הנושאים החמים
הנושאים החמים
תופרת חרישית
משתמש פעיל
כל שנה מחדש אותו ויכוח, וכל שנה מחדש היא אומרת "כל שנה מחדש אותו ויכוח".
"אם נגיע לרבנות, זה יהיה בגלל אמא שלך! זכור את זה!" כך מלכי, עם חליטת עלי נענע, מנסה להרגיע את עצמה.
"אין בעיה, אם תרצי להתגרש בגללה, מוכן". שרול-מאייר עסוק בלהפגין חוסן.
אדיש, אדיש. אז מה אם הוא גבר. איזו אטימות! היא חשבה לעצמה בשקט טעון.
והעיניים שלה לרגע התעגלו, התגלגלו, התנפחו, ירקו אש, ירו גצים, איך? איך הוא מעז לומר כזו שטות, איך יוצאות לו מהפה מילים קשות ובוטות בקלות מרשימה כל-כך?
"כבר תשע שנים אנחנו נשואים ובכל תשע השנים הללו, כשאנחנו רבים - זה בגללה!" אומרת, כשדמעות רותחות נוחתות בקול מעל עלי הנענע החלוטים, וזה לא מרתיע אותה מלהניף אצבע מורה, שעוד רגע נתלשת ממקומה בעוצמה היסטרית, היישר על אזנו השמאלית שלא ממש שומעת מה שמדברים אליה.
"את לא מוכנה להתאמץ בשבילי! רואה רק את עצמך!" עונה לה שרול-מאייר בעצבים פתאומיים, ועוד שקרים.
היא הלכה משם. ברחה. התאיידה. עפה. התעלפה. מתה. זחלה אל הספה, נשמה בקושי. משמים הנגן שלה היה שם, כאילו מחכה לה, "לפחות מישהו איתי" מלמלה לעצמה חרישית ותקעה את האזניות עמוק באזניים, קרוב מאד לעור התוף. "שנים חיפשתם טיפות לעיניים יבשות?" כך הפרסומת המנדנדת. אבל העיניים שלה ממש לא יבשות עכשיו, והיא מתעצבנת על המידע הלא רלוונטי שמאכילים אותה ברגעים קריטיים כמו אלו. חצופים. מוכרים לציבור מוצרים שקשורים רק ל20% ממנו במקרה הטוב. איפה? איפה האשה שלא יוצא לה לדמוע פעם בשנה מחמותה הנאווה, ובדיוק אז צריכה ליפול על שטות כזו. כאילו מה, הם לא קלטו שערבי חגים זה זמן מועד? שישימו פרסומת על מסאז' מפנק, או על איזה חופשה בקרפטים, או אפילו על איזה מוצר חדש של סנו, שגם ככה אין לה איפה לאחסן בבית הקטן שלה וזה תמיד מזכיר לה שהתרימו אותה כדי שגיסתה תוכל לעבור לפנטהאוז 9 חדרים בשנלר במקום 8 וחצי + מחסן בתכלת מרדכי. ואיך שהיא צעקה עליו אז, אחות שלך! ואחות שלך! ואמא שלך! ושימותו כולם.
שרול-מאייר הסתובב סביב מלכי כמו תרנגול טרם עריפה והיא החליטה שהיא שותקת. נועלת את הפה. אפילו היה לה פלסטר בכיס לעת הצורך וביד נחה לה חבילה שלמה של טישויים בכמות כפולה, שווים כמו נייר זכוכית אבל מספיק טובים בשביל לספוג ים של דמעות.
מלכי קלטה שהוא מת לשחרר לעברה כמה קללות עסיסיות. שימות, היא חשבה לעצמה. כבר לא היה לה אכפת מה יקרה איתו. אם הוא מוותר על העתיד שלהם ביחד לטובת אמו, אז לה לא אכפת מכלום.
שרול-מאייר הסתובב אחוז שרעפים, מחפש תפנית יצירתית לסיפור הזה. וכשכולו חבוק במטרה, נצמד אל המתג הראשי של הסלון, מוריד, מעלה, מוריד, מעלה, מנסה למשוך את תשומת לבה. לא מפספס שניה בלי לפעול. כמו שעון שוויצרי. כמו אמא שלו. כך דקות ארוכות.
המעברים החדים בין אור היקרות של נורות הלד לבין החושך של 2 בלילה, עשו לה רע למלכי, אבל היא החליטה שהיא לא מדברת. וגם אם הוא יחליט לדבר אליה - היא לא שומעת.
