אבימי
מנהל קהילת איור
מנהל
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
****האירועים מתרחשים שנה לפני הפרק הזה*****
גיטה הולכת בשביל והעלווה נושמת איתה, הלוך ונשום.
גיטה לא אוהבת טיולים בטבע. משהו בכפייה של המוסכמה ש"כעת נרגעים". לא.
שבילים זה מקום חם, מייגע קצת וחסר גבולות. כל מי שמדבר על טבע והתחברות לצומח אף פעם לא מביא בחשבון את הזבובים, את האבנים הגדולות מהסוג שהרגל מתעקמת עליהם, ואת הידיעה המוחשית שאת לבד, ובו זמנית לא לבד.
כשמשאית ההובלות עצרה ליד הוילה הסמוכה להם,היא הביטה חסרת השראה מהחלון. המובילים סחבו ריהוט והיא הבחינה שהרהיטים סטנדרטיים אבל זרים. משהו בתחשיב של הבעלים לקנות אותם היה ממקום אחר, מחיים שהמשקל שלהם שונה.
אחרי כמה שעות עצר רכב כחול וירדו ממנה אשה במכנסיים ושני ילדים שהובילו כלבה גדולה ומלכותית. אה, היא חשבה. אה. ונתנה לוילון לנשור למקומו.
חצי שנה שבשולי סדר היום שלה, בשמונה בדיוק אוסף רכב את הילדים, בשתי צפירות קצרות. הבן בתוך הסלולארי והבת עגמומה על העולם. בארבע הם חוזרים לוילה ושקט עד שמונה למחרת.
לפעמים סוכר מתבקש בהססנות, לפעמים מפתח הדדי מוחלף, אבל חוץ מזה הוילה ליד לא היתה בתודעה שלה.
איך קוראים לשכנים החדשים? היא ניסתה בארוחת ערב אחת לעניין את שולעם בער.
הוא עזב את הבורגול ואת אוטוסטרדת המחשבות השקטות שלו, הסתכל עליה בריכוז ואמר, אני יברר לך מחר. ובמיקוד האופייני שלו, שהתמקד עכשיו בלעשות לה טוב, הלך ובירר מה שבירר ובתחילה הארוחה הבאה אמר לה , לשכנים קוראים גרצמן, רויטל ותום ואורה.
כמה לעיסות.
הוא חייך קצת לחביתה ואמר ,ושיפרה. השעשוע שלו הדהד בה והיא חייכה גם.
לכלבה של משפחת גרצמן קראו שיפרה. נחמד.
ואז רויטל (מסתבר) דפקה אצלה הבוקר והיתה נחמדה יחסית לחילוניה, ואמרה לה שהיא צריכה עזרה והיא יודעת שזה קצת...אה, לא רגיל אבל היא באמת באמת צריכה עזרה עם זה.
עכשיו כשהיא הולכת בשביל היא חושבת כמה צרה היא היתה. אז מה אם למישהו מתחשק לקרוא לכלב שלו איך שהוא רוצה. מה זה משנה בכלל? היא התכעסה פתאום. מה אני יודעת על החיים שלהם? מי יודע על החיים שלי משהו? מה אכפת לאנשים חיים של אחרים? מה אכפת לרוחמה מהעבודה שהיא יוצאת לחופשת לידה ואני לא? ומה הקשר שהיא מסתכלת עלי בהבעת עליונות מוזרה, לאור העובדה הזאת, מה.
עיקול השביל התפתל בה, והכתה בה הפגישה עם דוקטור בלומר והראש שלו שזז לאט מימין לשמאל וחזרה כשהיא שאלה עוד שאלה ועוד שאלה, ושולעם בער שישב לידה והדבר היחיד שזז בו זה העיניים. והפרויקט החדש והבדידות הזאת שהעסקן לא פירט אותה יחד עם המפרט של המטבח, והשעה השקטה שאור הנרות של ליל שבת מכה בקירות.
היא התכופפה והתיפחה פעם אחת לתוך ידיה, והרגישה את ליבה נסדק, כמעט מילולית.
היא שמעה את אבא שלה מציין בקול יבש - אל תעשי דרמה, תהיי כנה עם עצמך.
אבל ההרים מולה התערפלו.
משהו רך ורטוב נגע בכף ידה.
שיפרה ליקקה את הדמעה שעמדה על כף ידה.
היא התכופפה וביד מהססת ליטפה את הכלבה.
עוד מעט נחזור לרויטל, היא עוד מעט חוזרת, היא אמרה לשיפרה. עוד מעט.
היא התרוממה והסתובבה, פוסעת בשביל ומסיימת את הטיול שלקחה עם שיפרה, כי רויטל ביקשה, רק פעם אחת, היא חייבת לצאת ושפרה צריכה טיול.
השביל נהפך לכביש הגישה החצי אפוי של הפרויקט, וליד הכניסה לוילה עמד שולעם בר ועם כל פסיעה שלה הגבות שלו עלו בחצי מילימטר. היא הישירה מבט אליו ואמרה, בא, האורז מתקרר.
*****
אני תוהה באמת אם אני מותח את גבולות הסביר, ומקריב את האמינות הפשוטה של הסיפור, אבל משהו בגיטה פשוט מסרב לשבת בתבנית יצוקה מראש, אני רק מנסה לנווט את זה למקום הגיוני.
בבקשה, תהיו פתוחים לבישול הזה, ותגידו אם זה מתישב לכם בלב במקום טוב.
