמיתתו. כי כל זה איננו אלא מעשיו של יעקב-ברוך בשלהי דקייטא, טרם באו רמזי אלול. ומשעה שאתו ובאו, בדמות רוח קרירה שבאה מן צפון-מזרח, והחלה לוטפת את צדעיו המיוזעים של יעקב ברוך, התרומם זה משרעפיו ומשריעתו, צעד אל ביתו, החליף את לבניו המטונפים ביזע, והחל עורך חשבון נפשו.
מצרף בזה שמינית-סיפור פרי עטי. הסגנון שלו לא לגמרי מגובש - אני מקווה שכיוון מסויים כבר יש כאן. אשמח לקבל הערות והארות מכל סוג - ומכל כיוון. תודה!
פרק ראשון: שלהי דקייטא
גופו של מעשה אשר אני נותן לפניכם היום לא מליבי בדיתי. שכך מקובלני ממורי זכרונו לברכה, שלימדנו דברי רש"י בפרשת שלח: כל שקר שאין תחילתו אמת אינו מתקיים בסופו. גופו ועיקרו של אמת הוא. ומה שאתם טועמים בו טעמים שלא טעמם אדם מעולם, משום שאי אפשר לו אדם שיספר סיפור בלא שיוסיף בו קורטוב מטעמו שלו. ואי אפשר לו לטעמו של אדם הנמהל בסיפור מעשה שלא יתערבב ויתגפף עמו לבלי הכר. וטעמי שלי במעשה זה שלא מליבי בדיתי, היו לבריה שאין כמותה בים וביבשה.
ומעשה שהיה כך היה: בכל שנה ושנה מחדש, עם בואם של רמזי אלול אל שלהי דקייטא, היה יעקב-ברוך מתחיל לערוך חשבון-נפשו. שבועות שלמים קודם לכן שרוע היה בצל ביתו, ואפילו להניע ידיו ורגליו לא רצה. כל כך היה פחד החום עליו. והחום היה כבד. וקשים מקייטא היו לו לזוועה מתמשכת. ומתוך שפחד החום היה על יעקב-ברוך, בכל עת שהרגיש בחום האופף אותו היה גל של חום מכה בו מליבו ושוב היה נעשה בשרו חידודין-רטובין כאילו רץ מקצה גבול השדות המזרחיים עד למעיין במערב ובחזרה, אף שלא הניע ולו זרת. ודומה היה על יעקב-ברוך כאילו שר-של-קייטא אורב לו באופן אישי בהחלט וצופה להמיתו בחום, זה חותר מבחוץ וזה חותר בפנים, הפחד מן הקייטא מחמם היה לו יותר מקייטא.
ובכל עת שגינדדל, זו מנב"ת של יעקב-ברוך, חולפת על פניו כרוח סער, וגופה הגדול העטוי מחלצות דהונות מטלטל ומתנשף במאמץ המרוץ, היא מפליטה קללה עסיסית לעבר היושב-בטל שלה, שמאסרו חג שבועות ועד עשרים במנחם לא עושה דבר מלבד רביצה יראת-חום בצל קורתם. פרוטה לא חסרה מכיסם, כי היה יעקב-ברוך משתכר ברוכלות סדקית של בחצרות הפריצים די מחייתם לחודשיים ושלושה יתירים, מכל מקום, לא הסכינה גינדדל לרביצה בטילה ומפוחדת זו. דומה היה לה יעקב-ברוך כאותה ציפור עלובה שנקלעה לחדר-ביתם, חבטה ראשה בחלון פעם ושתיים, ומיראת החבטה ישבה לה בפינת החדר ויללה את חייה העלובים, אבל להגביה עוף לא העזה, עד שלא תפס בה בנם הפעוט והשליכה בצהלה אל החצר. כך דומה היה יעקב-ברוך על גינדדל, כציפור רופסת אשר בפחדה לנוע מביאה עליה את אסונה במו רביצתה. אפס כי לא היה בפיה טען-קובלנה, כי הספיקה משכורתו של יעקב ברוך בחורף כדי מחייתם, ולא נותר לה בצקלונה נשק הולם כי אם דברי קללה וניבול בפה ביהודית. תודה לא-ל עליון, קללות לא חסרו לה לגינדדל.
ויעקב-ברוך, ממקום רביצתו, אפילו לא שמע אותם. תחילה, לפני עשור או יותר, בערה בו תשובה ניצחת לכל קללה וקללה, אך ברתיעתו מן הזיעה הנוטפת, ושר-של-קייטא, אויבו הותיק, לא זע ממקומו. השנים החולפות עשו את שלהם, ומוחו של יעקב-ברוך התרגל לפעול בקיץ באופן חלקי בלבד. הקללות נכנסו באזניו, אך החומר הדהוי שביניהם היה איטי מדי מכדי לקלוט את משמעותם.
בכל ערב שבת אחר חצות היה מתרומם יעקב-ברוך מרבצו, וצועד אל מרחץ-של-צוננין בפאת העיירה. נכנס בצעדים איטיים, מעיף מבט של בוז אל השוטים המזיעים במרץ בין תנורים, כאילו לא די להם בנהרות ששפכו בכל השבוע, קופץ בבת-ראש אל המקווה הצונן, ויוצא משם כבריה חדשה. כקטן שנולד. כמושק מן הטייגה. כל שבת מלכתא, בתפילות בהם הצטנף בירכתי בית הכנסת, בסעודות בהם ישב כמלך בראש גדוד, וב'קידוש', בו ישב כשווה בן שווים, חש יעקב-ברוך כאילו ענן של צינה חופף עליו. ובבוקר יום ראשון, לאחר תפילת שחרית חטופה, שב להתפלש בעפר ובזיעה.
אלא שכל זה איננו גופו של מעשה, ומראש מקדם הבהרתי כי אינני מעיד על אמיתתו. כי כל זה איננו אלא מעשיו של יעקב-ברוך בשלהי דקייטא, טרם באו רמזי אלול. ומשעה שאתו ובאו, בדמות רוח קרירה שבאה מן צפון-מזרח, והחלה לוטפת את צדעיו המיוזעים של יעקב ברוך, התרומם זה משרעפיו ומשריעתו, צעד אל ביתו, החליף את לבניו המטונפים ביזע, והחל עורך חשבון נפשו.
