הנושאים החמים
הנושאים החמים
רחלים
חומרי הוראה מדהימים, לבית, לגן ולכיתה ttps://www.
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
•
ידעתי, שזה יקרה, התחלתי פעם אחת לכתוב, נראה מתי זה יפסק.
ערב אחד דובון ודובונית,
צעדו ביחד בשעה של ערבית
לפני חודש נישאו בשעה טובה ומוצלחת
ועתה מקיימים דיון על-יד ערמת שחת.
הם יכלו לבחור מקום יותר קלאסי,
עם ניחוח של נענע או תפוז עסיסי,
אך טבעם של דיונים שמתפרצים באחת,
בלי יכולת להתמקם במקום של נחת.
"איך יתכן, בלתי מתקבל על הדעת"
נואמת הגברת בדובית מצוחצחת,
"כשצריך לצאת לערב עם ידידים,
אצלך הכל הולך בצעדים מדודים."
"עומד מול מראה, מסתרק, מתארגן,
ואני על יד הדלת, ממתינה לו הכן,
הרי ידוע לכל מאן-דבעי בר דעת
שהגבר הוא הממתין לאשתו המוצלחת.
אצל כל זוג מהקלאסיקה הידועה,
האדון מבולגן והגברת מחליקה,
מנקה, מסדרת ולפעמים אף מתפרצת,
אצלינו זה הפוך, אני כל כך מתביישת.
סוף-סוף אתה שותק, ואני המדברת,
מוציאה הכל מתוכי כמו סופה שמתפרצת,
אתה מתלבש, מבושם, מעונב,
ואני בפיג'מה, מתחפרת על הגב.
הן תמיד כך למדנו" ממשיכה הגברת,
"שגרבי האדון מדיפים על הרצפה למשמרת,
איך אוכל לומר שבגדיך בערמת הכביסה מונחים,
ושלי נשכחו עד שצריך לכבס במים רותחים.
פעם ביומיים מקלחת ואתה כל יום,
הרי לספר זאת, זה נורא ואיום,
ואיך אשא את ראשי בבושה,
שאתה מכין מטעמים ואני רק מגישה?
אתה רגיש, ואין זה נדיר עין דומעת,
אצלי זו רק אפרכסת ואוזן שומעת,
אתה מדבר הרבה, אני רק מקשיבה,
לא מבינה איך נפתחה פה מריבה.
לפני יומיים, הלכנו לבקר אצל אמא
אוכל מהביל היא אותנו הטעימה,
אוכלת, נהנית, פלפל כה ערב,
ואתה בחדר, נאנח בקול כואב:
'איך זה יתכן, שאותי כך שכחו,
התחילו לאכול, לי בכלל לא קראו,
אני הולך הבייתה זו החלטה מוחלטת,
לבוא אחרי, זו זכות שעלייך מוטלת.'
אתה אוכל צלחת, קטנה, יחידה,
ואני כל טוב על הקערה ממלאה.
אצלך מותר לאכול הכל,
ואני מדיאטה צריכה לסבול.
הבעיה הגדולה של אלו הדברים,
אני יודעת איך איתם מתמודדים,
מה שאיתו אני לא מתמודדת,
להתלונן על הבעל, זו הנאה שממני נחסכת.
אני רוצה ללכת לייעוץ.
אשה קטנה ושמי פלפלת
ערב אחד דובון ודובונית,
צעדו ביחד בשעה של ערבית
לפני חודש נישאו בשעה טובה ומוצלחת
ועתה מקיימים דיון על-יד ערמת שחת.
הם יכלו לבחור מקום יותר קלאסי,
עם ניחוח של נענע או תפוז עסיסי,
אך טבעם של דיונים שמתפרצים באחת,
בלי יכולת להתמקם במקום של נחת.
"איך יתכן, בלתי מתקבל על הדעת"
נואמת הגברת בדובית מצוחצחת,
"כשצריך לצאת לערב עם ידידים,
אצלך הכל הולך בצעדים מדודים."
"עומד מול מראה, מסתרק, מתארגן,
ואני על יד הדלת, ממתינה לו הכן,
הרי ידוע לכל מאן-דבעי בר דעת
שהגבר הוא הממתין לאשתו המוצלחת.
אצל כל זוג מהקלאסיקה הידועה,
האדון מבולגן והגברת מחליקה,
מנקה, מסדרת ולפעמים אף מתפרצת,
אצלינו זה הפוך, אני כל כך מתביישת.
סוף-סוף אתה שותק, ואני המדברת,
מוציאה הכל מתוכי כמו סופה שמתפרצת,
אתה מתלבש, מבושם, מעונב,
ואני בפיג'מה, מתחפרת על הגב.
הן תמיד כך למדנו" ממשיכה הגברת,
"שגרבי האדון מדיפים על הרצפה למשמרת,
איך אוכל לומר שבגדיך בערמת הכביסה מונחים,
ושלי נשכחו עד שצריך לכבס במים רותחים.
פעם ביומיים מקלחת ואתה כל יום,
הרי לספר זאת, זה נורא ואיום,
ואיך אשא את ראשי בבושה,
שאתה מכין מטעמים ואני רק מגישה?
אתה רגיש, ואין זה נדיר עין דומעת,
אצלי זו רק אפרכסת ואוזן שומעת,
אתה מדבר הרבה, אני רק מקשיבה,
לא מבינה איך נפתחה פה מריבה.
לפני יומיים, הלכנו לבקר אצל אמא
אוכל מהביל היא אותנו הטעימה,
אוכלת, נהנית, פלפל כה ערב,
ואתה בחדר, נאנח בקול כואב:
'איך זה יתכן, שאותי כך שכחו,
התחילו לאכול, לי בכלל לא קראו,
אני הולך הבייתה זו החלטה מוחלטת,
לבוא אחרי, זו זכות שעלייך מוטלת.'
אתה אוכל צלחת, קטנה, יחידה,
ואני כל טוב על הקערה ממלאה.
אצלך מותר לאכול הכל,
ואני מדיאטה צריכה לסבול.
הבעיה הגדולה של אלו הדברים,
אני יודעת איך איתם מתמודדים,
מה שאיתו אני לא מתמודדת,
להתלונן על הבעל, זו הנאה שממני נחסכת.
אני רוצה ללכת לייעוץ.
אשה קטנה ושמי פלפלת
)
