הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
בס"ד
הקראוון עצמו חיפש מתפללים, מן הסתם. הוא עמד נטוי קצת, כמו מבקש בעצב:
בניי, תושבי עירי, אנא בואו אליי, כבדו את ה'.
לעיתים נדמה היה כי ניתן לשמוע את הקרוואן מפזמם לעצמו, מזמרר בקול שקט:
קראוון לבן, ברחוב קטן, מחפש עשירי למניין...
הוא בחן בזהירות את הנכנס הראשון:
משה, הגבאי.
נכנס תמיד ראשון.
פוסע פנימה בבטחון, מסיר מראשו את כובע הקסקט, מנענע בו מעט, אולי כדי להזיז את האוויר המחניק מעל ראשו.
מטלטל את ראשו ימינה ושמאלה, זקנו הלבן והארוך, המסורק בקפידה ומשוח היטב בחומרים מייצבים נע יחד עם ראשו בתנועה מושלמת. אי של יהדות גאה בליבה של קריית גת הפושרת.
משה מרים את ידו הימנית בבטחון, כמו מלטף את המפסקים:
ויהי אור!
הקראוון מתחיל לצאת מהבדידות, האור מהבהב ונדלק לכל אורכו.
רגע אחד אחר כך, בדיוק ברגע שהאור באמת נסגר על עצמו, מתייצב, מפסיק להבהב ומתחיל להכנס לאווירה של התפילה-
לוי נכנס.
מחזיק סל פלסטיק ירוק, בתוכו מונחות בחיוך בטטות קטנות, קריית גתיות שכמותן, ביישניות.
הקראוון מביט בפתיעה מסויימת ביד שמאל של לוי, והוא לא היחיד-
גם משה מסתכל במבט טעון עניין:
מה תביא לנו יד שמאל של לוי? את מי הפעם הוא יצרף למניין?
ובכן, את השכן, דב.
לוי מדבר אל אורחו מתחת השפם, בהגה מורכבת, אבל דב מבין. הכלב, שרון. צריך להישאר בחוץ, להיקשר לזה של האופניים. מה לעשות, בית כנסת. לא מתאים.
דב עושה כמצווה עליו וחוזר פנימה. נוטל את הסידור שמגיש לו משה, מתיישב, ורוטן בשקט במבטא מרוקאי: שרון המסכן שלי, רק שלא תהיה עליו שמש.
הרטינה עוד לא מתפוגגת בחלל האוויר, ודלת הקראוון שוב נפתחת.
צפריר! נער מתבגר במגפיים אדומות, גם בקיץ.
פולט את אותם מילים שוב ושוב, כמו מכונה טורקית מקולקלת מימי הביניים לשחמט אוטומטי:
אני צפריר. אני צפריר. אני התכשיט של אבא. גם של אמא. יש לי מגפיים אדומות. אני צפריר. אני צפריר. אני התכ-
הדלת חורקת, נפתחת שוב.
דוד הסנדלר! נכנס לאט, מכיסו מבצבצים שרוכים סוג א' א' תוצרת סין, ארבעה שקלים לזוג.
הקראוון, משה, לוי ודב בוחנים בחביבות את הסחורה הטריה. דוד מהנהן לעומתם, בחור שתקן דוד, לא איש של מילים. הוא יותר איש של שרוכים.
קְּחְּחְּחּ,
קְּחְּחּ,
חְּח.
הדלת מרעישה שוב, המתפללים בוחנים בסקרנות את הדלת: היא חצי פתוחה, משהו מחזיק אותה.
יותר נכון: חמישה משהואי'ם. חמישה אצבעות. כף יד.
הדלת נפתחת, החידה מתבהרת: כף היד שייכת לנחמן הנגר. נחמן המאורגן, המתוכנן, היעיל.
פותח את הדלת לרווחה, עולה במדרגה הקטנה, מנשק בחום רב את המזוזה, סוקר במבט מהיר ומממולח את המתפללים הקיימים, מסתובב לאחור, וקורא:
בועז! בוא בוא, אין עדיין עשירי... הרב שלי אמר שגם מי שמגיע לפני העשירי יהיה בריא, הסגולה על כולם. על כל מי שמגיע להתפלל, לא רק העשירי. בוא בוא, כנס.