אבימי
*****
גיטה הולכת בשביל והעלווה נושמת איתה, הלוך ונשום.
גיטה לא אוהבת טיולים בטבע. משהו בכפייה של המוסכמה ש"כעת נרגעים". לא.
שבילים זה מקום חם, מייגע קצת וחסר גבולות. כל מי שמדבר על טבע והתחברות לצומח אף פעם לא מביא בחשבון את הזבובים, את האבנים הגדולות מהסוג שהרגל מתעקמת עליהם, ואת הידיעה המוחשית שאת לבד, ובו זמנית לא לבד.
כשמשאית ההובלות עצרה ליד הוילה הסמוכה להם,היא הביטה חסרת השראה מהחלון. המובילים סחבו ריהוט והיא הבחינה שהרהיטים סטנדרטיים אבל זרים. משהו בתחשיב של הבעלים לקנות אותם היה ממקום אחר, מחיים שהמשקל שלהם שונה.
אחרי כמה שעות עצר רכב כחול וירדו ממנה אשה במכנסיים ושני ילדים שהובילו כלבה גדולה ומלכותית. אה, היא חשבה. אה. ונתנה לוילון לנשור למקומו.
חצי שנה שבשולי סדר היום שלה, בשמונה בדיוק אוסף רכב את הילדים, בשתי צפירות קצרות. הבן בתוך הסלולארי והבת עגמומה על העולם. בארבע הם חוזרים לוילה ושקט עד שמונה למחרת.
לפעמים סוכר מתבקש בהססנות, לפעמים מפתח הדדי מוחלף, אבל חוץ מזה הוילה ליד לא היתה בתודעה שלה.
איך קוראים לשכנים החדשים? היא ניסתה בארוחת ערב אחת לעניין את שולעם בער.
הוא עזב את הבורגול ואת אוטוסטרדת המחשבות השקטות שלו, הסתכל עליה בריכוז ואמר, אני יברר לך מחר. ובמיקוד האופייני שלו, שהתמקד עכשיו בלעשות לה טוב, הלך ובירר מה שבירר ובתחילה הארוחה הבאה אמר לה , לשכנים קוראים גרצמן, רויטל ותום ואורה.
כמה לעיסות.
הוא חייך קצת לחביתה ואמר ,ושיפרה. השעשוע שלו הדהד בה והיא חייכה גם.
לכלבה של משפחת גרצמן קראו שיפרה. נחמד.
ואז רויטל (מסתבר) דפקה אצלה הבוקר והיתה נחמדה יחסית לחילוניה, ואמרה לה שהיא צריכה עזרה והיא יודעת שזה קצת...אה, לא רגיל אבל היא באמת באמת צריכה עזרה עם זה.
עכשיו כשהיא הולכת בשביל היא חושבת כמה צרה היא היתה. אז מה אם למישהו מתחשק לקרוא לכלב שלו איך שהוא רוצה. מה זה משנה בכלל? היא התכעסה פתאום. מה אני יודעת על החיים שלהם? מי יודע על החיים שלי משהו? מה אכפת לאנשים חיים של אחרים? מה אכפת לרוחמה מהעבודה שהיא יוצאת לחופשת לידה ואני לא? ומה הקשר שהיא מסתכלת עלי בהבעת עליונות מוזרה, לאור העובדה הזאת, מה.
עיקול השביל התפתל בה, והכתה בה הפגישה עם דוקטור בלומר והראש שלו שזז לאט מימין לשמאל וחזרה כשהיא שאלה עוד שאלה ועוד שאלה, ושולעם בער שישב לידה והדבר היחיד שזז בו זה העיניים. והפרויקט החדש והבדידות הזאת שהעסקן לא פירט אותה יחד עם המפרט של המטבח, והשעה השקטה שאור הנרות של ליל שבת מכה בקירות.
היא התכופפה והתיפחה פעם אחת לתוך ידיה, והרגישה את ליבה נסדק, כמעט מילולית.
היא שמעה את אבא שלה מציין בקול יבש - אל תעשי דרמה, תהיי כנה עם עצמך.
אבל ההרים מולה התערפלו.
משהו רך ורטוב נגע בכף ידה.
שיפרה ליקקה את הדמעה שעמדה על כף ידה.
היא התכופפה וביד מהססת ליטפה את הכלבה.
עוד מעט נחזור לרויטל, היא עוד מעט חוזרת, היא אמרה לשיפרה. עוד מעט.
היא התרוממה והסתובבה, פוסעת בשביל ומסיימת את הטיול שלקחה עם שיפרה, כי רויטל ביקשה, רק פעם אחת, היא חייבת לצאת ושפרה צריכה טיול.
השביל נהפך לכביש הגישה החצי אפוי של הפרויקט, וליד הכניסה לוילה עמד שולעם בר ועם כל פסיעה שלה הגבות שלו עלו בחצי מילימטר. היא הישירה מבט אליו ואמרה, בא, האורז מתקרר.
*****
אני תוהה באמת אם אני מותח את גבולות הסביר, ומקריב את האמינות הפשוטה של הסיפור, אבל משהו בגיטה פשוט מסרב לשבת בתבנית יצוקה מראש, אני רק מנסה לנווט את זה למקום הגיוני.
בבקשה, תהיו פתוחים לבישול הזה, ותגידו אם זה מתישב לכם בלב במקום טוב.
אבימי
*****
נערך לאחרונה ב: