הנושאים החמים
הנושאים החמים
ואן גוח ואני, והקפה
אתם יודעים מה מספרים על ואן גוח, נכון. אישית אני חושבת שהוא לא היה צריך לגזור את האוזן. עם השאר אני ממש בסדר, אפילו מזדהה. ואני כבר אסביר.
רוב האנשים שאני מכירה חושבים שהעבודה שלי היא בעצם משחק ילדים בשכר מלא. ברצינות, תחשבו על זה. מה היא כבר עושה? יושבת בבית, בחדר יפה (מבולגן, אבל זה הפוטנציאל שעושה את ההבדל), מול המחשב, ופשוט- מזיזה את היד בתנועות מתוחכמות. עושה 200 ש"ח לשעה. מבסוטה.
אז זהו, מצטערת להרוס לכם את פוטנציאל ההתבכיינות שראיתם בעצם התגלמותי, אבל לא. קחו כיסא ושבו.
קודם כל, החדר שלי הוא מקום מדכא. זה מקום שמזכיר לי את כל הדברים שאני יכולה לעשות ולא עושה, את כל הציורים שהתחלתי ולא סיימתי, את כל השירים שאני לא יכולה לשמוע בגלל שעכשיו ספירת העומר. את הקפה שאין לי כוח לקום להכין לעצמי ו/או אני בשרית ולא יכולה לשתות. זה מזכיר לי את העבודות שלא הצלחתי לנווט לעצמי בים המתחרים הפוטנציאליים שבשוק, כי אני לא מספיק טובה בשיווק עצמי. כי מה אתם יודעים, מאיירת צריכה לשווק את עצמה בימים אלו. היא גם צריכה לעשות את המשא ומתן, להיות טובה במיקוח, ביחסי אנוש, וגם לענות לטלפון בכל פעם שהוא מצלצל.
אני גרועה בכל אלו, ובגלל שאני לבד בחדר הזה, והמחסום היחידי ביני לבין העבודה שלי הוא עצמי- אז זה מדכא.
דבר שני- אני לא 'מזיזה את היד בתנועות מתוחכמות'. אם זה היה פשוט עד כדי כך, אולי באמת הייתי עוזבת כאן, נותנת לכם להתבכיין בעונג, ונוסעת לי לאיי מרשל לחופשת סופ"ש מפנקת כיאה למעמדי.
אני לא 'מזיזה'. אלו תהליכים נוירולגיים עדינים שמתבססים על קופאין, מידת עירנות, השעה הנוכחית ביום, מצב נפשי, וסולם הערכה עצמית. כל אלו צריכים להיות מאוזנים בעדינות של מנגנון בצנטריפוגה, כדי שהיד שלי תזוז. אם אתם מתעקשים לקרוא לזה לזוז.
איור זה לא מקצוע, זה סוג של טפיל חסר רחמים. יצירתי, שופע ומאתגר, אבל טפיל. חי על הדם שלך וגוזל ממך משאבים. אתה לא בוחר לעבוד בזה, הוא פשוט לא משאיר לך ברירות. ולא, טלמרקטינג זה לא ברירה.
מה שאני מתכוונת לומר מאחורי כל המשפטים המבולבלים והעייפים האלו, זה שהיכולת שלי לאייר בהצלחה תלויה בכל כך הרבה גורמים, שאני לעיתים קרובות פשוט לא מצליחה לצייר.
זה כמו שתצפו מאצן אולימפי- לרוץ 24/7. "אבל זכית במדליית זהב!" כן, אני יודע, אבל לא חתמתי בשביל לרוץ עד מותי. אני רץ אחרי אימונים, הכנות פיזיות ונפשיות, וכשיש מולי קהל של 10 אלף צופים בלייב ו150 מליון בערוצים השונים. זה מתי אני רץ. ואני לא רץ לארוחת ערב כמו שאני רץ על המסלול בפיונגצ'אן!
ותלונה אחרונה (לסעיף הזה, אל תתרגשו): יש לכם מושג כמה זה קשה לאייר כלי רכב? לאחרונה אני מקבלת הרבה דרישות לנושא. אני לא יודעת אם האנושות מפתחת חרדת נטישה מכלי הרכב כמו שאנחנו מכירים אותם כיום, או שאנשים סביבי נתקפו באהבת גלגלים מסתורית. בכל מקרה, תחשבו על זה כמו על לבלוע גוגל מוגל. אין בזה שום יצירתיות, זה מכני וזה מתסכל כמו למרוח שמן על בורג בגודל של סנטימטר בלי שהוא יחליק לך מהאצבעות כל שניה. עזבו את הגוגל מוגל. זה הרבה יותר גרוע.