בועז נכנס מייד אחריו, סוגר את הנוקיה העתיק שלו, מכבה לגמרי. נחמן מאושר:
ככה צריך, בלי שקט ובלי סיפורים. פלאפון בבית הכנסת צריך שיהיה מכובה מאה אחוז, כמו השולחנות שאני עושה. אין כמעט טוב, אין די טוב. יש רק מאה אחוז.
הדלת עוד לא מספיקה לקחת אוויר, ושוב נפתחת:
יוסף.
זורח, כמעט קופץ על כל פסיעה.
לוי מחבק אותו:
מזל טוב, תזכו לגדלו לתורה, לחופה, ולמעשים טובים...
עוד לא משתחרר מלוי, ודב רועם:
מה קרה?
והם מסבירים: נולד לו בן, סוף סוף...
בעוד יוסף מתכנון לספר מתי הברית, קול שאון עולה מכיוון נרות השמן:
משה, הגבאי. סופר את הנוכחים. אחד בפה ואחד ביד.
סופר בקול, נוקש באצבע צרידה רועמת על כל מתפלל:
אחת, שתים, שלוש!
ארבע-
חמש.
שש,
שבע..
שמונה!!
הגבאי מפליט לחלל המאובק:
תיכף יבוא שאול מהדודים, ואיתו יהיה לנו כמעט מניין. בדרך כלל הוא-
הדלת נפתחת שוב, הקראוון עוצר את נשימתו, ביחד עם כל הנמצאים בתוכו:
יש מניין?
כן. יש.
שני חסידים נכנסים פנימה, לא מקומיים בעליל. שאול מהדודים דוחף אותם בנועם מאחור, ולא משאיר להם דרך נסיגה:
אשרייכם, צדיקים, בזכותכם יש מניין...
ההסמקה על פני החסידים עוד לא מספיקה להתפשט, וחיים ששון ובניו נכנסים. במכה אחת, שלושתם נכנסים יחד. המשקוף הצר כמעט מתפרק, בסוף מתחזק ומתגבר על הכל. נשאר מחובר, יציב.
האוויר מתחיל להיות צפוף, ומשה מזיז הצידה כמה כיסאות, לפנות עוד קצת נדל"ן לאנשים נוספים, אם ירצו להכנס.
לוי מנענע בראשו לאישור, מתחיל להתארגן לקראת מנחה. פותח את סידור החזן, ומסתובב בסקרנות אל דלת הקראון. החריקה חזקה הפעם.
הדלת שוב נפתחת. נפתחת, נסגרת, נפתחת, נסגרת, בסוף נפתחת בצורה סופנית, וזושא נכנס.
זושא העניו!
פניה ותפארתה של קריית גת.
נכנס פנימה, גו כפוף, זקנו מדובלל, כל כולו ביטול היש, ביטול הזושא.
החסידים בוחנים אותו בביקורתיות: עוד קריית גתי משונה?
המקומיים זזים לצדדים: בכבוד, בכבוד רבי זושא.
זושא העניו מנפנף בביטול, וניגש למקומו: כסא מתכת מיושן, ריפוד בצבע ירוק קרוע, מתנדנד קצת. כמו זושא, עניו, נחבא אל הכלים, מסתתר הפניה, בדיוק מתחת המנורה המקולקלת.
החסידים לא מעכלים את העיר, את בית הכנסת, את צפריר שסופר בפעם העשירית את הפלורוסנטים בתקרת הגבס של הקראוון. הם מעבירים את הפלאפונים למצב שקט, מוכנים.
הקבצן מהפינה עוד מספיק להכנס פנימה, הדיג מהספינה בעקבותיו, הפיליפיני של בוריס שמחפש קליינטים חדשים אחרי שבוריס נפטר עוקב אחריהם מבחוץ ומתיישב על הגדר ממול לעשן קצת, ובבת אחת, הקראוון נהיה מאושר, מחייך לעצמו בעונג:
התפילה מתחילה.
