הנושאים החמים
הנושאים החמים
מה שאנחנו משאירים.
חזרתי עכשיו מניחום אבלים, על דוד יקר, צנוע דרך, נעים הליכות.
אדם שמלאו ימיו בלימוד תורה ועבודת ה'.
- שכונת שערי חסד הירושלמית, על בתיה הנמוכים, ושלוות הכפר.
שלושה דורות גרו בשלושה בתים, האחד ליד השני. בשקט, בשלוה, ברוגע ובאחוה.
הכל היה שם נוצץ מנקיון, סדר קבוע, ורוגע מתמשך.
השקט היה אורח קבוע בביתם, שקט מכיל. שקט גדול. ומה ששמענו היו דיבורים שקטים, רגועים, ותיקתוקים של שעון.
לא היה צריך דיבורים בשביל להרגיש את החיבור אליהם. הוא היה חזק, אוהב ואמיתי.
והגעתי לשם היום.
חזרתי.
הלכתי במהירות.
רחוב אוסישקין, רחוב הגר"א.
ואני ממהרת, כמעט רצה.
אמא למה את ממהרת. שואלת אותי ביתי הקטנה.
אני ילדה עכשיו, את לא מבינה, אני ילדה שרצה במורד רחוב שערי חסד, לסבתא.
למדרגות הצרות והגבוהות ולעץ האקליפטוס שמסוכך עליהם.
עץ האקליפטוס שכל גבוהי המשפחה צריכים לכופף את ראשם כשהם עולים במדרגות.
אני מגיעה, נושמת את אויר הלילה הירושלמי הצונן.
מרחרחת באפי לשאוף את ריח ענפי האקליפטוס, ואין.
הכל אותו דבר כשהיה.
שום דבר לא.
הכביש, המדרכה והשער. אפילו עקמימות אבני השפה נשארה.
בדיוק באותם מקומות.
ידעתי על מה לדלג וממה להיזהר.
עמדה שממה באויר. העץ נכרת.
הגינה החלומית עם השושנים הענקיות אדומות הלחי, הכלות הגבוהות והאציליות. הכל כמש, נבל ונעלם.
כדרי הבתים הללו.
הכל שמם. הדלתות חורקות, החלונות קצת מתנדנדים.
נרעדתי.
ביתי הסתכלה עלי, כיצד אני נוגעת בדלת, ממששת את קיר האבן המחוספס.
מציצה למחסן, מסתכלת על גדם העץ ונאנחת.
היו ימים. היה כאן, כל כך חי, כל כך נעים, רגוע ואוהב.
זהו.
אין לי מה לחפש, ראיתי, מיששתי, נשמתי. הולכים.
עכשיו אני הולכת לאט, נפרדת באיטיות מהמקום הקרוב, מזמנים שלא ישובו.
שום דבר לא בוער ולא חייבים לרוץ.
אני מגיעה לסוף רחוב שערי חסד, ונפרדת מרגעים של הוד.
המקום בו היינו הילדים מסתכלים על ר' שלמה זלמן אוירבאך זצוק"ל הולך לאיטו לבית הכנסת. בצד ובשקט האופייני לו.
אני מתרחקת.
ופתאום אני מרגישה בחום פנימי, ודמעות ממלאות את עיני.
הכל נגמר, לא נשאר כלום מכל היופי שהיה כאן.
מהרוך והחמלה, מהכבוד ההדדי לכל אחד באשר הוא.
מהשקט המכיל ל- כולם.
אבל,
כל כך הרבה נשאר כאן.
החום, האהבה, השקט, הענוה והצניעות.
הכל גועש בתוכי, עמוק, ממלא את חלל ליבי.
חם. חם לי.
ודמעות זולגות מעיני.
נכון,
אולי מחר או בחודש הבא, יגיע דחפור ויעקור את שלושת הבתים ממקומם.
ויקום פרויקט נוסף של וילת פאר אופינית לאזור.
אבל השלוה, הצניעות, עבודת השם ביושר ובאמונה, האהבה והכבוד לאדם.
ישארו עימי לנצח.
-
תשקיעו ותשקו, את האויר, את האוירה.
בסבלנות שקטה, ברוך וחמלה, ביראת שמים נקיה, באהבה גדולה.
