הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
בס"ד
נכנסתי לחנות, נופפתי בשטר מהוה של 20 יורו.
"תן לי בקבוק" אמרתי למוכר.
הוא הביט בי בקור מסויים:
אין לי בקבוקים במחיר הזה, אמר.
רעמתי: אתה צוחק עליי?
הוא ענה ביובש:
נראה לך?
רצתי כמו אסיר נמלט לתוככי החנות, נופפתי באצבעותיי למדפי העץ המפוארים, הכאילו טבעיים:
הנה, שם. בפינה. בקבוק דק וקטן. הוא בטח עולה 15 יורו בלבד.
אתה לא יכול לסרב למכור לי רק בגלל שאני ג'ינג'י, ובגלל שאני ישראלי חוצפן.
הוא פתח את הפה הבלגי המנומס שלו כדי לענות, ואני לא אפשרתי לו בכלל, דהרתי הלאה בקול עז:
כולכם, הבלגים. כולכם אותו הדבר.
חושבים שאתם הכי חכמים, הכי מנומסים, הכי חכמים.
אתם לא.
אתם אנשים יבשים, מיובשים, חסרי תכלית, חסרי עתיד, חסרי טעם.
אפילו לשתות אתם לא יודעים.
הוא הרים את ידו המעודנת בכעס, ניסה לעצור את נאומי.
ידעתי:
אין לו סיכוי בכלל.
המשכתי במרץ לנאום מול הלקוחות ההמומים:
אני ישראלי, ואני אלמד אתכם איך עושים דברים כמו שצריך. מספיק עם הביישנות המזוייפת שלכם, עם החיוכים הצבועים, עם הגישה הכאילו שירותית שלכם. לא רוצה שירות, לא רוצה נימוסים.
רוצה משקה טוב.
הבו לי משקה!!!
נופפתי בידיים לכל הכיוונים, שמעתי 'קלאנג' ענוג ובקבוקון זעיר החליק על הרצפה המטופחת. רצפת עץ בלגית, יוקרתית, מתנשאת.
התנשפתי. איזה עושר!! כמה בקבוקים!!!
ואני לא מבקש נדבה. אני מוכן לשלם!!
אנא עזרו לי, אחים, יהודים. ביטע, בבקשה, פליז.
הבו לי משקה!
התנודדתי לעבר הקיר הפנימי, איפה שהמשקאות הבאמת טובים, שלא יעבדו עליכם. רק שם יש את החומרים הטובים, שכל הגבירים בקהילה קונים ומשקים את העוילם בקידושים המפוארים שלהם.
כמעט הגעתי לשם, כבר הושטתי יד ארוכה עם חפת מוזנח---
פתאום המוכר תפס אותי חזק ביד, וגרר אותי לכיוון הדלת.
הרפיתי לחלוטין את כל הסטרס, נשכתי חזק את סוכריית המנטה שהחזקתי מתחת הלשון, ושאלתי בקול רדוד וכנוע, אפוף תקווה שריח האלכוהול לא חזק מידי: סליחה על ההתפרצות, אני מתנצל.
אפשר בבקשה לקחת תמונה אחת מהחנות שלך?
אני מצלם, ויוצא מייד אחר כך, בלי משחקים.
הוא גנח, נשך את השפה התחתונה שלו, ואמר ביובש:
תצלם, וצא. בסדר.
אז הנה, צילמתי.
ואז צילמתי עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת-
עד שמצאתי את עצמי מחוץ לחנות.
יום אחד אחזור, מבטיח, ואקנה את הסליבוביץ הכי יקר והכי מתנשא, ואתם תשרתו אותי בהכנעה אירופית.
כן, ככה זה יהיה, אני בטוח.
געציל
(הטור נכתב בהומור, היהודים הבלגים אנשים מופלאים, כולם.)
(הערה טכנית: כיווצתי מעט התמונות למען הנוחות. צולם בפוג'י X-T20. כל הזכויות שמורות וכל זה)
נכנסתי לחנות, נופפתי בשטר מהוה של 20 יורו.