געציל
(מוקדש ליואל א', ולשירו המרגש)
הקראוון עצמו חיפש מתפללים, מן הסתם. הוא עמד נטוי קצת, כמו מבקש בעצב:
בניי, תושבי עירי, אנא בואו אליי, כבדו את ה'.
לעיתים נדמה היה כי ניתן לשמוע את הקרוואן מפזמם לעצמו, מזמרר בקול שקט:
קראוון לבן, ברחוב קטן, מחפש עשירי למניין...
הוא בחן בזהירות את הנכנס הראשון:
משה, הגבאי.
נכנס תמיד ראשון.
פוסע פנימה בבטחון, מסיר מראשו את כובע הקסקט, מנענע בו מעט, אולי כדי להזיז את האוויר המחניק מעל ראשו.
מטלטל את ראשו ימינה ושמאלה, זקנו הלבן והארוך, המסורק בקפידה ומשוח היטב בחומרים מייצבים נע יחד עם ראשו בתנועה מושלמת. אי של יהדות גאה בליבה של קריית גת הפושרת.
משה מרים את ידו הימנית בבטחון, כמו מלטף את המפסקים:
ויהי אור!
הקראוון מתחיל לצאת מהבדידות, האור מהבהב ונדלק לכל אורכו.
רגע אחד אחר כך, בדיוק ברגע שהאור באמת נסגר על עצמו, מתייצב, מפסיק להבהב ומתחיל להכנס לאווירה של התפילה-
לוי נכנס.
מחזיק סל פלסטיק ירוק, בתוכו מונחות בחיוך בטטות קטנות, קריית גתיות שכמותן, ביישניות.
הקראוון מביט בפתיעה מסויימת ביד שמאל של לוי, והוא לא היחיד-
גם משה מסתכל במבט טעון עניין:
מה תביא לנו יד שמאל של לוי? את מי הפעם הוא יצרף למניין?
ובכן, את השכן, דב.
לוי מדבר אל אורחו מתחת השפם, בהגה מורכבת, אבל דב מבין. הכלב, שרון. צריך להישאר בחוץ, להיקשר לזה של האופניים. מה לעשות, בית כנסת. לא מתאים.
דב עושה כמצווה עליו וחוזר פנימה. נוטל את הסידור שמגיש לו משה, מתיישב, ורוטן בשקט במבטא מרוקאי: שרון המסכן שלי, רק שלא תהיה עליו שמש.
הרטינה עוד לא מתפוגגת בחלל האוויר, ודלת הקראוון שוב נפתחת.
צפריר! נער מתבגר במגפיים אדומות, גם בקיץ.
פולט את אותם מילים שוב ושוב, כמו מכונה טורקית מקולקלת מימי הביניים לשחמט אוטומטי:
אני צפריר. אני צפריר. אני התכשיט של אבא. גם של אמא. יש לי מגפיים אדומות. אני צפריר. אני צפריר. אני התכ-
הדלת חורקת, נפתחת שוב.
דוד הסנדלר! נכנס לאט, מכיסו מבצבצים שרוכים סוג א' א' תוצרת סין, ארבעה שקלים לזוג.
הקראוון, משה, לוי ודב בוחנים בחביבות את הסחורה הטריה. דוד מהנהן לעומתם, בחור שתקן דוד, לא איש של מילים. הוא יותר איש של שרוכים.
קְּחְּחְּחּ,
קְּחְּחּ,
חְּח.
הדלת מרעישה שוב, המתפללים בוחנים בסקרנות את הדלת: היא חצי פתוחה, משהו מחזיק אותה.
יותר נכון: חמישה משהואי'ם. חמישה אצבעות. כף יד.
הדלת נפתחת, החידה מתבהרת: כף היד שייכת לנחמן הנגר. נחמן המאורגן, המתוכנן, היעיל.
פותח את הדלת לרווחה, עולה במדרגה הקטנה, מנשק בחום רב את המזוזה, סוקר במבט מהיר ומממולח את המתפללים הקיימים, מסתובב לאחור, וקורא:
בועז! בוא בוא, אין עדיין עשירי... הרב שלי אמר שגם מי שמגיע לפני העשירי יהיה בריא, הסגולה על כולם. על כל מי שמגיע להתפלל, לא רק העשירי. בוא בוא, כנס.
