הנושאים החמים
הנושאים החמים
כשהייתה הילה בכיתה ג', המורה חוה לחיבור הורתה לכל הילדות לכתוב על 'החלום שלי' בשיעורי הבית. הילה, בתמימות של ילדה בת 9, כתבה על החלום ממנו היא מתעוררת בלילות פעמים תכופות כל כך.
בחלום הזה, היא עומדת בתחילת הרחוב שלהם, איפה שהיא גרה, אבל כל הפנסים כבויים, וחשוך כל כך שהיא בקושי מכירה את הרחוב. כל מה שהילה רוצה זה להגיע הביתה, אז היא רצה, מהר-מהר-מהר, עד לקצה הרחוב השני, עד הבניין בו נמצא הבית שלהם.
אבל הבניין לא שם.
במקום הבניין, יש שם פתח חשוך לרחוב צר וארוך עוד יותר מהרחוב שלהם, וחשוך-חשוך, עוד יותר מהרחוב עם הפנסים הכבויים. ברחוב הצר אין פנסים בכלל. והילה עומדת בראש הרחוב, ולא מעזה להיכנס.
הרבה פעמים הילה מתעוררת כשהיא רואה שהבית שלה נעלם, לפעמים אפילו קודם. אבל הרבה פעמים הילה לא מצליחה להתעורר אפילו שהיא מאוד רוצה לקום ולא לעמוד בלי כוח ובלי נשימה ברחוב החשוך-החשוך, בלי להעז להיכנס.
כמבוגרת, עדיין הילה זוכרת בסרקסטיות כאובה את אותו 'וי' סגול ועייף שסימנה המורה חוה על שיעורי הבית ההם, לאמור: ראיתי שכתבת, לא טרחתי לקרוא.
בכיתה ז' שוב התבקשו הבנות לכתוב על הנושא הנדוש. הפעם, הייתה כבר הילה גדולה מספיק כדי להבין שהיא צריכה לכתוב על החיים היפים שיחכו לה בהמשך, למרות שהחלום החשוך ההוא המשיך להעיר אותה בלילות הרבה פעמים.
שנים חלפו, הילה סיימה סמינר ומצאה עבודה ואפילו חתן. הרחובות החשוכים הטרידו אותה רק לעתים, ותמיד בפעמים הללו היא הייתה עומדת חסרת אונים בפתחה של הסמטה הארוכה חסרת האור.
כשעברו שנה וחצי ועדיין היא ורפאל לא החליפו סטטוס מ'הזוג הצעיר המאושר', נשר לו 'המאושר' מעצמו ונותר רק הזוג הצעיר שהתחיל לחפש מה הבעיה.
ופתאום מצאה הילה את עצמה בפתחו של הרחוב החשוך, רחוב בו כל הפנסים כבויים. ביחד עם רפאל היא פוסעת ברחוב החשוך, דופקת על הפנסים, מטלטלת אותם בכוח ובכאב, אולי באחד מהם יעלה לה אור.
עשר שנים הם צועדים, תומכים זה בזו וזו בזה, מהבהבים תקווה קלושה. אבל אחרי עשר שנים הם מגיעים לקצה הרחוב, אל בית הדין.
בהרבה כאב והרבה דמעות הם נפרדים בתקווה שאולי לפחות אחד מהם יזכה לאושר ולאור, והילה מוצאת את עצמה בבית ילדותה, בראשה של הסמטה האפילה, חסרת הפנסים.
היא עומדת בפתח הסמטה הצרה, ואין בה כוחות לפסוע קדימה. אין לה תקווה שתאיר את דרכה.
היא לא יודעת שמאחורי הקיר הראשון, פסיעה וחצי מהפתח, עומד מוכר הפנסים שיעניק לה פנס מהבהב קלושות.
היא לא יודעת שלפני הפניה השנייה, רגע אחרי שהפנס ישבוק חיים ויכבה בידיה הרועדות, מחכה לה חבילת נרות מהבהבים שיפיחו בה נוחם.
היא לא יודעת שבבניין השבע-עשרה, תתנודד שלהבת תקווה שתחייך לעומתה חיוך עקום, שונה מזה שציפתה לו, אבל הוא ינסוך בה שלווה.