ועכשיו אני מחככת את ידי ופונה לסעיף האחרון, והחשוב ביותר: "את מרוויחה פי 8 ממני, את אמורה להיות עשירה כקורח. איפה את מחביאה את הכל ולמה את מתקמצנת על התיון של התה כל פעם?"
אז ככה.
גם. אם. אני. מרוויחה פי 8 ממך לשעה- מדובר על שעה בה אני עובדת. זה הבדל גדול. אני לא באה ב8 למשרד, יוצאת ב-2, ובום! הרווחתי 200 שח. אני לא בודקת לי בעשירי את היתרה ורואה את המשכורת שנכנסה כמו חייל (אני מקווה בשבילכם) על כל החודש בו עבדתי. אני לא!
מה אני עושה? מה שואן גוח עשה. (חוץ מהאוזן, בשביל זה אני תולשת בלי לשים לב את החתיכת עור המציקה ליד הציפורן- ואז רוצה למות למשך כמה דקות מרוב כאב.)
מה שאני עושה זה לשבת כל יום בבית, ולחכות לעבודה. אם יש עבודה, אני עובדת, ומרוויחה. אם אין עבודה (כי הרחובות לא מוצפים באנשים שמתרוצצים פרועי שיער וזועקים: מאיירת! מאיירת! זה עניין של חיים ומוות!) אז אני לא עובדת.
במילים אחרות: אולי השכר שלי גבוה יחסית למזכירה בת"ת- אבל הוא לא מובטח. זה כמו שיש לך בכיס כרטיס לוטו בשווי של מליון ש"ח. קנית טריפל, אז הסיכוי משולש. אבל עדיין, עניין של מזל.
ככה כל שנה. כל חודש. כל יום. כרטיס לוטו בכיס, וכוס קפה. וה' יעזור.
אני חושבת שסיימתי להבהיר את הנקודות העיקריות. אני רק אזרוק לאוויר עוד כמה דברים שאם אתם לא עוסקים בתחום, בטח ממש לא חשבתם עליהם:
השמנה- כי אני יושבת, לא צריכה ללכת לעבודה.
בעיות אורטופדיות- כי שוכחים לקום כששוקעים בציור.
חוסר הערכה מהסביבה- מה את עושה? מאיירת? נעבעך, לא נורא. העיקר הבריאות.
שוק קשוח- זה כמו מערב פרוע פה. מי שיש לו מרפקים ואקדח, לא בהכרח בסדר הזה, מנצח.
מחירים ברצפה- לגבי זה אנחנו המאיירים אשמים. אבל כמו שעולה מהטור הזה, אין מה לסמוך בדיוק עלינו שנפתור את זה.
זהו! אנחת הקלה. פרקתי הכל? כן. רק רוצה להבהיר:
אני מאושרת שקיבלתי את הכישרון המדהים הזה שקוראים לו 'לא ללכת בתלם' משמיים. הידיים שלי הם ברכה. אני אוהבת את כשרון הציור שלי, ואני לא איפרד ממנו גם אם אצטרך לעבוד 200% אקסטרה שעות בשביל לשרוד. (קופאין זה התשובה.)
מדי בוקר כשאני פוקחת עיניים... אני כמעט תמיד שוכחת להודות על זה. מודה.
אבל פעם ב, פתאום אני מסתכלת על הידיים שלי ואומרת לעצמי: הן נראות בדיוק כמו של כולם! מה בשם ה' עשיתי שמגיע לי לקבל את המתנה הזאת כל בוקר? ואז אני באמת מרגישה אסירת תודה.
הטור הזה לא סותר את זה.
מה שכתבתי נועד כדי לפרוק קצת תסכולים קטנים ובריאים אם לא אכפת לכם כמובן, וגם כדי לומר לעצמי את מה שאני רוצה לומר לרוב האנשים בחיי. מאחר והם לא פה, ומאחר ואני בשם בדוי--- יאללה בלאגן!
ממליצה לכולם. זה ממש משחרר.
שבוע יצירתי, פורה ומלא קופאין לכולנו!
(רגע, יש גם סקר, למי שפספס. זה במקום קפה אם אתם בשריים. ביי.)
אתם יודעים מה מספרים על ואן גוח, נכון. אישית אני חושבת שהוא לא היה צריך לגזור את האוזן. עם השאר אני ממש בסדר, אפילו מזדהה. ואני כבר אסביר.
רוב האנשים שאני מכירה חושבים שהעבודה שלי היא בעצם משחק ילדים בשכר מלא. ברצינות, תחשבו על זה. מה היא כבר עושה? יושבת בבית, בחדר יפה (מבולגן, אבל זה הפוטנציאל שעושה את ההבדל), מול המחשב, ופשוט- מזיזה את היד בתנועות מתוחכמות. עושה 200 ש"ח לשעה. מבסוטה.
אז זהו, מצטערת להרוס לכם את פוטנציאל ההתבכיינות שראיתם בעצם התגלמותי, אבל לא. קחו כיסא ושבו.
קודם כל, החדר שלי הוא מקום מדכא. זה מקום שמזכיר לי את כל הדברים שאני יכולה לעשות ולא עושה, את כל הציורים שהתחלתי ולא סיימתי, את כל השירים שאני לא יכולה לשמוע בגלל שעכשיו ספירת העומר. את הקפה שאין לי כוח לקום להכין לעצמי ו/או אני בשרית ולא יכולה לשתות. זה מזכיר לי את העבודות שלא הצלחתי לנווט לעצמי בים המתחרים הפוטנציאליים שבשוק, כי אני לא מספיק טובה בשיווק עצמי. כי מה אתם יודעים, מאיירת צריכה לשווק את עצמה בימים אלו. היא גם צריכה לעשות את המשא ומתן, להיות טובה במיקוח, ביחסי אנוש, וגם לענות לטלפון בכל פעם שהוא מצלצל.
אני גרועה בכל אלו, ובגלל שאני לבד בחדר הזה, והמחסום היחידי ביני לבין העבודה שלי הוא עצמי- אז זה מדכא.
דבר שני- אני לא 'מזיזה את היד בתנועות מתוחכמות'. אם זה היה פשוט עד כדי כך, אולי באמת הייתי עוזבת כאן, נותנת לכם להתבכיין בעונג, ונוסעת לי לאיי מרשל לחופשת סופ"ש מפנקת כיאה למעמדי.
אני לא 'מזיזה'. אלו תהליכים נוירולגיים עדינים שמתבססים על קופאין, מידת עירנות, השעה הנוכחית ביום, מצב נפשי, וסולם הערכה עצמית. כל אלו צריכים להיות מאוזנים בעדינות של מנגנון בצנטריפוגה, כדי שהיד שלי תזוז. אם אתם מתעקשים לקרוא לזה לזוז.
איור זה לא מקצוע, זה סוג של טפיל חסר רחמים. יצירתי, שופע ומאתגר, אבל טפיל. חי על הדם שלך וגוזל ממך משאבים. אתה לא בוחר לעבוד בזה, הוא פשוט לא משאיר לך ברירות. ולא, טלמרקטינג זה לא ברירה.
מה שאני מתכוונת לומר מאחורי כל המשפטים המבולבלים והעייפים האלו, זה שהיכולת שלי לאייר בהצלחה תלויה בכל כך הרבה גורמים, שאני לעיתים קרובות פשוט לא מצליחה לצייר.
זה כמו שתצפו מאצן אולימפי- לרוץ 24/7. "אבל זכית במדליית זהב!" כן, אני יודע, אבל לא חתמתי בשביל לרוץ עד מותי. אני רץ אחרי אימונים, הכנות פיזיות ונפשיות, וכשיש מולי קהל של 10 אלף צופים בלייב ו150 מליון בערוצים השונים. זה מתי אני רץ. ואני לא רץ לארוחת ערב כמו שאני רץ על המסלול בפיונגצ'אן!
ותלונה אחרונה (לסעיף הזה, אל תתרגשו): יש לכם מושג כמה זה קשה לאייר כלי רכב? לאחרונה אני מקבלת הרבה דרישות לנושא. אני לא יודעת אם האנושות מפתחת חרדת נטישה מכלי הרכב כמו שאנחנו מכירים אותם כיום, או שאנשים סביבי נתקפו באהבת גלגלים מסתורית. בכל מקרה, תחשבו על זה כמו על לבלוע גוגל מוגל. אין בזה שום יצירתיות, זה מכני וזה מתסכל כמו למרוח שמן על בורג בגודל של סנטימטר בלי שהוא יחליק לך מהאצבעות כל שניה. עזבו את הגוגל מוגל. זה הרבה יותר גרוע.
ועכשיו אני מחככת את ידי ופונה לסעיף האחרון, והחשוב ביותר: "את מרוויחה פי 8 ממני, את אמורה להיות עשירה כקורח. איפה את מחביאה את הכל ולמה את מתקמצנת על התיון של התה כל פעם?"
אז ככה.
גם. אם. אני. מרוויחה פי 8 ממך לשעה- מדובר על שעה בה אני עובדת. זה הבדל גדול. אני לא באה ב8 למשרד, יוצאת ב-2, ובום! הרווחתי 200 שח. אני לא בודקת לי בעשירי את היתרה ורואה את המשכורת שנכנסה כמו חייל (אני מקווה בשבילכם) על כל החודש בו עבדתי. אני לא!
מה אני עושה? מה שואן גוח עשה. (חוץ מהאוזן, בשביל זה אני תולשת בלי לשים לב את החתיכת עור המציקה ליד הציפורן- ואז רוצה למות למשך כמה דקות מרוב כאב.)
מה שאני עושה זה לשבת כל יום בבית, ולחכות לעבודה. אם יש עבודה, אני עובדת, ומרוויחה. אם אין עבודה (כי הרחובות לא מוצפים באנשים שמתרוצצים פרועי שיער וזועקים: מאיירת! מאיירת! זה עניין של חיים ומוות!) אז אני לא עובדת.
במילים אחרות: אולי השכר שלי גבוה יחסית למזכירה בת"ת- אבל הוא לא מובטח. זה כמו שיש לך בכיס כרטיס לוטו בשווי של מליון ש"ח. קנית טריפל, אז הסיכוי משולש. אבל עדיין, עניין של מזל.
ככה כל שנה. כל חודש. כל יום. כרטיס לוטו בכיס, וכוס קפה. וה' יעזור.
אני חושבת שסיימתי להבהיר את הנקודות העיקריות. אני רק אזרוק לאוויר עוד כמה דברים שאם אתם לא עוסקים בתחום, בטח ממש לא חשבתם עליהם:
השמנה- כי אני יושבת, לא צריכה ללכת לעבודה.
בעיות אורטופדיות- כי שוכחים לקום כששוקעים בציור.
חוסר הערכה מהסביבה- מה את עושה? מאיירת? נעבעך, לא נורא. העיקר הבריאות.
שוק קשוח- זה כמו מערב פרוע פה. מי שיש לו מרפקים ואקדח, לא בהכרח בסדר הזה, מנצח.
מחירים ברצפה- לגבי זה אנחנו המאיירים אשמים. אבל כמו שעולה מהטור הזה, אין מה לסמוך בדיוק עלינו שנפתור את זה.
זהו! אנחת הקלה. פרקתי הכל? כן. רק רוצה להבהיר:
אני מאושרת שקיבלתי את הכישרון המדהים הזה שקוראים לו 'לא ללכת בתלם' משמיים. הידיים שלי הם ברכה. אני אוהבת את כשרון הציור שלי, ואני לא איפרד ממנו גם אם אצטרך לעבוד 200% אקסטרה שעות בשביל לשרוד. (קופאין זה התשובה.)
מדי בוקר כשאני פוקחת עיניים... אני כמעט תמיד שוכחת להודות על זה. מודה.
אבל פעם ב, פתאום אני מסתכלת על הידיים שלי ואומרת לעצמי: הן נראות בדיוק כמו של כולם! מה בשם ה' עשיתי שמגיע לי לקבל את המתנה הזאת כל בוקר? ואז אני באמת מרגישה אסירת תודה.
הטור הזה לא סותר את זה.
מה שכתבתי נועד כדי לפרוק קצת תסכולים קטנים ובריאים אם לא אכפת לכם כמובן, וגם כדי לומר לעצמי את מה שאני רוצה לומר לרוב האנשים בחיי. מאחר והם לא פה, ומאחר ואני בשם בדוי--- יאללה בלאגן!
ממליצה לכולם. זה ממש משחרר.
שבוע יצירתי, פורה ומלא קופאין לכולנו!
(רגע, יש גם סקר, למי שפספס. זה במקום קפה אם אתם בשריים. ביי.)
