אבימי
מנהל קהילת איור
מנהל
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
נעמה עומדת בתחנה.
אין דבר שהיא רוצה יותר מלשבת בתחנה.
יש, בעצם. היא רוצה לישון בתחנה.
אולי לא בתחנה, היא רוצה לישון.
כתפיים יורדות חצי סנטימטר, עצמות הלחיים נחות על הפנים ואויר יוצא מהריאות, כתף נושקת לעמוד התחנה, מקפלת פרסומת של ויטמין מרכיבים טבעיים בלבד פלא פלאים.
נעמה ישנה, שנייה אחת ארוכה.
אוטובוס מתנשף מתוך טרדה עמלנית לידה. היא פותחת את העיניים, ושואפת את כל האויר שבתחנה, שברחוב, שבשכונה, ונותנת לריאות להתמודד עם העומס הזה.
מהלידה היא מרגישה בור קרוב אליה. היא מרגישה אותו בבירור. היא קרובה אליו, והיא שייכת לשם, ורוצה להרגיש שייכת למשהו, וזה מרגיש לה שייך, להיות בבור. בפנים, בצדק גמור, היא בבור ושיתרוצצו כולם להוציא אותה ממנו, ירימו טלפון ויסתכלו פנימה במבט מודאג.
רוח עוברת על התחנה וגם החייל שלידה משנה תנוחה כדי להתהדק היטב לתוך הצעיף המוזר שלו.
נעמה נושמת את הרוח.
השקית לוחצת על האצבעות, אבל היא מוצאת קפל שמתאים בדיוק לאצבע שלה, והשקית מחוספסת באופן נעים והקפל מתאים בדיוק לאצבע שהולכת הלוך וחזור על הקפל שמחוספס בצורה שנעימה.
הרוח כבר חמה לה בריאות, והיא נושמת עוד קצת, ומחייכת, ככה קצת בלעומתיות. היא רואה את הבור, אבל מרימה את הראש והשמיים הגשומים בהירים והגוונים מתחלפים, והרכבים נוסעים מסביבה כמו קונצרט שרועש אבל מסיבה טובה.
והנקודה שכן נעימה בחיים שלה נעימה מאוד. וזה נעים לה לחיות, כאן, בצומת, בשמונה בבוקר.
והאוטובוס נדחף לתחנה, והיא עומדת בתור הגבשושי לעלות אליו, ומוצאת מקום בעמידה בחלק האמצעי, ותחושת החיים החריפה מחליפה גוון באוטובוס הצפוף, ונעים לה.
היא רק מקווה שהבוסית לא תשים לב שהיא איחרה, ושהגננת של שלוימי תזכור לתת לו את המשאף, ושחיים נהנה בכולל החדש, ושהחיידר יקבל את שלומי שנה הבאה למרות שחיים החליף לפלאפון החדש, ושחמיה לא יזכיר שוב את השלושת אלפים דולר.
****שלום, אני אבימי. אני פעיל במקצת בפורום השכן, פורום המאיירים. שנים טענתי לעצמי שאני יודע לכתוב יותר מאשר יודע לצייר, וכשאני מצייר אני בעצם כותב אבל בשפה אחרת. רוח הפורום בהשראת הרה"ג פנס בערפל היא נעימה כאן. אולי זה המקום, זה הזמן. תהיו נחמדים, ותהיו נחמדים.נשתמע****
אין דבר שהיא רוצה יותר מלשבת בתחנה.
יש, בעצם. היא רוצה לישון בתחנה.
אולי לא בתחנה, היא רוצה לישון.
כתפיים יורדות חצי סנטימטר, עצמות הלחיים נחות על הפנים ואויר יוצא מהריאות, כתף נושקת לעמוד התחנה, מקפלת פרסומת של ויטמין מרכיבים טבעיים בלבד פלא פלאים.
נעמה ישנה, שנייה אחת ארוכה.
אוטובוס מתנשף מתוך טרדה עמלנית לידה. היא פותחת את העיניים, ושואפת את כל האויר שבתחנה, שברחוב, שבשכונה, ונותנת לריאות להתמודד עם העומס הזה.
מהלידה היא מרגישה בור קרוב אליה. היא מרגישה אותו בבירור. היא קרובה אליו, והיא שייכת לשם, ורוצה להרגיש שייכת למשהו, וזה מרגיש לה שייך, להיות בבור. בפנים, בצדק גמור, היא בבור ושיתרוצצו כולם להוציא אותה ממנו, ירימו טלפון ויסתכלו פנימה במבט מודאג.
רוח עוברת על התחנה וגם החייל שלידה משנה תנוחה כדי להתהדק היטב לתוך הצעיף המוזר שלו.
נעמה נושמת את הרוח.
השקית לוחצת על האצבעות, אבל היא מוצאת קפל שמתאים בדיוק לאצבע שלה, והשקית מחוספסת באופן נעים והקפל מתאים בדיוק לאצבע שהולכת הלוך וחזור על הקפל שמחוספס בצורה שנעימה.
הרוח כבר חמה לה בריאות, והיא נושמת עוד קצת, ומחייכת, ככה קצת בלעומתיות. היא רואה את הבור, אבל מרימה את הראש והשמיים הגשומים בהירים והגוונים מתחלפים, והרכבים נוסעים מסביבה כמו קונצרט שרועש אבל מסיבה טובה.
והנקודה שכן נעימה בחיים שלה נעימה מאוד. וזה נעים לה לחיות, כאן, בצומת, בשמונה בבוקר.
והאוטובוס נדחף לתחנה, והיא עומדת בתור הגבשושי לעלות אליו, ומוצאת מקום בעמידה בחלק האמצעי, ותחושת החיים החריפה מחליפה גוון באוטובוס הצפוף, ונעים לה.
היא רק מקווה שהבוסית לא תשים לב שהיא איחרה, ושהגננת של שלוימי תזכור לתת לו את המשאף, ושחיים נהנה בכולל החדש, ושהחיידר יקבל את שלומי שנה הבאה למרות שחיים החליף לפלאפון החדש, ושחמיה לא יזכיר שוב את השלושת אלפים דולר.
****שלום, אני אבימי. אני פעיל במקצת בפורום השכן, פורום המאיירים. שנים טענתי לעצמי שאני יודע לכתוב יותר מאשר יודע לצייר, וכשאני מצייר אני בעצם כותב אבל בשפה אחרת. רוח הפורום בהשראת הרה"ג פנס בערפל היא נעימה כאן. אולי זה המקום, זה הזמן. תהיו נחמדים, ותהיו נחמדים.נשתמע****