הפרחים שיצמחו בלבבות יפרחו לנצח.
חזרתי עכשיו מניחום אבלים, על דוד יקר, צנוע דרך, נעים הליכות.
אדם שמלאו ימיו בלימוד תורה ועבודת ה'.
- שכונת שערי חסד הירושלמית, על בתיה הנמוכים, ושלוות הכפר.
שלושה דורות גרו בשלושה בתים, האחד ליד השני. בשקט, בשלוה, ברוגע ובאחוה.
הכל היה שם נוצץ מנקיון, סדר קבוע, ורוגע מתמשך.
השקט היה אורח קבוע בביתם, שקט מכיל. שקט גדול. ומה ששמענו היו דיבורים שקטים, רגועים, ותיקתוקים של שעון.
לא היה צריך דיבורים בשביל להרגיש את החיבור אליהם. הוא היה חזק, אוהב ואמיתי.
והגעתי לשם היום.
חזרתי.
הלכתי במהירות.
רחוב אוסישקין, רחוב הגר"א.
ואני ממהרת, כמעט רצה.
אמא למה את ממהרת. שואלת אותי ביתי הקטנה.
אני ילדה עכשיו, את לא מבינה, אני ילדה שרצה במורד רחוב שערי חסד, לסבתא.
למדרגות הצרות והגבוהות ולעץ האקליפטוס שמסוכך עליהם.
עץ האקליפטוס שכל גבוהי המשפחה צריכים לכופף את ראשם כשהם עולים במדרגות.
אני מגיעה, נושמת את אויר הלילה הירושלמי הצונן.
מרחרחת באפי לשאוף את ריח ענפי האקליפטוס, ואין.
הכל אותו דבר כשהיה.
שום דבר לא.
הכביש, המדרכה והשער. אפילו עקמימות אבני השפה נשארה.
בדיוק באותם מקומות.
ידעתי על מה לדלג וממה להיזהר.
עמדה שממה באויר. העץ נכרת.
הגינה החלומית עם השושנים הענקיות אדומות הלחי, הכלות הגבוהות והאציליות. הכל כמש, נבל ונעלם.
כדרי הבתים הללו.
הכל שמם. הדלתות חורקות, החלונות קצת מתנדנדים.
נרעדתי.
ביתי הסתכלה עלי, כיצד אני נוגעת בדלת, ממששת את קיר האבן המחוספס.
מציצה למחסן, מסתכלת על גדם העץ ונאנחת.
היו ימים. היה כאן, כל כך חי, כל כך נעים, רגוע ואוהב.
זהו.
אין לי מה לחפש, ראיתי, מיששתי, נשמתי. הולכים.
עכשיו אני הולכת לאט, נפרדת באיטיות מהמקום הקרוב, מזמנים שלא ישובו.
שום דבר לא בוער ולא חייבים לרוץ.
אני מגיעה לסוף רחוב שערי חסד, ונפרדת מרגעים של הוד.
המקום בו היינו הילדים מסתכלים על ר' שלמה זלמן אוירבאך זצוק"ל הולך לאיטו לבית הכנסת. בצד ובשקט האופייני לו.
אני מתרחקת.
ופתאום אני מרגישה בחום פנימי, ודמעות ממלאות את עיני.
הכל נגמר, לא נשאר כלום מכל היופי שהיה כאן.
מהרוך והחמלה, מהכבוד ההדדי לכל אחד באשר הוא.
מהשקט המכיל ל- כולם.
אבל,
כל כך הרבה נשאר כאן.
החום, האהבה, השקט, הענוה והצניעות.
הכל גועש בתוכי, עמוק, ממלא את חלל ליבי.
חם. חם לי.
ודמעות זולגות מעיני.
נכון,
אולי מחר או בחודש הבא, יגיע דחפור ויעקור את שלושת הבתים ממקומם.
ויקום פרויקט נוסף של וילת פאר אופינית לאזור.
אבל השלוה, הצניעות, עבודת השם ביושר ובאמונה, האהבה והכבוד לאדם.
ישארו עימי לנצח.
-
תשקיעו ותשקו, את האויר, את האוירה.
בסבלנות שקטה, ברוך וחמלה, ביראת שמים נקיה, באהבה גדולה.
הפרחים שיצמחו בלבבות יפרחו לנצח.
