הנושאים החמים
הנושאים החמים
אבימי
מנהל קהילת איור
מנהל
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
הוא סגר את הדלת אחריו.
הדם עדיין בעבע אצלו בראש, פועם ומתרחב ומרשרש.
מחשבות ארסיות, מתחכמות מתנצחות נדחפו אחת על השנייה, מחפשות להתחפר אצלו בתודעה.
הוא הידק את השפתיים, עצם את העיניים ונענע את הראש. הוא יירגע עכשיו, הוא החליט בנחת.
הוא הזדקף לאט, הרים את הראש והוריד את הכתפיים.
כמה דקות ככה הוא עמד בשקט, ורק נשם, מרגיע את ההידוק.
הוא שם לב לחדר סביבו, פתאום. נכח בו בהפתעה קלה.
החדר היה אפלולי, כי הקירות היו בעובי חצי מטר כמעט. בניה ישנה, ששומרת על קרירות טבעית.
האור חדר באלכסון, קרן שמש ירושלמית שערבלה להקת חלקיקי אבק בקצב היפנוטי. ארונות הספרים התפרשו על הקירות, דחוקים זה על זה, כאילו גדלו באופן טבעי ככה, כאילו כל הארונות והספרים עליהם הם אותו גידול, של עץ טרופי נדיר ועתיק.
הוא הסתובב לאיטו בחדר, מעביר יד ארוכה ולבנה על שדרות הספרים, מרגיש אותם עוברים ספר ספר אחר ידו, וכאילו הספרים הם אלה שליטפו אותו, הלוך ולטוף.
אבא היה עומד מולם לפני שהיה הולך לישון - מביט בהם. אחרי כמה רגעים הוא היה מסתובב, אך מניח יד על הארון, ונשאר ככה עומד, לא יכול להפרד. מסתובב ולוקח ספר אחד למיטה, רק לחטוף עוד עמוד זוהר, קצות החושן, רמחל, פרי הארץ או רב צודעק.
אבא היה כותב כאן עמודים של תשובות, הסיגריה כבתה כבר לפני שעה בין אצבעותיו, והוא כותב וחושב ומהמהם ומסלסל את פיאות זקנו. ושואל בלי להרים את הראש, כמה מתוק היום שלך, יידל?
אבא לא ידע כמה שאגות יהיו בחדר הזה. כמה עלבונות יטיחו הוא ויששכר זה בזה. כמה הליכי מש....
לא.
הוא עצר את עצמו מלחשוב לכיוון הזה. לא כי הוא ניסה להלחם בזה, כבר שבע שנים הוא לא נלחם בזה.
הוא עצר בעיקר כי עלה באפו ריח עץ מהגוני מתוק וכבד. הוא הסתובב לאט והפנה את מבטו מבעד לכתפו. הפסנתר עמד ליד הקיר. שנים של השענת ספרים, חיבור של מדפים אליו ושימוש כשידת מכתבים עיקמו לו קצת את הצורה אבל לא עמעמו את הריח שהוא נדף, הו, איזה ריח.
במוצאי שבתות חורף, אחרי שכל החסידים כבר חזרו הביתה, והבנות סיימו לנקות ולהחזיר לבית את הצורה, אמא שלו היתה מביאה שרפרף, כאילו במקרה, יושבת ומרפקה תלוי עליו וקוראת תהילים , אחרי כמה עשרות קאפיטלאך היא היתה עוצרת וחולמת לכיוון הפסנתר. כאילו לאחר יד היא היתה מרימה את המכסה, ומתווה אקורד מינורי משוטט.
