הנושאים החמים
הנושאים החמים
שלום לכולם.
שמח להצטרף לקהילה המכובדת.
להלן קטע שרשמתי אתמול בשעה ממש קטנה של הלילה, בלי עריכות ובלי מחיקות. מהתנור למקלדת.
אולי קצת קיטשי, גם שורת סיום מוצלחת יותר לא היתה מזיקה, בדיוק לכן אני פה. כדי שתגידו מה לשפר בהתקף המלנכוליה הבא שלי.
יאללה, כסחו בעדינות.
- - -
פוקח עין אחת. בקושי גם את השניה.
האמת ניתנת להאמר, שזהו הניסיון השלישי לבוקר זה. הראשון היה אי שם לפני כמה שעות. בחמש בבוקר, כשהתעוררתי ממועקה פתאומית ששטפה את העורקים. השני היה כשאחד מילדוניי הזכיר לי שעם כל הכבוד ללו"ז שלי, הרי שלו יש לו"ז משלו. אז ארגנתי אותו בחופזה וחזרתי לחיק הכרית הממורטטת.
עכשיו אני מנסה פעם שלישית.
לא יודע על מה לחשוב קודם. על המינוס בבנק ועל העובדה שהיום העשרים לחודש, יום הבלהות שלי, או על המינוס הכבד שלי בשעות שינה.
קטע מוזר. בלילה לא בא לי לישון, כי המחשבות שלפני מאיימות להטריף אותי. בבוקר לא בא לי לקום, כי המציאות מממשת את האיום בפועל.
קיצור, אין ברירה. צריך לקום. גם ככה אני על הקשקש מצד הראש כוילל. יפה לו שהוא לא יושב לי על הוריד. או שיש לו לב טוב או שהוא פרקטי ומבין שאין מה לצפות. יש מצב שגם וגם.
שם עלי את הבגדים, זורק על שכמי את החליפה, תיק הטלית והתפילין מידלדל לו בידי הימנית, ועם זו השמאלית אני נאחז במדרגות הבנין כמו הייתי בן שמונים וכמה.
כולי בן שלושים וחמש, אבל עייף מהחיים. עייףףףףףףף......
יש אנשים שקמים לימים לא מוצלחים. הכל נדפק להם. הצחקתם אותי. לא באמת, כי כבר הרבה זמן לא צחקתי.
אני מהאנשים שקמו לחיים לא מוצלחים.
מתגעגע לדבר אחד. לימים האלו, שלמרות הכל הייתי מצליח לדבר עם אבא שלי. לא מי שאתם חושבים, כי אותו כמעט לא הכרתי ואין לי חשק לספר למה. נו, האבא שבשמיים. פעם הייתי מצליח להחליף אתו מילה או שתיים פה ושם. זה הספיק, הוא מבין אותי גם במילים ספורות.
אבל אני כל כך עייף מהחיים, שגם לספר לו מדי פעם כמה אני על הפנים אני לא מצליח.
תכל'ס, גורר את עצמי לאיצקוביץ.
השעה 11:30. ת'אמת? בושה וחרפה. חצ'רה וחצי... מי היה מאמין. גם בישיבה לא הייתי מעשרה ראשונים, הכותל שבחדרי ראה אותי יותר מדי פעמים מכה 'סלח לנו', אבל דחילק, לא בשעות האלו.
מתיישב בכבדות על הספסל הקרוב לכניסה בחדר הראשון, נעמד שוב כדי לגלגל. פותח סידור מתוך הרגל ומתניע את הטרנטה שלי. אי שם בעליות של פסוקי דזמרה אני קולט שאני לא יודע איפה אני. מתמרן קלות חזרה לאשרי ומנסה להתאפס.
על הפנים של תפילה.
לא יודע מה קורה היום, אבל מציף אותי רגש של בושה. אל תזלזלו, המושג רגש גם הוא לא דייר קבוע בליבי המאובק. אבל היום, עם ההיטלטלות המגוחכת בין פסוקי דזמרה לברכות שמע, אין לי פנים לאבא.
איזו מן תפילה היא זו....
הייתי קם והולך לולא שורה תחתונה צריך להתפלל וגם לסיים.
אז אני מכריח את עצמי לסחוט את הדוושה עד תומה, לסיים שמונה עשרה, לפלוט אנחה המשברת את החצי השלם שעוד נותר בי ולגלגל חזרה את התפילין למקומם.
עוד יום דפוק מתחיל עם תפילה... שהשם ישמור. אין לי פנים אליו.
מרים עין אחת עייפה למעלה, 'אל תכעס אבא. תבין אותי'. מקווה שהוא יבין...
ובאותה שעה ממש - - -
היתה תפילתי מטפסת נואשות אל גג השטיבל. קטועת יד ונקועת רגל מדדה על הגג, ומשם פורשת כנף אל על.