היא לא יודעת שאם רק תצליח להאמין ולצלוח את הסמטה הארוכה, בסופה- מחכה לה האור.
בחלום הזה, היא עומדת בתחילת הרחוב שלהם, איפה שהיא גרה, אבל כל הפנסים כבויים, וחשוך כל כך שהיא בקושי מכירה את הרחוב. כל מה שהילה רוצה זה להגיע הביתה, אז היא רצה, מהר-מהר-מהר, עד לקצה הרחוב השני, עד הבניין בו נמצא הבית שלהם.
אבל הבניין לא שם.
במקום הבניין, יש שם פתח חשוך לרחוב צר וארוך עוד יותר מהרחוב שלהם, וחשוך-חשוך, עוד יותר מהרחוב עם הפנסים הכבויים. ברחוב הצר אין פנסים בכלל. והילה עומדת בראש הרחוב, ולא מעזה להיכנס.
הרבה פעמים הילה מתעוררת כשהיא רואה שהבית שלה נעלם, לפעמים אפילו קודם. אבל הרבה פעמים הילה לא מצליחה להתעורר אפילו שהיא מאוד רוצה לקום ולא לעמוד בלי כוח ובלי נשימה ברחוב החשוך-החשוך, בלי להעז להיכנס.
כמבוגרת, עדיין הילה זוכרת בסרקסטיות כאובה את אותו 'וי' סגול ועייף שסימנה המורה חוה על שיעורי הבית ההם, לאמור: ראיתי שכתבת, לא טרחתי לקרוא.
בכיתה ז' שוב התבקשו הבנות לכתוב על הנושא הנדוש. הפעם, הייתה כבר הילה גדולה מספיק כדי להבין שהיא צריכה לכתוב על החיים היפים שיחכו לה בהמשך, למרות שהחלום החשוך ההוא המשיך להעיר אותה בלילות הרבה פעמים.
שנים חלפו, הילה סיימה סמינר ומצאה עבודה ואפילו חתן. הרחובות החשוכים הטרידו אותה רק לעתים, ותמיד בפעמים הללו היא הייתה עומדת חסרת אונים בפתחה של הסמטה הארוכה חסרת האור.
כשעברו שנה וחצי ועדיין היא ורפאל לא החליפו סטטוס מ'הזוג הצעיר המאושר', נשר לו 'המאושר' מעצמו ונותר רק הזוג הצעיר שהתחיל לחפש מה הבעיה.
ופתאום מצאה הילה את עצמה בפתחו של הרחוב החשוך, רחוב בו כל הפנסים כבויים. ביחד עם רפאל היא פוסעת ברחוב החשוך, דופקת על הפנסים, מטלטלת אותם בכוח ובכאב, אולי באחד מהם יעלה לה אור.
עשר שנים הם צועדים, תומכים זה בזו וזו בזה, מהבהבים תקווה קלושה. אבל אחרי עשר שנים הם מגיעים לקצה הרחוב, אל בית הדין.
בהרבה כאב והרבה דמעות הם נפרדים בתקווה שאולי לפחות אחד מהם יזכה לאושר ולאור, והילה מוצאת את עצמה בבית ילדותה, בראשה של הסמטה האפילה, חסרת הפנסים.
היא עומדת בפתח הסמטה הצרה, ואין בה כוחות לפסוע קדימה. אין לה תקווה שתאיר את דרכה.
היא לא יודעת שמאחורי הקיר הראשון, פסיעה וחצי מהפתח, עומד מוכר הפנסים שיעניק לה פנס מהבהב קלושות.
היא לא יודעת שלפני הפניה השנייה, רגע אחרי שהפנס ישבוק חיים ויכבה בידיה הרועדות, מחכה לה חבילת נרות מהבהבים שיפיחו בה נוחם.
היא לא יודעת שבבניין השבע-עשרה, תתנודד שלהבת תקווה שתחייך לעומתה חיוך עקום, שונה מזה שציפתה לו, אבל הוא ינסוך בה שלווה.
היא לא יודעת שאם רק תצליח להאמין ולצלוח את הסמטה הארוכה, בסופה- מחכה לה האור.
