בין כל הדברים השבריריים והחולפים בחייהם, היה הוויכוח לגבי מיקום הנעליים שלו - קבוע ויציב כמו עיצוב העטיפה של וופלים מן. כמו הסכם השלום עם מצרים.
כמה שניסה לא הצליח להבין מהיכן נובעת מידה כזו של צרות עין; למנוע ממנו את התענוג עתיק היומין שלו, מן הבודדים בחייו, לחלוץ נעלים בסופו של יום ארוך. האם זה יותר מדי לבקש? לחזור הביתה, לקרוס על הספה ולתת לשתי רגליו לשלוף זו מזו את עטיפות העור המקומטות מרוב שנים, ולנשום נשימות רווחה ספורות?
אבל רגע הנחת הזה תמיד קצר מועד מדי. הוא נגדע באיבו באופן מסורתי על ידי אנחתה קורעת הלב של עקרת הבית. הרבנית. אשת החבר. החצי השני. נוות הטירה. אם הילדים. השותפה לחיים. הגברת הראשונה. ה'כרצונו'. ה'מצא או מוצא'. הבנתם את הכוונה.
"נמאס לי לראות את הנעליים האלו כאן כל פעם". היא אומרת בכאב טעון גועש רוחש ומתגבש. "כל כך קשה להחזיר אותן למקום? למה הסלון לא יכול להישאר קצת מסודר? למה לעשות תמיד מהפכה כזו?"
היא מדגישה את המילה 'מהפכה' בצורה כזו שגורמת לך להאמין שהסלון באמת נראה כמו זירת קרב וייטנאמית. אפוקליפסה. אנרכיה. ג'ונגל. סוף העולם.
האמינו לו, לאורך השנים שהוויכוח הזה ניטש ביניהם וצובר תאוצה וניסיון, יצא לו להשתמש עם כל התירוצים האפשריים שהייתם מעלים בדעתכם, עד שלא היה לו מנוס מלהסיק שלא מבינים אותו כאן בבית הזה. פשוט לא. וזה לא פשוט בכלל.
לאחר שלב המיקוח והדיכאון והכעס, רגע לפני ההשלמה, הוא ניסה עוד פעם להבין. מה עשוי להציק כל כך בנעליים עדינות נפש באמצע הסלון? שום תשובה לא גברה על הטענה הלוגית המנצחת שלו, שמעולם עוד לא ניצחה. וכי יש לך בזבוז אנרגיה משווע מזה של החזרת הנעלים למקומן, כשעוד מעט, מחר לכל היותר, כשייצא למעריב, או לשחרית או למכולת, או לקחת את הילדים, יצטרך שוב פעם ללבוש אותן? מה ההיגיון בלסחוב את הנעליים עד למקומן, כשתכף יצטרך להוציא אותן שוב?
לפעמים היא מראה לו בייאוש את עשרות הזוגות שהצטברו בחלוף הימים מתחת לשולחן בסלון. נעלי השבת, נעלי יום חול, נעלי חול המועד, נעלי בית, נעלי נמרוד, קרוקס מיום כיפור, קרוקס קרוע מתשעה באב ועוד. איך כולן מתרכזות שם בין הכיסאות במבוכה, עדויות מרשיעות לכמה וכמה רגעי נחת שהתבצעו להם בסתר, מתחת לשולחן הבוגדני.
היו אפילו רגעים של שבירה, בהם קיבל על עצמו מכאן ואילך להחזיר את הנעליים למקום. אבל תמיד, מעשה שטן, המכאן ואילך הזה הסתיים הרבה לפני שהיה חוזר הביתה בפעם הבאה.
הזיכרון. הוא כבר לא מה שהיה כשהיה. ולא שהיה כשהיה.
- - -
בערב אחד סחוף רוחות ושטוף גשמים, התרחש המפנה ההיסטורי אליו התפללו כל הדורות.
זה קרה כשעלה מיודענו במדרגות, עייף ותשוש כתמיד. כפות רגליו כבר דגדגו ועקצצו בעונג, כאילו חשו ברווחה החלוצית בקרוב.
בכניסה לקומה עצר לברך את שכנו האברך אציל הנפש שעמד בכניסה לביתו, מעיל הגשם והמטריה שלו דלפו מים מאין הפוגות, ועסק בחליצת הנעליים שלו. השכן הצדיק הנהן לעברו והחטיף מבט לשובל הבוץ שכנראה היה מאחוריו, ואמר בחיוך טרוד: "כל העיר אתר בניה, הא?"
אופס.
זה היה הרגע. לראשונה מזה תמיד הוא נזכר בזמן מעניין הנעליים.
היום סופסוף אפשר יהיה להפתיע לטובה, ולקיים בבת אחת את שלושת הסגולות הבטוחות והמנוסות והמתוחכמות ביותר של הרב שמחה כהן: לוותר, לוותר ולוותר.