בועז נכנס מייד אחריו, סוגר את הנוקיה העתיק שלו, מכבה לגמרי. נחמן מאושר:
ככה צריך, בלי שקט ובלי סיפורים. פלאפון בבית הכנסת צריך שיהיה מכובה מאה אחוז, כמו השולחנות שאני עושה. אין כמעט טוב, אין די טוב. יש רק מאה אחוז.
הדלת עוד לא מספיקה לקחת אוויר, ושוב נפתחת:
יוסף.
זורח, כמעט קופץ על כל פסיעה.
לוי מחבק אותו:
מזל טוב, תזכו לגדלו לתורה, לחופה, ולמעשים טובים...
עוד לא משתחרר מלוי, ודב רועם:
מה קרה?
והם מסבירים: נולד לו בן, סוף סוף...
בעוד יוסף מתכנון לספר מתי הברית, קול שאון עולה מכיוון נרות השמן:
משה, הגבאי. סופר את הנוכחים. אחד בפה ואחד ביד.
סופר בקול, נוקש באצבע צרידה רועמת על כל מתפלל:
אחת, שתים, שלוש!
ארבע-
חמש.
שש,
שבע..
שמונה!!
הגבאי מפליט לחלל המאובק:
תיכף יבוא שאול מהדודים, ואיתו יהיה לנו כמעט מניין. בדרך כלל הוא-
הדלת נפתחת שוב, הקראוון עוצר את נשימתו, ביחד עם כל הנמצאים בתוכו:
יש מניין?
כן. יש.
שני חסידים נכנסים פנימה, לא מקומיים בעליל. שאול מהדודים דוחף אותם בנועם מאחור, ולא משאיר להם דרך נסיגה:
אשרייכם, צדיקים, בזכותכם יש מניין...
ההסמקה על פני החסידים עוד לא מספיקה להתפשט, וחיים ששון ובניו נכנסים. במכה אחת, שלושתם נכנסים יחד. המשקוף הצר כמעט מתפרק, בסוף מתחזק ומתגבר על הכל. נשאר מחובר, יציב.
האוויר מתחיל להיות צפוף, ומשה מזיז הצידה כמה כיסאות, לפנות עוד קצת נדל"ן לאנשים נוספים, אם ירצו להכנס.
לוי מנענע בראשו לאישור, מתחיל להתארגן לקראת מנחה. פותח את סידור החזן, ומסתובב בסקרנות אל דלת הקראון. החריקה חזקה הפעם.
הדלת שוב נפתחת. נפתחת, נסגרת, נפתחת, נסגרת, בסוף נפתחת בצורה סופנית, וזושא נכנס.
זושא העניו!
פניה ותפארתה של קריית גת.
נכנס פנימה, גו כפוף, זקנו מדובלל, כל כולו ביטול היש, ביטול הזושא.
החסידים בוחנים אותו בביקורתיות: עוד קריית גתי משונה?
המקומיים זזים לצדדים: בכבוד, בכבוד רבי זושא.
זושא העניו מנפנף בביטול, וניגש למקומו: כסא מתכת מיושן, ריפוד בצבע ירוק קרוע, מתנדנד קצת. כמו זושא, עניו, נחבא אל הכלים, מסתתר הפניה, בדיוק מתחת המנורה המקולקלת.
החסידים לא מעכלים את העיר, את בית הכנסת, את צפריר שסופר בפעם העשירית את הפלורוסנטים בתקרת הגבס של הקראוון. הם מעבירים את הפלאפונים למצב שקט, מוכנים.
הקבצן מהפינה עוד מספיק להכנס פנימה, הדיג מהספינה בעקבותיו, הפיליפיני של בוריס שמחפש קליינטים חדשים אחרי שבוריס נפטר עוקב אחריהם מבחוץ ומתיישב על הגדר ממול לעשן קצת, ובבת אחת, הקראוון נהיה מאושר, מחייך לעצמו בעונג:
התפילה מתחילה.
געציל
(מוקדש ליואל א', ולשירו המרגש)
