הנושאים החמים
הנושאים החמים
| פנס בערפל |
משתמש פעיל
בס"ד
הרעיון, כמדומה, הגיע ממנה דווקא.
בשעה קשה זו אינני זוכר בדיוק, אך הרעיון בוודאי לא הגיע ממני.
מובן שניסיתי להתווכח, הסברתי, הרחבתי, ציטטתי מדברי רבותינו זצ"ל. אך הכל נפל אוזניים ערלות.
נוות ביתי התעקשה, כמנהגה. כיתושו של טיטוס המנקר במוחו, כך נתעקשה היא על הרעיון המבריק שעלה בראשה הקודח:
זונדל, היא אמרה: בוא נחגוג את ט"ו בשבט אצל דודתך יענטא.
כמנהגה, היא לא הניחה לי. הפגינה, דיברה, איימה שתתקשר ליועץ.
לבסוף, כתמיד, לא מצאתי בי את העוז לעשות כפי הנדרש ולהתעקש כנגדה, ויצאנו אל הקיבוץ.
ילדינו ישבו הפעם בשקט, ברכת השם.
נהגתי מעט מהר מן המותר, להוט לסיים את המטלה המעיקה.
זבוב מתיש נלכד בחלל רכבי, ועמד להוציאני מדעתי.
אך יצא הזבוב- ודבורה נכנסה.
יצאה הדבורה- חזר הזבוב.
יצא הזבוב- התחילה 'היא' לדבר, לקשקש, לספר עוד ועוד מתובנותיה.
ריבונו של עולם, התפלתי ללא מילים. עשה שהיא תמצא דרך טובה יותר להעסיק את עצמה, במקום לדבר אליי ללא הפסקה.
נזכרתי בגיחוך ביחיאל, גיסי, שסיפר בשמחה כי החל ליטול ריטאלין וכי חייו השתנו.
הלוואי 'היא' הייתה נוטלת ריטאלין, מן הסתם הייתי נהנה משקט מרגיע ובריא, תחת ההרעשה הנוראה הבלתי פוסקת.
הדרך נתארכה לה מאוד, ואני גידפתי בשקט את נהגי ארץ ישראל, היוצאים אל הכבישים במקום אל השדות.
סבורני כי נהגי ישראל ייטיבו לעשות אם יחגגו את ט"ו בשבט בחיק הטבע, וישאירו את הכבישים דחופים למקרי חירום בלבד, דוגמת אני, הנוסע לדודתי יענטא, ומקריב את נוחותי העצמית עבור כן.
אט אט נרדמו ילדיי על הספסל האחורי הנוקשה, וככל שהדרמנו הכבישים נעשו פנויים יותרו יותר. החילותי נעשה נינוח, ופחות מתוח.
'היא' שתחי' פסקה אט אט מסיפורי מעשיותיה, ברוך ה'. בליבי חשבתי: אכן, לאחר ט' קבין של רעש, כעת סוף סוף זוכה אנוכי להתענג על הקב העשירי, קב השקט.
נהגתי בשקט מוחלט, ועל פי נסיוני שיערתי את הדרך שנותרה לנו בכ- 7 דק'.
כמעט הגענו לקיבוץ, ואור אדום הבהב מולי על הדשבורד.
גנחתי. תחושה רעה קיננה בי מהבוקר, ולא הופתעתי כלל.
עצרתי בצד הרכב, בדקתי את הדברים הרגילים, ולא זיהיתי דבר.
חזרתי לרכב- ניסיתי להתניע, והרכב, יונדאי I20 לא הגיב.
ניסיתי שוב ושוב, ולא עלה הדבר בידיי.
עמדתי מחוץ לרכב, וחככתי בדעתי מה לעשות. 'היא' עמדה מחוץ לרכב, פטפטה בנחת בסלולרי שבידה, משל אנו בחופשת קיץ בבלגיה.
מאין יבוא עזרי, תהיתי?
טילפנתי לארגון ידידים, המוקדן ענה לי, החילותי לספר את נוראות היום שעבר עליי, והמוקדן שאלני:
ר' ייד, אנחנו מטפלים רק בבעיות רכב, לא בבעיות נפשיות.