לא קלה היא דרכה אלי מרום. דרך פתלתלה זרועת מכשולים לפניה, גדודים של מלאכים מהסוג הלא סימפטי מנסים לעמוד בדרכה, ובצדק....
משהצליחה לחצות את דרכם של מלאכי החבלה, היה עליה לעבור נהר שוטף של עוונותיי... נהר עכור, מימיו שחורים, תערובת של בוץ וזפת והוא רועש וגועש, נכון להטביע כל מי שינסה לעבור אותו בדרך למעלה...
ורגע אחד אחרי ששטפוה מים רבים, רעים ועכורים, ורגע אחד, שבריר שניה לפני שטבעה תפילתי ביוון מצולה, זה קרה...
אבא שלח את ידו.
לא חשבתי על זה, אבל אבא עקב אחריי כל הזמן. ראה את הכל...
והוא שלח את ידו אל תוך הנהר השחור, ושלף אותה משם ברגע האחרון.
מראיה היה מכמיר לב.
מכף רגל ועד ראש אין בה מתום, פצע וחבורה ומכה טריה, על זה נוספו תלאות הדרך עדי חשך משחור תארה.
נטלה בידו הרכה, הרחומה והאוהבת. שלה מעט מים מנהר דינור, מזיעתם הקדושה של מלאכי עליון, והטיף עליה טיפות של נחמה. ליטף, שפשף, ניקה באהבת א-ל עליון לבנו אהובו, אוהבו.
חבש את פצעיה, הבריק אותה והבהיק אותה עד אשר נצצה, כשהוא מלחש 'ראו בריה שבראתי בעולמי...'
ומשנצצה עד אשר הפיצה אור יקרות, הרים אותה וקבע את מקומה בכתרו של מלך. כי יקרה היא בעיניו עד מאוד.
אבא יודע הכל. אבא רואה הכל. גם את הקשיים, את כל הנסיבות, גם ברגעים שמגיעים עד דכדוכה של נפש נמצא הוא עם בנו במעמקי הכאב. הוא יודע להעריך את ערכה ואת שוויה האמיתי של תפילה חופזנית שבאה מלב שבור.
והיו המלאכים רואים ואומרים שירה 'אשרי האב שככה לו...'
והאור הגדול האיר והפציע וחצה את כל המחיצות, ירד מטה מטה ונפגש עם עיני, זו האחת שמקווה ומייחלת לאבא....
שמח להצטרף לקהילה המכובדת.
להלן קטע שרשמתי אתמול בשעה ממש קטנה של הלילה, בלי עריכות ובלי מחיקות. מהתנור למקלדת.
אולי קצת קיטשי, גם שורת סיום מוצלחת יותר לא היתה מזיקה, בדיוק לכן אני פה. כדי שתגידו מה לשפר בהתקף המלנכוליה הבא שלי.
יאללה, כסחו בעדינות.
- - -
פוקח עין אחת. בקושי גם את השניה.
האמת ניתנת להאמר, שזהו הניסיון השלישי לבוקר זה. הראשון היה אי שם לפני כמה שעות. בחמש בבוקר, כשהתעוררתי ממועקה פתאומית ששטפה את העורקים. השני היה כשאחד מילדוניי הזכיר לי שעם כל הכבוד ללו"ז שלי, הרי שלו יש לו"ז משלו. אז ארגנתי אותו בחופזה וחזרתי לחיק הכרית הממורטטת.
עכשיו אני מנסה פעם שלישית.
לא יודע על מה לחשוב קודם. על המינוס בבנק ועל העובדה שהיום העשרים לחודש, יום הבלהות שלי, או על המינוס הכבד שלי בשעות שינה.
קטע מוזר. בלילה לא בא לי לישון, כי המחשבות שלפני מאיימות להטריף אותי. בבוקר לא בא לי לקום, כי המציאות מממשת את האיום בפועל.
קיצור, אין ברירה. צריך לקום. גם ככה אני על הקשקש מצד הראש כוילל. יפה לו שהוא לא יושב לי על הוריד. או שיש לו לב טוב או שהוא פרקטי ומבין שאין מה לצפות. יש מצב שגם וגם.
שם עלי את הבגדים, זורק על שכמי את החליפה, תיק הטלית והתפילין מידלדל לו בידי הימנית, ועם זו השמאלית אני נאחז במדרגות הבנין כמו הייתי בן שמונים וכמה.
כולי בן שלושים וחמש, אבל עייף מהחיים. עייףףףףףףף......
יש אנשים שקמים לימים לא מוצלחים. הכל נדפק להם. הצחקתם אותי. לא באמת, כי כבר הרבה זמן לא צחקתי.
אני מהאנשים שקמו לחיים לא מוצלחים.