הוא היה ממתין בנשימה עצורה מאחורי ארון אחד, ומחכה. אמא שלו, הרבצען של כל הקהילה, היתה מסתובבת פתאום אל הפסנתר ובאצבעות בוטחות היתה משחררת את הפסנתר מאקורד מזורי משונה ושובר לב, וממשיכה למנגינה ענוגה ומטפסת משם לאט לאט בשילובי צבעים ודיאזים למרעום מלודי מלא תנופה, פונה בקצב ומשנה איזון בעלילה פורטת על ליבו של יידל באלפי צבעים והתפוצצויות קטנות של הרגשות חדווה וגעגוע, ומאיטה פתאום, ויורדת לקרקע משמי שמיים, ומסיימת את המנגינה לאט.
יידל הניח את שתי ידיו על מכסה הפסנתר, ונשם את הריח, עד שיגיע לתחתית הריאות ולעומק ההכרה.
אמא שלו היתה אומרת לו לפני שהיה הולך לחיידר, תהייה טוב יידל.
תהיה טוב, יידל.
הוא התנער באחת, הסתובב באוושה ופתח את דלת החדר בתנופה.
הרכב בית הדין עמד מולו, ומאחוריהם ייששכר, והמון עסקנים של שתי החסידויות. כולם עומדים בעניהם צפייה.
הוא הסתכל על נקודה עלומה באוויר ואמר אל השקט, אני פורש מהאדמורות, מפנה את הנהגת החסידות ליששכר, מוותר על הנכסים, ומבטל את התביעה המשפטית.
הוא פסע אל עבר היציאה, והאנשים טיפסו זה על זה כדי לפנות לו מקום. כשיצא אל הרחוב הוא הרגיש מאחוריו את מבול הצעקות שעלה מהבניין כגל הדף ענקי, ואמר לעצמו תהיה טוב, יידל. תהיה טוב.
****
קצת ארוך אבל פרקתי מהלב. פרקתי תקוות שדברים כאלה יכולים להיות אי שם ומקום כלשהו.
אולי יש שייראו בזה זילות או ביקורת, כלפי דרך כלשהי. חלילה חלילה. זה יכל לקרות בכל בית.
האם בעינכם ראוי להקדיש מקום לפנימיות אנושית של דמויות ציבוריות וערכיות?
האם זה נעשה כאן כראוי? בתודה
אבימי
*****
הדם עדיין בעבע אצלו בראש, פועם ומתרחב ומרשרש.
מחשבות ארסיות, מתחכמות מתנצחות נדחפו אחת על השנייה, מחפשות להתחפר אצלו בתודעה.
הוא הידק את השפתיים, עצם את העיניים ונענע את הראש. הוא יירגע עכשיו, הוא החליט בנחת.
הוא הזדקף לאט, הרים את הראש והוריד את הכתפיים.
כמה דקות ככה הוא עמד בשקט, ורק נשם, מרגיע את ההידוק.
הוא שם לב לחדר סביבו, פתאום. נכח בו בהפתעה קלה.
החדר היה אפלולי, כי הקירות היו בעובי חצי מטר כמעט. בניה ישנה, ששומרת על קרירות טבעית.
האור חדר באלכסון, קרן שמש ירושלמית שערבלה להקת חלקיקי אבק בקצב היפנוטי. ארונות הספרים התפרשו על הקירות, דחוקים זה על זה, כאילו גדלו באופן טבעי ככה, כאילו כל הארונות והספרים עליהם הם אותו גידול, של עץ טרופי נדיר ועתיק.
הוא הסתובב לאיטו בחדר, מעביר יד ארוכה ולבנה על שדרות הספרים, מרגיש אותם עוברים ספר ספר אחר ידו, וכאילו הספרים הם אלה שליטפו אותו, הלוך ולטוף.
אבא היה עומד מולם לפני שהיה הולך לישון - מביט בהם. אחרי כמה רגעים הוא היה מסתובב, אך מניח יד על הארון, ונשאר ככה עומד, לא יכול להפרד. מסתובב ולוקח ספר אחד למיטה, רק לחטוף עוד עמוד זוהר, קצות החושן, רמחל, פרי הארץ או רב צודעק.