בינתיים היא העבירה לשירים ישנים נושנים שפעם הוא הכניס לנגן שלה והבטיח שיש בהם הרבה נשמה. נשמה זה טוב. טוב מאד אפילו. וזה חסר פה עכשיו בבית הזה.
אולי בכלל המזוזות לא בסדר. כל ערב חג מחדש גם זה מנקר לה בראש.
בחיים היא לא האמינה בבדיקת תפילין ומזוזות עד לפני שנתיים, שתו"כ ויכוח צלפני שהתקיים טלפונית, החליטה להבריח את התפילין ואת המזוזות יחד לבדיקת בזק עד שישוב מהעבודה. והיא עשתה את זה כמו גדולה.
התפילין שלו היו פסולות. הרצועות היו שחוקות לגמרי. במזוזות נמצאו פגמים זהים. והיא, היא כבר היו לה פשעטלאך על כל התגליות האלה.
בערב, כשהוא הגיע, היא כעסה עליו שהוא הניח תפילין פסולות מי יודע כמה זמן.
אבל הוא צחק עליה.
כזה הוא שרול-מאייר, יש לו אמונות משלו. וכזו היא מלכי, אמונות משלה. והאמונות האלה לא מתחברות משום מה, בפרט לא בערבי חגים.
בסוף היא נכנעה ושחררה לו מבעד לשירי הנשמה שהתנגנו בפול ווליום, בו זמנית, אל שתי האונות שבמוחה: "אתה יכול לומר מה-בא-לך, לא שומעת כלום" מה זה אמרה, צעקה! עד שהוא רץ להגיף חלונות ונדמה היה לה שגם אמר כמה מילים שחוקות, אולי משהו כמו: 'לא כל השכנים צריכים לדעת שאת עם אזניות עכשיו' כמו שהוא תמיד נוהג לומר.
שרול-מאייר התייאש והראה סימנים של התארגנות לשינה. בעוד שעות אחדות הוא צריך לתפקד בעבודה כמו בן אדם שפוי.
מלכי עם עיניים אדומות, לוהטות, ועם אזניות באזניים, מנסה לשכנע את עצמה בזה שהשכן הצוציק מלמטה, שהתחתן לפני כמעט חצי שנה הבטיח שהוא לא שומע אותה, כנראה הוא באמת לא שומע. מה, היא צועקת ממש בקול? ואיפה שרול-מאייר בתמונה? מה, הוא שה תמים? פרוותי? בראשיתי? את הקול שלו אף אחד לא שומע בפרט בערבי חגים?
ואז היא נזכרת שעוד לא יצא ערב חג לשכן מלמטה.
ומחר הוא יספר לאשתו שישנה עמוק ולא זכתה להתעורר מהצעקות, ואשתו תספר לאמא שלה, ואמא של אשתו לחברה שלה, וחברה של אמא של אשתו לגיסה שלה, וגיסה של חברה של אמא של אשתו לאחותה, ואחותה של הגיסה של חברה של אמא של אשתו לבעלה, ובעלה של אחותה של הגיסה של חברה של אמא של אשתו לשותף שלו, והשותף של בעלה של אחותה של הגיסה של חברה של אמא של אשתו לאשתו, ואשתו של השותף של בעלה של אחותה של הגיסה של חברה של אמא של אשתו לשכנה שלה, והשכנה של אשתו של השותף של בעלה של אחותה של הגיסה של חברה של אמא של אשתו לפאנית שלה, והפאנית של השכנה של אשתו של השותף של בעלה של אחותה של הגיסה של חברה של אמא של אשתו לשוויגער שלה.
למחרת, באומץ לב ובקור רוח, היא תתקשר לשוויגער שלה, שגורמת לה לדמוע מחדש בכל ערב חג, ותודיע לה רשמית שיש להם בית, ושאת ליל הסדר הם הולכים לעשות בו. נקודה. והיא תשמח, ותספר לה שהפאנית של השכנה של אשתו של השותף של בעלה של אחותה של הגיסה של חברה של אמא של אשתו של מישהו, סיפרה לה על איזה זוג שכמעט הלכו מכות בשעה 2 בלילה בגלל שוויגער אחת... ושהיא לוקחת את זה לתשומת לבה ומקבלת על עצמה להתחזק.
בערב, שרול-מאייר יחזור סחוט, ומלכי תכין לו שייק תותים עם קיווי, קרמבולה ופסיפלורה עם נגיעות עלי דפנה ופלפל אנגלי, כמו שהיא הכינה לו כשהם חגגו שבוע לנישואין והוא אהב מאד.
והוא לא יבין מה יום מיומיים.
"אם נגיע לרבנות, זה יהיה בגלל אמא שלך! זכור את זה!" כך מלכי, עם חליטת עלי נענע, מנסה להרגיע את עצמה.
"אין בעיה, אם תרצי להתגרש בגללה, מוכן". שרול-מאייר עסוק בלהפגין חוסן.
אדיש, אדיש. אז מה אם הוא גבר. איזו אטימות! היא חשבה לעצמה בשקט טעון.
והעיניים שלה לרגע התעגלו, התגלגלו, התנפחו, ירקו אש, ירו גצים, איך? איך הוא מעז לומר כזו שטות, איך יוצאות לו מהפה מילים קשות ובוטות בקלות מרשימה כל-כך?
"כבר תשע שנים אנחנו נשואים ובכל תשע השנים הללו, כשאנחנו רבים - זה בגללה!" אומרת, כשדמעות רותחות נוחתות בקול מעל עלי הנענע החלוטים, וזה לא מרתיע אותה מלהניף אצבע מורה, שעוד רגע נתלשת ממקומה בעוצמה היסטרית, היישר על אזנו השמאלית שלא ממש שומעת מה שמדברים אליה.
"את לא מוכנה להתאמץ בשבילי! רואה רק את עצמך!" עונה לה שרול-מאייר בעצבים פתאומיים, ועוד שקרים.
היא הלכה משם. ברחה. התאיידה. עפה. התעלפה. מתה. זחלה אל הספה, נשמה בקושי. משמים הנגן שלה היה שם, כאילו מחכה לה, "לפחות מישהו איתי" מלמלה לעצמה חרישית ותקעה את האזניות עמוק באזניים, קרוב מאד לעור התוף. "שנים חיפשתם טיפות לעיניים יבשות?" כך הפרסומת המנדנדת. אבל העיניים שלה ממש לא יבשות עכשיו, והיא מתעצבנת על המידע הלא רלוונטי שמאכילים אותה ברגעים קריטיים כמו אלו. חצופים. מוכרים לציבור מוצרים שקשורים רק ל20% ממנו במקרה הטוב. איפה? איפה האשה שלא יוצא לה לדמוע פעם בשנה מחמותה הנאווה, ובדיוק אז צריכה ליפול על שטות כזו. כאילו מה, הם לא קלטו שערבי חגים זה זמן מועד? שישימו פרסומת על מסאז' מפנק, או על איזה חופשה בקרפטים, או אפילו על איזה מוצר חדש של סנו, שגם ככה אין לה איפה לאחסן בבית הקטן שלה וזה תמיד מזכיר לה שהתרימו אותה כדי שגיסתה תוכל לעבור לפנטהאוז 9 חדרים בשנלר במקום 8 וחצי + מחסן בתכלת מרדכי. ואיך שהיא צעקה עליו אז, אחות שלך! ואחות שלך! ואמא שלך! ושימותו כולם.
שרול-מאייר הסתובב סביב מלכי כמו תרנגול טרם עריפה והיא החליטה שהיא שותקת. נועלת את הפה. אפילו היה לה פלסטר בכיס לעת הצורך וביד נחה לה חבילה שלמה של טישויים בכמות כפולה, שווים כמו נייר זכוכית אבל מספיק טובים בשביל לספוג ים של דמעות.
מלכי קלטה שהוא מת לשחרר לעברה כמה קללות עסיסיות. שימות, היא חשבה לעצמה. כבר לא היה לה אכפת מה יקרה איתו. אם הוא מוותר על העתיד שלהם ביחד לטובת אמו, אז לה לא אכפת מכלום.
שרול-מאייר הסתובב אחוז שרעפים, מחפש תפנית יצירתית לסיפור הזה. וכשכולו חבוק במטרה, נצמד אל המתג הראשי של הסלון, מוריד, מעלה, מוריד, מעלה, מנסה למשוך את תשומת לבה. לא מפספס שניה בלי לפעול. כמו שעון שוויצרי. כמו אמא שלו. כך דקות ארוכות.
המעברים החדים בין אור היקרות של נורות הלד לבין החושך של 2 בלילה, עשו לה רע למלכי, אבל היא החליטה שהיא לא מדברת. וגם אם הוא יחליט לדבר אליה - היא לא שומעת.
