השעה אחת בלילה. רגליי כושלות מלכת. פרקי ידיי דואבים. המשמרת הסתיימה.
"מישהו בפנים?" שואל שמילו בצעקה לאקונית, ותוך כדי דיבור משקשק צרורו ונועל את שער הברזל.
הפינער והפארנעמער השני הולכים לאוטו של הרעדלער. הוועלגער והשיבער ממתינים לטקסי שלהם. מגלגלי הניירות עומדים עם המנקים (במלעיל) וממשיכים ברוטינה של גלגול עצים ושביבים בתוך ניירות, הפעם בגודל אחר.
אני מביט אל הדרך המשתרכת לביתי ומתעייף רק מהמחשבה על הצעידה בשיממון-תמהון של שעת לילה הזויה זו. מה העבודה הקשה הזאת לי? לי ולא לו. למה רק עליי נגזר להיות ער בשעה שגם צרצרי חצות הלכו לישון?
בעוד הרהוריי מתערערים אני מבחין באור גדול הבוקע את חשכת הלילה העירוני. כמהופנט אני נמשך אל מעבר לכביש, המדרכה שקטה אך מן הקומה השביעית נשמע בליל קולות ומצהלות. רגליי מטפסות בכוחות משותפים ובבת אחת אני נזרק מחדר המדרגות המנומנם אל אולם ענק וזוהר.
מאות איש מתרוצצים מהכא להתם, סוחבים בידיהם ארגזים מלאים בכל טוב, זרועותיהם מלופפות בשרשראות נצנצים ומעולפות בצלופנים שקפקפים. בפינה אחת נפתחה מחלקת תפירה, גזירה, יצירה, ובכל דקה עושה תחפושת חדשה את דרכה אל הקולב הטרי. מן העבר השלישי מתנהל פולמוס ער עם ידיים מתנופפות ופרצופים לוהטים, בין הכתפיים הנמשכות אני שומע שברי הברות "למה לא לגננות" "אלף שקל זה מטורף" "מכתב. העיקר מכתב אישי".
במרכז האולם נפתחה עמדת בנקאי, ועשרות הורים מתגודדים סביבו ופורטים שנקלים לשקיות ניילון, "זה לרוחי שאוספת לגננת שושי" "זה למוישי שאוסף לרבי גימפל" "זה למלי שאמא שלה אוספת למנגנת של הגינה" וכך הלאה. בסמוך רוחש דוכן דיסקים בשלל הלהיטים פגי התוקף שיצאו השבוע. שיירת אופנועים מפליגה מהחלון כשבאמתחת ארגז-קסדתם משלוח בהול לאנשהו.
אני כולי מבולבל. אני חולם? אני הוזה? מה זו החגיגה באמצע הלילה?
- "שומר. תגיד, זה כל לילה ככה?"
- "כל לילה. לא ככה"
אני מידרדר את המדרגות ונשפך אל הכביש. חוצה למדרכה שלי, ומביט לאחור:
"איש את רעהו" - מודיע שלט ניאון בקומה 7.
"איש את רעהו" - זוהרות האותיות בלבן, בגוון קלוש של ירוק פרוג המאיר פניו מראש הבנין.
"איש את רעהו".
חגים ומועדים.
"מישהו בפנים?" שואל שמילו בצעקה לאקונית, ותוך כדי דיבור משקשק צרורו ונועל את שער הברזל.
הפינער והפארנעמער השני הולכים לאוטו של הרעדלער. הוועלגער והשיבער ממתינים לטקסי שלהם. מגלגלי הניירות עומדים עם המנקים (במלעיל) וממשיכים ברוטינה של גלגול עצים ושביבים בתוך ניירות, הפעם בגודל אחר.
אני מביט אל הדרך המשתרכת לביתי ומתעייף רק מהמחשבה על הצעידה בשיממון-תמהון של שעת לילה הזויה זו. מה העבודה הקשה הזאת לי? לי ולא לו. למה רק עליי נגזר להיות ער בשעה שגם צרצרי חצות הלכו לישון?
בעוד הרהוריי מתערערים אני מבחין באור גדול הבוקע את חשכת הלילה העירוני. כמהופנט אני נמשך אל מעבר לכביש, המדרכה שקטה אך מן הקומה השביעית נשמע בליל קולות ומצהלות. רגליי מטפסות בכוחות משותפים ובבת אחת אני נזרק מחדר המדרגות המנומנם אל אולם ענק וזוהר.
מאות איש מתרוצצים מהכא להתם, סוחבים בידיהם ארגזים מלאים בכל טוב, זרועותיהם מלופפות בשרשראות נצנצים ומעולפות בצלופנים שקפקפים. בפינה אחת נפתחה מחלקת תפירה, גזירה, יצירה, ובכל דקה עושה תחפושת חדשה את דרכה אל הקולב הטרי. מן העבר השלישי מתנהל פולמוס ער עם ידיים מתנופפות ופרצופים לוהטים, בין הכתפיים הנמשכות אני שומע שברי הברות "למה לא לגננות" "אלף שקל זה מטורף" "מכתב. העיקר מכתב אישי".
במרכז האולם נפתחה עמדת בנקאי, ועשרות הורים מתגודדים סביבו ופורטים שנקלים לשקיות ניילון, "זה לרוחי שאוספת לגננת שושי" "זה למוישי שאוסף לרבי גימפל" "זה למלי שאמא שלה אוספת למנגנת של הגינה" וכך הלאה. בסמוך רוחש דוכן דיסקים בשלל הלהיטים פגי התוקף שיצאו השבוע. שיירת אופנועים מפליגה מהחלון כשבאמתחת ארגז-קסדתם משלוח בהול לאנשהו.
אני כולי מבולבל. אני חולם? אני הוזה? מה זו החגיגה באמצע הלילה?
- "שומר. תגיד, זה כל לילה ככה?"
- "כל לילה. לא ככה"
אני מידרדר את המדרגות ונשפך אל הכביש. חוצה למדרכה שלי, ומביט לאחור:
"איש את רעהו" - מודיע שלט ניאון בקומה 7.
"איש את רעהו" - זוהרות האותיות בלבן, בגוון קלוש של ירוק פרוג המאיר פניו מראש הבנין.
"איש את רעהו".
חגים ומועדים.