הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
בס"ד
ראיתי אותם בנפרד, כל אחד היה בחדר אחר.
ברגע שראיתי אותם, הבנתי שיש ביניהם קרבת דם, קשר משפחתי.
ביקשתי מהם ממש בנימוס:
חברים יקרים, אכפת לכם להצטלם ביחד?
ממש רגע אחד זה יגזול מזמנכם,
ואז כל אחד יחזור למקומו.
הם משכו בכתפיהם בחוסר עניין. בסדר. אם זה חשוב לך, אין בעיה. נואו פרובלם. הם לא חשבו לרגע שיש להם מכר או קרוב, אבל הסכימו בשמחה.
הם ביקשו שאעזור להם ללכת, כי קשה להם לבד.
אין בעיה, אני תמיד שמח לעזור.
התחלתי בעדינות עם האבא, כיונתי אותו למקום הנכון.
חזרתי למטבח, לקחתי את הילד הקטן, הרמתי אותו בעדינות כפולה ומכופלת, שמתי אותו ליד אביו.
הם עמדו שם בביישנות, בהו זה בזה ללא מילים.
יכולתי לשמוע אותם משוחחים חרש:
אבי, אבי היקר. לא ידעתי שיש לי אבא. חשבתי שאני סתם נטע זר. אף אחד לא הסתכל לכיווני. ישבתי לי במטבח, בשקט, מאז הבוקר. אף אחד לא ידע שיש לי אבא. אני עצמי לא ידעתי שיש לי שורשים.
אביו עמד קרוב אליו, בהה בו בחיבה. הוא נשא אליי עיניים דומעות:
תודה שהפגשת בינינו, אפילו שזה רק לצורך צילום תמונה משותפת. כעת ברור לי שהוא אכן בני, הדמיון בינינו מדהים.
שתקתי באי נוחות. מה כבר יכולתי להגיד?
האמת שלא חשבתי שכל כך אצליח לרגש אתכם, אמרתי, והם חייכו בחום.
הוא אמר לבנו באהבת אין-קץ:
חשבת שאין לך שורשים, טעית.
תראה כמה אנחנו דומים. אין מקום לשאלות.
מהיום תהיה אמיץ יותר, חזק יותר, תדע לבטח:
אתה לא בודד, יש לך אבא.
אחר, הוא פלט לעצמו בנימה של עצב מסויים:
הלוואי גם לי היו יותר שורשים. יש לי שורשים, אבל מועטים.
הבן הבין היטב את כאבו של אביו, ולכן רק שתק בחוכמה.
הוא שאל את אביו פתאום:
אבא, יום אחד גם אהיה גדול כמוך? גדול, מרשים, נכבד?
האם גם אני אלבלב, אפרח, אקבל יחס של כבוד מבני המשפחה?
אביו חשב קצת, וחשב עוד קצת, ואז אמר בקול מדוד:
בני אהובי, יקירי.
אני לא יכול להבטיח כלום.
אבל מי יודע, יום אחד, אולי תהיה כמוני. הלוואי. אני כל כך רוצה בכך.
ראיתי את הילד הקט מקבל קצת יותר ביטחון עצמי, קצת יותר בטוח בעצמו.
חיכיתי עד שהם יגמרו להחליף ביניהם עוד כמה מילות נימוס, סידרתי אותם כך שיעמדו נכון אחד ליד השני והדמיון המשפחתי המדהים שלהם יבוא לידי ביטוי-
וצילמתי.
ביקשתי את רשותם לפרסם את התמונה. הם צחקו ביחד, בקול רך, זהה:
בוודאי שאתה יכול לפרסם, בלעדיך אף אחד לא היה מנחש לעולם שיש לנו קשר משפחתי.
נעים לשמוע, תודה על המילים.
כיף שיש לי ידידים כמוכם...
געציל
ראיתי אותם בנפרד, כל אחד היה בחדר אחר.
ברגע שראיתי אותם, הבנתי שיש ביניהם קרבת דם, קשר משפחתי.
ביקשתי מהם ממש בנימוס:
חברים יקרים, אכפת לכם להצטלם ביחד?
ממש רגע אחד זה יגזול מזמנכם,
ואז כל אחד יחזור למקומו.
הם משכו בכתפיהם בחוסר עניין. בסדר. אם זה חשוב לך, אין בעיה. נואו פרובלם. הם לא חשבו לרגע שיש להם מכר או קרוב, אבל הסכימו בשמחה.
הם ביקשו שאעזור להם ללכת, כי קשה להם לבד.
אין בעיה, אני תמיד שמח לעזור.
התחלתי בעדינות עם האבא, כיונתי אותו למקום הנכון.
חזרתי למטבח, לקחתי את הילד הקטן, הרמתי אותו בעדינות כפולה ומכופלת, שמתי אותו ליד אביו.
הם עמדו שם בביישנות, בהו זה בזה ללא מילים.
יכולתי לשמוע אותם משוחחים חרש:
אבי, אבי היקר. לא ידעתי שיש לי אבא. חשבתי שאני סתם נטע זר. אף אחד לא הסתכל לכיווני. ישבתי לי במטבח, בשקט, מאז הבוקר. אף אחד לא ידע שיש לי אבא. אני עצמי לא ידעתי שיש לי שורשים.
אביו עמד קרוב אליו, בהה בו בחיבה. הוא נשא אליי עיניים דומעות:
תודה שהפגשת בינינו, אפילו שזה רק לצורך צילום תמונה משותפת. כעת ברור לי שהוא אכן בני, הדמיון בינינו מדהים.
שתקתי באי נוחות. מה כבר יכולתי להגיד?
האמת שלא חשבתי שכל כך אצליח לרגש אתכם, אמרתי, והם חייכו בחום.
הוא אמר לבנו באהבת אין-קץ:
חשבת שאין לך שורשים, טעית.
תראה כמה אנחנו דומים. אין מקום לשאלות.
מהיום תהיה אמיץ יותר, חזק יותר, תדע לבטח:
אתה לא בודד, יש לך אבא.
אחר, הוא פלט לעצמו בנימה של עצב מסויים:
הלוואי גם לי היו יותר שורשים. יש לי שורשים, אבל מועטים.
הבן הבין היטב את כאבו של אביו, ולכן רק שתק בחוכמה.
הוא שאל את אביו פתאום:
אבא, יום אחד גם אהיה גדול כמוך? גדול, מרשים, נכבד?
האם גם אני אלבלב, אפרח, אקבל יחס של כבוד מבני המשפחה?
אביו חשב קצת, וחשב עוד קצת, ואז אמר בקול מדוד:
בני אהובי, יקירי.
אני לא יכול להבטיח כלום.
אבל מי יודע, יום אחד, אולי תהיה כמוני. הלוואי. אני כל כך רוצה בכך.
ראיתי את הילד הקט מקבל קצת יותר ביטחון עצמי, קצת יותר בטוח בעצמו.
חיכיתי עד שהם יגמרו להחליף ביניהם עוד כמה מילות נימוס, סידרתי אותם כך שיעמדו נכון אחד ליד השני והדמיון המשפחתי המדהים שלהם יבוא לידי ביטוי-
וצילמתי.
ביקשתי את רשותם לפרסם את התמונה. הם צחקו ביחד, בקול רך, זהה:
בוודאי שאתה יכול לפרסם, בלעדיך אף אחד לא היה מנחש לעולם שיש לנו קשר משפחתי.
נעים לשמוע, תודה על המילים.
כיף שיש לי ידידים כמוכם...
געציל