פגוע מעט, ניתקתי את השיחה, והתקשרתי שוב.
המוקדן ענה כמקודם, וניתק שוב.
בפעם השלישית, הוא איים:
ר' ייד, נא לא להטריד אותנו. אטלפן למשטרה, אדווח עליך. אתה מפריע לנהגים אחרים שמנסים לצלצל אלינו והקו תפוס.
גנחתי, פלטתי אוויר.
'היא' אמרה בזלזול: עכשיו גם את הרכב הצלחת להרוס? ואני חשתי שאני עומד להתפוצץ.
ילדיי שיחי' התעוררו להם, ופצחו בריב סוער על האדמה הקשה, אדמת הטרשים בכניסה לקיבוץ.
נטלתי בימיני את אוזנו של מוישל'ה, ובשמאלי את אוזנה של חנהל'ה, ומשכתי בכל כוחי, בלית ברירה.
שניהם פרצו יחד בבכי, והשלימו מיידית זה עם זו.
גיחכתי בשקט, מעט מעודד. אכן, יודע אני לחנך, וללמד את ילדיי שיחי' איך להשלים ביניהם, חבל ש'היא' כ"כ מתעקשת שלא להבחין במעלותיי.
בפנים חתומות, 'היא' נגשה אליי לפתע, קח, היא אמרה. תדבר. היועץ על הקו.
הסמקתי כולי עד תנוכי אוזניי, והתלבטתי האם לקבל את השיחה המעיקה.
לבסוף, כתמיד, קיבלתי את השיחה. ידוע ידעתי: חלוש אופי הייתי, כזה אשאר.
היועץ החלקלק זמרר: ר' זונדל, מה שלומכם? איך אתם מרגישים?
שתקתי ופלטתי אוויר במתח. אנא, התחננתי ללא מילים. תן לי כבר את המוסר ואת הגערות, אבלע אותם בלי למצמץ, ונתקדם.
הוא לא אכזב, בן הבליעל, שרו של עשיו: ר' זונדל... הרבנתי התקשרה אליי עכשיו, היא אמרה ששוב היכיתם את הילדים.. אכן כן? לא רציתי להאמין למשמע אוזניי.. אני לא רוצה שתגמרו בבית הדין. אנא, ר' זונדל, אני מבקש... המנעו מכך מאוד מאוד... הרבנית שתחי' שוקלת להגיש תלונה במשטרה...
לפתע, כעין רוח קרב עתיקה פיעמה בי, הרמתי את קולי הרך, וצרחתי אל פומית הנייד המקולל, נחש הקדמוני:
נמאס לי ממך, ואל תתערב לי בחיי. יודע אני היטב הכיצד לנהל את חיי, ומוטב תעשה אם תסביר 'לה' שתכבדני יותר, תיתן משקל של כבוד לדעותיי בביתנו.
טרקתי את הטלפון בזעם, והשלכתיהו על האדמה השחוחה.
סיננתי בפרץ זעם שאיננו אופייני כלל אצלי: נמאסתם עליי. עלו כולכם לרכב, הרגע.
קפואים מעט, עלו בני משפחתי היקרים שיחי' על הרכב, ניסיתי שוב להתניע, ובחסדי שמיים הרכב התניע.
פניתי פניית פרסה חזרה לבאר שבע עירנו, והסברתי בסבלנות למשפחתי שתחי':
ראיתם? הקב"ה ידע שאינני רוצה לבקר אצל יענטא, וחס עליי וקלקל את האוטו רגע כמימרא טרם הגיענו אל הקיבוץ.
וברגע שהבנתי כי זו הסיבה, והחלטתי לסבת לאחור- הרכב אכן חזר לחיים...
וסיימתי:
מהיום, אני הקובע בבית.
ילדיי פרצו משום מה בבכי חרישי, ו'היא' תחי' טמנה פניה בספר התהילים המתפורר שלה, שקיבלה מחברתה הקרובה והרעה, רוחל'ה הגרושה.
הרעיון, כמדומה, הגיע ממנה דווקא.
בשעה קשה זו אינני זוכר בדיוק, אך הרעיון בוודאי לא הגיע ממני.
מובן שניסיתי להתווכח, הסברתי, הרחבתי, ציטטתי מדברי רבותינו זצ"ל. אך הכל נפל אוזניים ערלות.
נוות ביתי התעקשה, כמנהגה. כיתושו של טיטוס המנקר במוחו, כך נתעקשה היא על הרעיון המבריק שעלה בראשה הקודח:
זונדל, היא אמרה: בוא נחגוג את ט"ו בשבט אצל דודתך יענטא.
כמנהגה, היא לא הניחה לי. הפגינה, דיברה, איימה שתתקשר ליועץ.
לבסוף, כתמיד, לא מצאתי בי את העוז לעשות כפי הנדרש ולהתעקש כנגדה, ויצאנו אל הקיבוץ.
ילדינו ישבו הפעם בשקט, ברכת השם.
נהגתי מעט מהר מן המותר, להוט לסיים את המטלה המעיקה.
זבוב מתיש נלכד בחלל רכבי, ועמד להוציאני מדעתי.
אך יצא הזבוב- ודבורה נכנסה.
יצאה הדבורה- חזר הזבוב.
יצא הזבוב- התחילה 'היא' לדבר, לקשקש, לספר עוד ועוד מתובנותיה.
ריבונו של עולם, התפלתי ללא מילים. עשה שהיא תמצא דרך טובה יותר להעסיק את עצמה, במקום לדבר אליי ללא הפסקה.
נזכרתי בגיחוך ביחיאל, גיסי, שסיפר בשמחה כי החל ליטול ריטאלין וכי חייו השתנו.
הלוואי 'היא' הייתה נוטלת ריטאלין, מן הסתם הייתי נהנה משקט מרגיע ובריא, תחת ההרעשה הנוראה הבלתי פוסקת.
הדרך נתארכה לה מאוד, ואני גידפתי בשקט את נהגי ארץ ישראל, היוצאים אל הכבישים במקום אל השדות.
סבורני כי נהגי ישראל ייטיבו לעשות אם יחגגו את ט"ו בשבט בחיק הטבע, וישאירו את הכבישים דחופים למקרי חירום בלבד, דוגמת אני, הנוסע לדודתי יענטא, ומקריב את נוחותי העצמית עבור כן.
אט אט נרדמו ילדיי על הספסל האחורי הנוקשה, וככל שהדרמנו הכבישים נעשו פנויים יותרו יותר. החילותי נעשה נינוח, ופחות מתוח.
'היא' שתחי' פסקה אט אט מסיפורי מעשיותיה, ברוך ה'. בליבי חשבתי: אכן, לאחר ט' קבין של רעש, כעת סוף סוף זוכה אנוכי להתענג על הקב העשירי, קב השקט.
נהגתי בשקט מוחלט, ועל פי נסיוני שיערתי את הדרך שנותרה לנו בכ- 7 דק'.
כמעט הגענו לקיבוץ, ואור אדום הבהב מולי על הדשבורד.
גנחתי. תחושה רעה קיננה בי מהבוקר, ולא הופתעתי כלל.
עצרתי בצד הרכב, בדקתי את הדברים הרגילים, ולא זיהיתי דבר.
חזרתי לרכב- ניסיתי להתניע, והרכב, יונדאי I20 לא הגיב.
ניסיתי שוב ושוב, ולא עלה הדבר בידיי.
עמדתי מחוץ לרכב, וחככתי בדעתי מה לעשות. 'היא' עמדה מחוץ לרכב, פטפטה בנחת בסלולרי שבידה, משל אנו בחופשת קיץ בבלגיה.
מאין יבוא עזרי, תהיתי?
טילפנתי לארגון ידידים, המוקדן ענה לי, החילותי לספר את נוראות היום שעבר עליי, והמוקדן שאלני:
ר' ייד, אנחנו מטפלים רק בבעיות רכב, לא בבעיות נפשיות.