"תן לי בקבוק" אמרתי למוכר.
הוא הביט בי בקור מסויים:
אין לי בקבוקים במחיר הזה, אמר.
רעמתי: אתה צוחק עליי?
הוא ענה ביובש:
נראה לך?
רצתי כמו אסיר נמלט לתוככי החנות, נופפתי באצבעותיי למדפי העץ המפוארים, הכאילו טבעיים:
הנה, שם. בפינה. בקבוק דק וקטן. הוא בטח עולה 15 יורו בלבד.
אתה לא יכול לסרב למכור לי רק בגלל שאני ג'ינג'י, ובגלל שאני ישראלי חוצפן.
הוא פתח את הפה הבלגי המנומס שלו כדי לענות, ואני לא אפשרתי לו בכלל, דהרתי הלאה בקול עז:
כולכם, הבלגים. כולכם אותו הדבר.
חושבים שאתם הכי חכמים, הכי מנומסים, הכי חכמים.
אתם לא.
אתם אנשים יבשים, מיובשים, חסרי תכלית, חסרי עתיד, חסרי טעם.
אפילו לשתות אתם לא יודעים.
הוא הרים את ידו המעודנת בכעס, ניסה לעצור את נאומי.
ידעתי:
אין לו סיכוי בכלל.
המשכתי במרץ לנאום מול הלקוחות ההמומים:
אני ישראלי, ואני אלמד אתכם איך עושים דברים כמו שצריך. מספיק עם הביישנות המזוייפת שלכם, עם החיוכים הצבועים, עם הגישה הכאילו שירותית שלכם. לא רוצה שירות, לא רוצה נימוסים.
רוצה משקה טוב.
הבו לי משקה!!!
נופפתי בידיים לכל הכיוונים, שמעתי 'קלאנג' ענוג ובקבוקון זעיר החליק על הרצפה המטופחת. רצפת עץ בלגית, יוקרתית, מתנשאת.
התנשפתי. איזה עושר!! כמה בקבוקים!!!
ואני לא מבקש נדבה. אני מוכן לשלם!!
אנא עזרו לי, אחים, יהודים. ביטע, בבקשה, פליז.
הבו לי משקה!
התנודדתי לעבר הקיר הפנימי, איפה שהמשקאות הבאמת טובים, שלא יעבדו עליכם. רק שם יש את החומרים הטובים, שכל הגבירים בקהילה קונים ומשקים את העוילם בקידושים המפוארים שלהם.
כמעט הגעתי לשם, כבר הושטתי יד ארוכה עם חפת מוזנח---
פתאום המוכר תפס אותי חזק ביד, וגרר אותי לכיוון הדלת.
הרפיתי לחלוטין את כל הסטרס, נשכתי חזק את סוכריית המנטה שהחזקתי מתחת הלשון, ושאלתי בקול רדוד וכנוע, אפוף תקווה שריח האלכוהול לא חזק מידי: סליחה על ההתפרצות, אני מתנצל.
אפשר בבקשה לקחת תמונה אחת מהחנות שלך?
אני מצלם, ויוצא מייד אחר כך, בלי משחקים.
הוא גנח, נשך את השפה התחתונה שלו, ואמר ביובש:
תצלם, וצא. בסדר.
אז הנה, צילמתי.
ואז צילמתי עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת-
עד שמצאתי את עצמי מחוץ לחנות.
יום אחד אחזור, מבטיח, ואקנה את הסליבוביץ הכי יקר והכי מתנשא, ואתם תשרתו אותי בהכנעה אירופית.
כן, ככה זה יהיה, אני בטוח.
געציל
(הטור נכתב בהומור, היהודים הבלגים אנשים מופלאים, כולם.)
(הערה טכנית: כיווצתי מעט התמונות למען הנוחות. צולם בפוג'י X-T20. כל הזכויות שמורות וכל זה)