מתגעגע לדבר אחד. לימים האלו, שלמרות הכל הייתי מצליח לדבר עם אבא שלי. לא מי שאתם חושבים, כי אותו כמעט לא הכרתי ואין לי חשק לספר למה. נו, האבא שבשמיים. פעם הייתי מצליח להחליף אתו מילה או שתיים פה ושם. זה הספיק, הוא מבין אותי גם במילים ספורות.
אבל אני כל כך עייף מהחיים, שגם לספר לו מדי פעם כמה אני על הפנים אני לא מצליח.
תכל'ס, גורר את עצמי לאיצקוביץ.
השעה 11:30. ת'אמת? בושה וחרפה. חצ'רה וחצי... מי היה מאמין. גם בישיבה לא הייתי מעשרה ראשונים, הכותל שבחדרי ראה אותי יותר מדי פעמים מכה 'סלח לנו', אבל דחילק, לא בשעות האלו.
מתיישב בכבדות על הספסל הקרוב לכניסה בחדר הראשון, נעמד שוב כדי לגלגל. פותח סידור מתוך הרגל ומתניע את הטרנטה שלי. אי שם בעליות של פסוקי דזמרה אני קולט שאני לא יודע איפה אני. מתמרן קלות חזרה לאשרי ומנסה להתאפס.
על הפנים של תפילה.
לא יודע מה קורה היום, אבל מציף אותי רגש של בושה. אל תזלזלו, המושג רגש גם הוא לא דייר קבוע בליבי המאובק. אבל היום, עם ההיטלטלות המגוחכת בין פסוקי דזמרה לברכות שמע, אין לי פנים לאבא.
איזו מן תפילה היא זו....
הייתי קם והולך לולא שורה תחתונה צריך להתפלל וגם לסיים.
אז אני מכריח את עצמי לסחוט את הדוושה עד תומה, לסיים שמונה עשרה, לפלוט אנחה המשברת את החצי השלם שעוד נותר בי ולגלגל חזרה את התפילין למקומם.
עוד יום דפוק מתחיל עם תפילה... שהשם ישמור. אין לי פנים אליו.
מרים עין אחת עייפה למעלה, 'אל תכעס אבא. תבין אותי'. מקווה שהוא יבין...
ובאותה שעה ממש - - -
היתה תפילתי מטפסת נואשות אל גג השטיבל. קטועת יד ונקועת רגל מדדה על הגג, ומשם פורשת כנף אל על.
לא קלה היא דרכה אלי מרום. דרך פתלתלה זרועת מכשולים לפניה, גדודים של מלאכים מהסוג הלא סימפטי מנסים לעמוד בדרכה, ובצדק....
משהצליחה לחצות את דרכם של מלאכי החבלה, היה עליה לעבור נהר שוטף של עוונותיי... נהר עכור, מימיו שחורים, תערובת של בוץ וזפת והוא רועש וגועש, נכון להטביע כל מי שינסה לעבור אותו בדרך למעלה...
ורגע אחד אחרי ששטפוה מים רבים, רעים ועכורים, ורגע אחד, שבריר שניה לפני שטבעה תפילתי ביוון מצולה, זה קרה...
אבא שלח את ידו.
לא חשבתי על זה, אבל אבא עקב אחריי כל הזמן. ראה את הכל...
והוא שלח את ידו אל תוך הנהר השחור, ושלף אותה משם ברגע האחרון.
מראיה היה מכמיר לב.
מכף רגל ועד ראש אין בה מתום, פצע וחבורה ומכה טריה, על זה נוספו תלאות הדרך עדי חשך משחור תארה.
נטלה בידו הרכה, הרחומה והאוהבת. שלה מעט מים מנהר דינור, מזיעתם הקדושה של מלאכי עליון, והטיף עליה טיפות של נחמה. ליטף, שפשף, ניקה באהבת א-ל עליון לבנו אהובו, אוהבו.
חבש את פצעיה, הבריק אותה והבהיק אותה עד אשר נצצה, כשהוא מלחש 'ראו בריה שבראתי בעולמי...'
ומשנצצה עד אשר הפיצה אור יקרות, הרים אותה וקבע את מקומה בכתרו של מלך. כי יקרה היא בעיניו עד מאוד.
אבא יודע הכל. אבא רואה הכל. גם את הקשיים, את כל הנסיבות, גם ברגעים שמגיעים עד דכדוכה של נפש נמצא הוא עם בנו במעמקי הכאב. הוא יודע להעריך את ערכה ואת שוויה האמיתי של תפילה חופזנית שבאה מלב שבור.
והיו המלאכים רואים ואומרים שירה 'אשרי האב שככה לו...'
והאור הגדול האיר והפציע וחצה את כל המחיצות, ירד מטה מטה ונפגש עם עיני, זו האחת שמקווה ומייחלת לאבא....