פגוע מעט, ניתקתי את השיחה, והתקשרתי שוב.
המוקדן ענה כמקודם, וניתק שוב.
בפעם השלישית, הוא איים:
ר' ייד, נא לא להטריד אותנו. אטלפן למשטרה, אדווח עליך. אתה מפריע לנהגים אחרים שמנסים לצלצל אלינו והקו תפוס.
גנחתי, פלטתי אוויר.
'היא' אמרה בזלזול: עכשיו גם את הרכב הצלחת להרוס? ואני חשתי שאני עומד להתפוצץ.
ילדיי שיחי' התעוררו להם, ופצחו בריב סוער על האדמה הקשה, אדמת הטרשים בכניסה לקיבוץ.
נטלתי בימיני את אוזנו של מוישל'ה, ובשמאלי את אוזנה של חנהל'ה, ומשכתי בכל כוחי, בלית ברירה.
שניהם פרצו יחד בבכי, והשלימו מיידית זה עם זו.
גיחכתי בשקט, מעט מעודד. אכן, יודע אני לחנך, וללמד את ילדיי שיחי' איך להשלים ביניהם, חבל ש'היא' כ"כ מתעקשת שלא להבחין במעלותיי.
בפנים חתומות, 'היא' נגשה אליי לפתע, קח, היא אמרה. תדבר. היועץ על הקו.
הסמקתי כולי עד תנוכי אוזניי, והתלבטתי האם לקבל את השיחה המעיקה.
לבסוף, כתמיד, קיבלתי את השיחה. ידוע ידעתי: חלוש אופי הייתי, כזה אשאר.
היועץ החלקלק זמרר: ר' זונדל, מה שלומכם? איך אתם מרגישים?
שתקתי ופלטתי אוויר במתח. אנא, התחננתי ללא מילים. תן לי כבר את המוסר ואת הגערות, אבלע אותם בלי למצמץ, ונתקדם.
הוא לא אכזב, בן הבליעל, שרו של עשיו: ר' זונדל... הרבנתי התקשרה אליי עכשיו, היא אמרה ששוב היכיתם את הילדים.. אכן כן? לא רציתי להאמין למשמע אוזניי.. אני לא רוצה שתגמרו בבית הדין. אנא, ר' זונדל, אני מבקש... המנעו מכך מאוד מאוד... הרבנית שתחי' שוקלת להגיש תלונה במשטרה...
לפתע, כעין רוח קרב עתיקה פיעמה בי, הרמתי את קולי הרך, וצרחתי אל פומית הנייד המקולל, נחש הקדמוני:
נמאס לי ממך, ואל תתערב לי בחיי. יודע אני היטב הכיצד לנהל את חיי, ומוטב תעשה אם תסביר 'לה' שתכבדני יותר, תיתן משקל של כבוד לדעותיי בביתנו.
טרקתי את הטלפון בזעם, והשלכתיהו על האדמה השחוחה.
סיננתי בפרץ זעם שאיננו אופייני כלל אצלי: נמאסתם עליי. עלו כולכם לרכב, הרגע.
קפואים מעט, עלו בני משפחתי היקרים שיחי' על הרכב, ניסיתי שוב להתניע, ובחסדי שמיים הרכב התניע.
פניתי פניית פרסה חזרה לבאר שבע עירנו, והסברתי בסבלנות למשפחתי שתחי':
ראיתם? הקב"ה ידע שאינני רוצה לבקר אצל יענטא, וחס עליי וקלקל את האוטו רגע כמימרא טרם הגיענו אל הקיבוץ.
וברגע שהבנתי כי זו הסיבה, והחלטתי לסבת לאחור- הרכב אכן חזר לחיים...
וסיימתי:
מהיום, אני הקובע בבית.
ילדיי פרצו משום מה בבכי חרישי, ו'היא' תחי' טמנה פניה בספר התהילים המתפורר שלה, שקיבלה מחברתה הקרובה והרעה, רוחל'ה הגרושה.