בפרט שיש אנשים, כפי שראה זה עתה, שסובלים עוד יותר ממנו. לחלוץ נעלים מחוץ לבית? הודו להשם הטוב שעוד לא הגיעו לשם.
היום, בעזרת השם וברצותו ובחמלתו כי רבה, הנעליים יחזרו למקומן בבטחה. שוב, אם ירצה השם.
רגע, הוא עוצר. איפה בעצם המקום שלהן?
השאלה המכשילה הזו, כך החליט תכף בנחישות, לא תהווה מכשול בדרך למעשה הטוב שמנוי וגמור עמו לעשות היום אחת ולתמיד.
בכדי שלא יהא סיפק ביד היצר הרע להפריע לפרץ טוב ליבו, החליט לפעול במהירות. הוא נעץ את המפתח בדלת, סובב פעם ופעמיים ופתח אותה. לרגע חצוף אחד ביקשה נפשו לשכוח מהכל, להשתרע על הספה ולחלוץ נעליו בהפקרות קסומה וחסרת עול.
אבל לא, החלטה היא החלטה, גם אם היא קשה.
הוא נכנס פנימה וצעד במהירות, בטרם יתחרט, אל חדר הכביסה, המקום ההגיוני מכולם לנעליים. לא? הסתבר שלא. הוא חצה שוב את המטבח, מיהר אל חדר הילדים, משם אל חדר האמבטיה, ורק משם אל חדר השינה. שם הבזיק בו הזיכרון הנוסטלגי. יווו! בתקופת האבן הקדומה היו מניחים שם את הנעליים. בינגו!
רק לאחר המאמץ הגדול, התפנה לפשוט את המעיל ספוג הגשם ולתלותו על קצה המקרר, ולגשת אל הספה המיוחלת, להתרווח עליה בלב קל.
יש תקווה, הוא חשב לעצמו מעודד. אנשים משתנים. וכמה נחמד להיות איש נחמד. פשוט לעשות טוב. רק לאחרונה יצא לו לקרוא כמה וכמה סיפורי צדיקים בלי סופרלטיביים. כנראה שמשהו ממידותיהם של ענקי החסד הללו בכל זאת דבקו בו.
הוא ניסה לדמיין את תגובתה של מושאת ההפתעה. אין ספק, היא תהיה מופתעת. בלתי אפשרי להתעלם ממאמצו הכביר להשכין שלום ולהשקיט את הוויכוח המר והארוך הרבה יותר מדי. היא בוודאי תשים לב מיד. הרי הסימנים למעשהו הנאצל ניכרים ואף מוטבעים על כל מרצפות הבית לתפארת.
כמה שניסה לא הצליח להבין מהיכן נובעת מידה כזו של צרות עין; למנוע ממנו את התענוג עתיק היומין שלו, מן הבודדים בחייו, לחלוץ נעלים בסופו של יום ארוך. האם זה יותר מדי לבקש? לחזור הביתה, לקרוס על הספה ולתת לשתי רגליו לשלוף זו מזו את עטיפות העור המקומטות מרוב שנים, ולנשום נשימות רווחה ספורות?
אבל רגע הנחת הזה תמיד קצר מועד מדי. הוא נגדע באיבו באופן מסורתי על ידי אנחתה קורעת הלב של עקרת הבית. הרבנית. אשת החבר. החצי השני. נוות הטירה. אם הילדים. השותפה לחיים. הגברת הראשונה. ה'כרצונו'. ה'מצא או מוצא'. הבנתם את הכוונה.
"נמאס לי לראות את הנעליים האלו כאן כל פעם". היא אומרת בכאב טעון גועש רוחש ומתגבש. "כל כך קשה להחזיר אותן למקום? למה הסלון לא יכול להישאר קצת מסודר? למה לעשות תמיד מהפכה כזו?"
היא מדגישה את המילה 'מהפכה' בצורה כזו שגורמת לך להאמין שהסלון באמת נראה כמו זירת קרב וייטנאמית. אפוקליפסה. אנרכיה. ג'ונגל. סוף העולם.
האמינו לו, לאורך השנים שהוויכוח הזה ניטש ביניהם וצובר תאוצה וניסיון, יצא לו להשתמש עם כל התירוצים האפשריים שהייתם מעלים בדעתכם, עד שלא היה לו מנוס מלהסיק שלא מבינים אותו כאן בבית הזה. פשוט לא. וזה לא פשוט בכלל.
לאחר שלב המיקוח והדיכאון והכעס, רגע לפני ההשלמה, הוא ניסה עוד פעם להבין. מה עשוי להציק כל כך בנעליים עדינות נפש באמצע הסלון? שום תשובה לא גברה על הטענה הלוגית המנצחת שלו, שמעולם עוד לא ניצחה. וכי יש לך בזבוז אנרגיה משווע מזה של החזרת הנעלים למקומן, כשעוד מעט, מחר לכל היותר, כשייצא למעריב, או לשחרית או למכולת, או לקחת את הילדים, יצטרך שוב פעם ללבוש אותן? מה ההיגיון בלסחוב את הנעליים עד למקומן, כשתכף יצטרך להוציא אותן שוב?