אבא היה כותב כאן עמודים של תשובות, הסיגריה כבתה כבר לפני שעה בין אצבעותיו, והוא כותב וחושב ומהמהם ומסלסל את פיאות זקנו. ושואל בלי להרים את הראש, כמה מתוק היום שלך, יידל?
אבא לא ידע כמה שאגות יהיו בחדר הזה. כמה עלבונות יטיחו הוא ויששכר זה בזה. כמה הליכי מש....
לא.
הוא עצר את עצמו מלחשוב לכיוון הזה. לא כי הוא ניסה להלחם בזה, כבר שבע שנים הוא לא נלחם בזה.
הוא עצר בעיקר כי עלה באפו ריח עץ מהגוני מתוק וכבד. הוא הסתובב לאט והפנה את מבטו מבעד לכתפו. הפסנתר עמד ליד הקיר. שנים של השענת ספרים, חיבור של מדפים אליו ושימוש כשידת מכתבים עיקמו לו קצת את הצורה אבל לא עמעמו את הריח שהוא נדף, הו, איזה ריח.
במוצאי שבתות חורף, אחרי שכל החסידים כבר חזרו הביתה, והבנות סיימו לנקות ולהחזיר לבית את הצורה, אמא שלו היתה מביאה שרפרף, כאילו במקרה, יושבת ומרפקה תלוי עליו וקוראת תהילים , אחרי כמה עשרות קאפיטלאך היא היתה עוצרת וחולמת לכיוון הפסנתר. כאילו לאחר יד היא היתה מרימה את המכסה, ומתווה אקורד מינורי משוטט.
הוא היה ממתין בנשימה עצורה מאחורי ארון אחד, ומחכה. אמא שלו, הרבצען של כל הקהילה, היתה מסתובבת פתאום אל הפסנתר ובאצבעות בוטחות היתה משחררת את הפסנתר מאקורד מזורי משונה ושובר לב, וממשיכה למנגינה ענוגה ומטפסת משם לאט לאט בשילובי צבעים ודיאזים למרעום מלודי מלא תנופה, פונה בקצב ומשנה איזון בעלילה פורטת על ליבו של יידל באלפי צבעים והתפוצצויות קטנות של הרגשות חדווה וגעגוע, ומאיטה פתאום, ויורדת לקרקע משמי שמיים, ומסיימת את המנגינה לאט.
יידל הניח את שתי ידיו על מכסה הפסנתר, ונשם את הריח, עד שיגיע לתחתית הריאות ולעומק ההכרה.
אמא שלו היתה אומרת לו לפני שהיה הולך לחיידר, תהייה טוב יידל.
תהיה טוב, יידל.
הוא התנער באחת, הסתובב באוושה ופתח את דלת החדר בתנופה.
הרכב בית הדין עמד מולו, ומאחוריהם ייששכר, והמון עסקנים של שתי החסידויות. כולם עומדים בעניהם צפייה.
הוא הסתכל על נקודה עלומה באוויר ואמר אל השקט, אני פורש מהאדמורות, מפנה את הנהגת החסידות ליששכר, מוותר על הנכסים, ומבטל את התביעה המשפטית.
הוא פסע אל עבר היציאה, והאנשים טיפסו זה על זה כדי לפנות לו מקום. כשיצא אל הרחוב הוא הרגיש מאחוריו את מבול הצעקות שעלה מהבניין כגל הדף ענקי, ואמר לעצמו תהיה טוב, יידל. תהיה טוב.
****
קצת ארוך אבל פרקתי מהלב. פרקתי תקוות שדברים כאלה יכולים להיות אי שם ומקום כלשהו.
אולי יש שייראו בזה זילות או ביקורת, כלפי דרך כלשהי. חלילה חלילה. זה יכל לקרות בכל בית.
האם בעינכם ראוי להקדיש מקום לפנימיות אנושית של דמויות ציבוריות וערכיות?
האם זה נעשה כאן כראוי? בתודה
אבימי
*****
נערך לאחרונה ב:
