'עבודת מחקר' בבקבוקי חלב
מספר איש חינוך על מעשה שהתרחש עמו לפני כחמשה עשורים, בהיותו פעוט בן שלוש- ארבע. המאורע נחקק היטב בתודעתו, כולל המחשבות וההרהורים שעלו אז במוחו.
הוריו התגוררו באותה תקופה בשכונה ירושלמית ותיקה. מכוניות כמעט שלא היו אז, מה גם שבסמטאותיה הצרות של השכונה לא הייתה אפשרות למעבר רכב, כך שניתן היה לשלוח אפילו זאטוט צעיר לחנות המכולת ללא חשש מסכנותיו של הכביש.
גם הפקדת כסף בידי ילד כה צעיר לא היוותה בעיה, שכן בעל המכולת הכיר את התושבים כולם – כולל צאצאיהם הרכים – הוותיקים והחדשים, וידוע ידע כי ההורים ישלמו לו בבא העת שכרו משלם.
באחד הימים נשלח בעל המעשה על ידי אמו לחנות המכולת על מנת להביא שני בקבוקי חלב. האם ציידה אותו בסל רשת והזהירה אותו כי ישגיח היטב על הבקבוקים לבל ישברו חלילה. באותם הימים היה החלב משווק בבקבוקי זכוכית ולא בשקיות כבימינו.
נטל הילד את הסל וכשהוא מצויד במיטב אזהרותיה של אמו יצא לחנות, העפיל על שתי המדרגות בפתח ופנה למוכר בקול צייצני: "אמא בקשה שני בקבוקי חלב". המוכר האזין לו בסבר פנים רציני, הכניס לסלו שני בקבוקים, צבט בלחיו בחיבה ופטרו לשלום.
נטל הנער את הסל ופנה לצאת. בעת רדתו במדרגות נשמע צלצול זכוכית, הבקבוקים בסל שטרם הסכינו למשכנם החדש, התנועעו מטלטולי הדרך, נקשו זה בזה ואף פגעו במדרגה.
פתח הפעוט את סלו בציפייה לראות בתוכו שברי זכוכית רטובים, להפתעתו גילה שני בקבוקים בריאים ושלמים.
"ככל הנראה חוסנה של הזכוכית רב יותר משחשבתי", הרהר הפעוט ועל כן פנה לבדוק ביתר שאת את חוזקם. הוא הניף את הסל בשנית אל המדרגות אך הפעם לא עמדה לבקבוקים עוצמתם המפורסמת והם התנפצו בקול רעש כשהחלב ניגר מתוכם ויוצר שלולית לבנה.
נטל הפעוט את הסל ובתוכו שברי הזכוכית. משקלו קטן פלאים, לכן הגיע חיש מהרה לביתו.
בפנים מושפלות הגיש לאמו את הסל עם שרידי הבקבוקים ז"ל. נאנחה האם "כנראה שהוא קטן מדי לדברים כאלו" אך לא כעסה – "אין בוכים על חלב שנשפך". ניקתה את הסל והכול בא על מקומו בשלום.
מעשיה זו משקפת את אורח מחשבתו של ילד. מצוי הוא תדיר בעיצומו של 'מחקר' לימודי בו מנסה הוא דברים שונים ובודק את תגובות הטבע. אין הוא גורם נזקים מתוך רוע וזדון חלילה, הוא עושה זאת אך ורק לצורך מחקרי, מנסה ובודק כמדען בעל שם, אך לדאבונו, מה לעשות, לפעמים, בהחלטת פתע, המולקולות נפרדות וחפצים יקרי ערך הופכים לשברים ולגרוטאות.
אגב- בעל המעשה הוא... אני.
מספר איש חינוך על מעשה שהתרחש עמו לפני כחמשה עשורים, בהיותו פעוט בן שלוש- ארבע. המאורע נחקק היטב בתודעתו, כולל המחשבות וההרהורים שעלו אז במוחו.
הוריו התגוררו באותה תקופה בשכונה ירושלמית ותיקה. מכוניות כמעט שלא היו אז, מה גם שבסמטאותיה הצרות של השכונה לא הייתה אפשרות למעבר רכב, כך שניתן היה לשלוח אפילו זאטוט צעיר לחנות המכולת ללא חשש מסכנותיו של הכביש.
גם הפקדת כסף בידי ילד כה צעיר לא היוותה בעיה, שכן בעל המכולת הכיר את התושבים כולם – כולל צאצאיהם הרכים – הוותיקים והחדשים, וידוע ידע כי ההורים ישלמו לו בבא העת שכרו משלם.
באחד הימים נשלח בעל המעשה על ידי אמו לחנות המכולת על מנת להביא שני בקבוקי חלב. האם ציידה אותו בסל רשת והזהירה אותו כי ישגיח היטב על הבקבוקים לבל ישברו חלילה. באותם הימים היה החלב משווק בבקבוקי זכוכית ולא בשקיות כבימינו.
נטל הילד את הסל וכשהוא מצויד במיטב אזהרותיה של אמו יצא לחנות, העפיל על שתי המדרגות בפתח ופנה למוכר בקול צייצני: "אמא בקשה שני בקבוקי חלב". המוכר האזין לו בסבר פנים רציני, הכניס לסלו שני בקבוקים, צבט בלחיו בחיבה ופטרו לשלום.
נטל הנער את הסל ופנה לצאת. בעת רדתו במדרגות נשמע צלצול זכוכית, הבקבוקים בסל שטרם הסכינו למשכנם החדש, התנועעו מטלטולי הדרך, נקשו זה בזה ואף פגעו במדרגה.
פתח הפעוט את סלו בציפייה לראות בתוכו שברי זכוכית רטובים, להפתעתו גילה שני בקבוקים בריאים ושלמים.
"ככל הנראה חוסנה של הזכוכית רב יותר משחשבתי", הרהר הפעוט ועל כן פנה לבדוק ביתר שאת את חוזקם. הוא הניף את הסל בשנית אל המדרגות אך הפעם לא עמדה לבקבוקים עוצמתם המפורסמת והם התנפצו בקול רעש כשהחלב ניגר מתוכם ויוצר שלולית לבנה.
נטל הפעוט את הסל ובתוכו שברי הזכוכית. משקלו קטן פלאים, לכן הגיע חיש מהרה לביתו.
בפנים מושפלות הגיש לאמו את הסל עם שרידי הבקבוקים ז"ל. נאנחה האם "כנראה שהוא קטן מדי לדברים כאלו" אך לא כעסה – "אין בוכים על חלב שנשפך". ניקתה את הסל והכול בא על מקומו בשלום.
מעשיה זו משקפת את אורח מחשבתו של ילד. מצוי הוא תדיר בעיצומו של 'מחקר' לימודי בו מנסה הוא דברים שונים ובודק את תגובות הטבע. אין הוא גורם נזקים מתוך רוע וזדון חלילה, הוא עושה זאת אך ורק לצורך מחקרי, מנסה ובודק כמדען בעל שם, אך לדאבונו, מה לעשות, לפעמים, בהחלטת פתע, המולקולות נפרדות וחפצים יקרי ערך הופכים לשברים ולגרוטאות.
אגב- בעל המעשה הוא... אני.