בינתיים היא העבירה לשירים ישנים נושנים שפעם הוא הכניס לנגן שלה והבטיח שיש בהם הרבה נשמה. נשמה זה טוב. טוב מאד אפילו. וזה חסר פה עכשיו בבית הזה.
אולי בכלל המזוזות לא בסדר. כל ערב חג מחדש גם זה מנקר לה בראש.
בחיים היא לא האמינה בבדיקת תפילין ומזוזות עד לפני שנתיים, שתו"כ ויכוח צלפני שהתקיים טלפונית, החליטה להבריח את התפילין ואת המזוזות יחד לבדיקת בזק עד שישוב מהעבודה. והיא עשתה את זה כמו גדולה.
התפילין שלו היו פסולות. הרצועות היו שחוקות לגמרי. במזוזות נמצאו פגמים זהים. והיא, היא כבר היו לה פשעטלאך על כל התגליות האלה.
בערב, כשהוא הגיע, היא כעסה עליו שהוא הניח תפילין פסולות מי יודע כמה זמן.
אבל הוא צחק עליה.
כזה הוא שרול-מאייר, יש לו אמונות משלו. וכזו היא מלכי, אמונות משלה. והאמונות האלה לא מתחברות משום מה, בפרט לא בערבי חגים.
בסוף היא נכנעה ושחררה לו מבעד לשירי הנשמה שהתנגנו בפול ווליום, בו זמנית, אל שתי האונות שבמוחה: "אתה יכול לומר מה-בא-לך, לא שומעת כלום" מה זה אמרה, צעקה! עד שהוא רץ להגיף חלונות ונדמה היה לה שגם אמר כמה מילים שחוקות, אולי משהו כמו: 'לא כל השכנים צריכים לדעת שאת עם אזניות עכשיו' כמו שהוא תמיד נוהג לומר.
שרול-מאייר התייאש והראה סימנים של התארגנות לשינה. בעוד שעות אחדות הוא צריך לתפקד בעבודה כמו בן אדם שפוי.
מלכי עם עיניים אדומות, לוהטות, ועם אזניות באזניים, מנסה לשכנע את עצמה בזה שהשכן הצוציק מלמטה, שהתחתן לפני כמעט חצי שנה הבטיח שהוא לא שומע אותה, כנראה הוא באמת לא שומע. מה, היא צועקת ממש בקול? ואיפה שרול-מאייר בתמונה? מה, הוא שה תמים? פרוותי? בראשיתי? את הקול שלו אף אחד לא שומע בפרט בערבי חגים?
ואז היא נזכרת שעוד לא יצא ערב חג לשכן מלמטה.
ומחר הוא יספר לאשתו שישנה עמוק ולא זכתה להתעורר מהצעקות, ואשתו תספר לאמא שלה, ואמא של אשתו לחברה שלה, וחברה של אמא של אשתו לגיסה שלה, וגיסה של חברה של אמא של אשתו לאחותה, ואחותה של הגיסה של חברה של אמא של אשתו לבעלה, ובעלה של אחותה של הגיסה של חברה של אמא של אשתו לשותף שלו, והשותף של בעלה של אחותה של הגיסה של חברה של אמא של אשתו לאשתו, ואשתו של השותף של בעלה של אחותה של הגיסה של חברה של אמא של אשתו לשכנה שלה, והשכנה של אשתו של השותף של בעלה של אחותה של הגיסה של חברה של אמא של אשתו לפאנית שלה, והפאנית של השכנה של אשתו של השותף של בעלה של אחותה של הגיסה של חברה של אמא של אשתו לשוויגער שלה.
למחרת, באומץ לב ובקור רוח, היא תתקשר לשוויגער שלה, שגורמת לה לדמוע מחדש בכל ערב חג, ותודיע לה רשמית שיש להם בית, ושאת ליל הסדר הם הולכים לעשות בו. נקודה. והיא תשמח, ותספר לה שהפאנית של השכנה של אשתו של השותף של בעלה של אחותה של הגיסה של חברה של אמא של אשתו של מישהו, סיפרה לה על איזה זוג שכמעט הלכו מכות בשעה 2 בלילה בגלל שוויגער אחת... ושהיא לוקחת את זה לתשומת לבה ומקבלת על עצמה להתחזק.
בערב, שרול-מאייר יחזור סחוט, ומלכי תכין לו שייק תותים עם קיווי, קרמבולה ופסיפלורה עם נגיעות עלי דפנה ופלפל אנגלי, כמו שהיא הכינה לו כשהם חגגו שבוע לנישואין והוא אהב מאד.
והוא לא יבין מה יום מיומיים.
