אני לא אשקר. אני לא חושבת שאני בחורה פשוטה וחסרת זוהר.
כי דווקא יש לי זוהר, וגם קצת ברק על עצמות הלחיים בגלל הטינט החדש מסקרה.
אבל תמיד בלילה הכרית מוחקת אותו, ואז כבר אין לזה שום חשיבות. לא לטינט. לא לברק. לא לסקרה.
ואז, בלילה, אני מדברת עם השם. על גיל ההתבגרות וזה.
על תשוקות משתוללות ונפש סוערת, רוצה מקום. רוצה כבוד. אבל הדרך לסיפוק נעולה, נעולה שבע פעמים. במנעול, בבריח, בדלת פלדלת.
לא סתם זה כך. המון נערים עברו כאן לפנייך ונענעו את הידית, מה חשבת.
לא סתם זה כך. זאת פשוט לא הדלת הנכונה. מי שנעל אותה אהב אותך, היי בטוחה.
על חברות טובות שמכירות עוד דברים. שהן כל יכולות, עם הרשת חסרת הגבולות שיש להן בחדר.
הן תמיד יודעות יותר טוב ממני על נושאים שפעם לא הכרתי בכלל. לא אכפת להן להתבטא בחופשיות. מאוד בחופשיות לפעמים. וזה מצחיק בטירוף, מה לעשות. נכון שהנשמה נדקרת.
על הנפש הנבוכה, נבוכה כל כך. אוהבת, נקרעת, רוצה מאוד אבל משתוקקת מנגד. פעם בת יומה, פעם שבעת ימים. אין לה לאן ללכת, זה המצב. זו הסביבה. זו האישיות. אילו הנתונים.
היא יודעת שהיא מלאה בקוצים, ובדרדרים גם. צומחת קצת פרא. מאוכלת פה ושם.
כך, מתוך ערמות הפיכסה שנשפכו אצלי בנפש וקברו את התמימות אני לוחשת שיציל אותי, כבר אין לי כוח לצעוק. הזדהמתי.
נכון שזה קלישאתי, נכון שזה מונולוג מוכר. אני יודעת. תוסיפו לי את זה ברשימה, אחרי 'תעופה על העצמיות' יש מקום ריק, לפני ה'רכלנות'. רק תשימו לב שאתם לא עולים על שאר הסעיפים. חשוב שיהיה מסודר.
אפילו כשהיא כותבת את זה, ההיא עם הפסים ירוק-לבן-ירוק-לבן-ירוק-לבן שמעל המקלדת, היא מבינה מצוין שהיא כותבת קטע סגי נהור. שמתוך זה שהכותב מעליב את עצמו הקוראים מתמלאים אליו אהדה, ומסכימים אתו בכל לב כשבסוף הוא שואל שאלה מתאוששת בסימן אופטימי שאולי בעצם, התפילות והרהורי התשובה שלו כבר הופכים אותו למלאך השם צבקות.
לא מן הנמנע. לא מן הנמנע בכלל.
אולי בימות המשיח, כשמילים טובות ונחמות יהיו אייטם בערוצי התבהלה, גם עטם של סופרים יראה מעלתם ולא חסרונם.
כי דווקא יש לי זוהר, וגם קצת ברק על עצמות הלחיים בגלל הטינט החדש מסקרה.
אבל תמיד בלילה הכרית מוחקת אותו, ואז כבר אין לזה שום חשיבות. לא לטינט. לא לברק. לא לסקרה.
ואז, בלילה, אני מדברת עם השם. על גיל ההתבגרות וזה.
על תשוקות משתוללות ונפש סוערת, רוצה מקום. רוצה כבוד. אבל הדרך לסיפוק נעולה, נעולה שבע פעמים. במנעול, בבריח, בדלת פלדלת.
לא סתם זה כך. המון נערים עברו כאן לפנייך ונענעו את הידית, מה חשבת.
לא סתם זה כך. זאת פשוט לא הדלת הנכונה. מי שנעל אותה אהב אותך, היי בטוחה.
על חברות טובות שמכירות עוד דברים. שהן כל יכולות, עם הרשת חסרת הגבולות שיש להן בחדר.
הן תמיד יודעות יותר טוב ממני על נושאים שפעם לא הכרתי בכלל. לא אכפת להן להתבטא בחופשיות. מאוד בחופשיות לפעמים. וזה מצחיק בטירוף, מה לעשות. נכון שהנשמה נדקרת.
על הנפש הנבוכה, נבוכה כל כך. אוהבת, נקרעת, רוצה מאוד אבל משתוקקת מנגד. פעם בת יומה, פעם שבעת ימים. אין לה לאן ללכת, זה המצב. זו הסביבה. זו האישיות. אילו הנתונים.
היא יודעת שהיא מלאה בקוצים, ובדרדרים גם. צומחת קצת פרא. מאוכלת פה ושם.
כך, מתוך ערמות הפיכסה שנשפכו אצלי בנפש וקברו את התמימות אני לוחשת שיציל אותי, כבר אין לי כוח לצעוק. הזדהמתי.
נכון שזה קלישאתי, נכון שזה מונולוג מוכר. אני יודעת. תוסיפו לי את זה ברשימה, אחרי 'תעופה על העצמיות' יש מקום ריק, לפני ה'רכלנות'. רק תשימו לב שאתם לא עולים על שאר הסעיפים. חשוב שיהיה מסודר.
אפילו כשהיא כותבת את זה, ההיא עם הפסים ירוק-לבן-ירוק-לבן-ירוק-לבן שמעל המקלדת, היא מבינה מצוין שהיא כותבת קטע סגי נהור. שמתוך זה שהכותב מעליב את עצמו הקוראים מתמלאים אליו אהדה, ומסכימים אתו בכל לב כשבסוף הוא שואל שאלה מתאוששת בסימן אופטימי שאולי בעצם, התפילות והרהורי התשובה שלו כבר הופכים אותו למלאך השם צבקות.
לא מן הנמנע. לא מן הנמנע בכלל.
אולי בימות המשיח, כשמילים טובות ונחמות יהיו אייטם בערוצי התבהלה, גם עטם של סופרים יראה מעלתם ולא חסרונם.