לפעמים היא מראה לו בייאוש את עשרות הזוגות שהצטברו בחלוף הימים מתחת לשולחן בסלון. נעלי השבת, נעלי יום חול, נעלי חול המועד, נעלי בית, נעלי נמרוד, קרוקס מיום כיפור, קרוקס קרוע מתשעה באב ועוד. איך כולן מתרכזות שם בין הכיסאות במבוכה, עדויות מרשיעות לכמה וכמה רגעי נחת שהתבצעו להם בסתר, מתחת לשולחן הבוגדני.
היו אפילו רגעים של שבירה, בהם קיבל על עצמו מכאן ואילך להחזיר את הנעליים למקום. אבל תמיד, מעשה שטן, המכאן ואילך הזה הסתיים הרבה לפני שהיה חוזר הביתה בפעם הבאה.
הזיכרון. הוא כבר לא מה שהיה כשהיה. ולא שהיה כשהיה.
- - -
בערב אחד סחוף רוחות ושטוף גשמים, התרחש המפנה ההיסטורי אליו התפללו כל הדורות.
זה קרה כשעלה מיודענו במדרגות, עייף ותשוש כתמיד. כפות רגליו כבר דגדגו ועקצצו בעונג, כאילו חשו ברווחה החלוצית בקרוב.
בכניסה לקומה עצר לברך את שכנו האברך אציל הנפש שעמד בכניסה לביתו, מעיל הגשם והמטריה שלו דלפו מים מאין הפוגות, ועסק בחליצת הנעליים שלו. השכן הצדיק הנהן לעברו והחטיף מבט לשובל הבוץ שכנראה היה מאחוריו, ואמר בחיוך טרוד: "כל העיר אתר בניה, הא?"
אופס.
זה היה הרגע. לראשונה מזה תמיד הוא נזכר בזמן מעניין הנעליים.
היום סופסוף אפשר יהיה להפתיע לטובה, ולקיים בבת אחת את שלושת הסגולות הבטוחות והמנוסות והמתוחכמות ביותר של הרב שמחה כהן: לוותר, לוותר ולוותר.
בפרט שיש אנשים, כפי שראה זה עתה, שסובלים עוד יותר ממנו. לחלוץ נעלים מחוץ לבית? הודו להשם הטוב שעוד לא הגיעו לשם.
היום, בעזרת השם וברצותו ובחמלתו כי רבה, הנעליים יחזרו למקומן בבטחה. שוב, אם ירצה השם.
רגע, הוא עוצר. איפה בעצם המקום שלהן?
השאלה המכשילה הזו, כך החליט תכף בנחישות, לא תהווה מכשול בדרך למעשה הטוב שמנוי וגמור עמו לעשות היום אחת ולתמיד.
בכדי שלא יהא סיפק ביד היצר הרע להפריע לפרץ טוב ליבו, החליט לפעול במהירות. הוא נעץ את המפתח בדלת, סובב פעם ופעמיים ופתח אותה. לרגע חצוף אחד ביקשה נפשו לשכוח מהכל, להשתרע על הספה ולחלוץ נעליו בהפקרות קסומה וחסרת עול.
אבל לא, החלטה היא החלטה, גם אם היא קשה.
הוא נכנס פנימה וצעד במהירות, בטרם יתחרט, אל חדר הכביסה, המקום ההגיוני מכולם לנעליים. לא? הסתבר שלא. הוא חצה שוב את המטבח, מיהר אל חדר הילדים, משם אל חדר האמבטיה, ורק משם אל חדר השינה. שם הבזיק בו הזיכרון הנוסטלגי. יווו! בתקופת האבן הקדומה היו מניחים שם את הנעליים. בינגו!
רק לאחר המאמץ הגדול, התפנה לפשוט את המעיל ספוג הגשם ולתלותו על קצה המקרר, ולגשת אל הספה המיוחלת, להתרווח עליה בלב קל.
יש תקווה, הוא חשב לעצמו מעודד. אנשים משתנים. וכמה נחמד להיות איש נחמד. פשוט לעשות טוב. רק לאחרונה יצא לו לקרוא כמה וכמה סיפורי צדיקים בלי סופרלטיביים. כנראה שמשהו ממידותיהם של ענקי החסד הללו בכל זאת דבקו בו.
הוא ניסה לדמיין את תגובתה של מושאת ההפתעה. אין ספק, היא תהיה מופתעת. בלתי אפשרי להתעלם ממאמצו הכביר להשכין שלום ולהשקיט את הוויכוח המר והארוך הרבה יותר מדי. היא בוודאי תשים לב מיד. הרי הסימנים למעשהו הנאצל ניכרים ואף מוטבעים על כל מרצפות הבית לתפארת.