הנושאים החמים
הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
כמה ששעיה המנגן בכה שם ליד הקיר כשזיגדון ממשמרת הצניעות בא והוציא לו את השקע של ההגברה, "שייגעץ!!" הוא קרא לעברו בע' דגושה, "תתבייש לך ככה אתה מרקיד מעורב!!" צעק עליו מול כולם, "זה השטן שמתערבב, ומתערבב, ומתערבב עם הריקוד הזה!!"
כל הנוכחים בשמחת בית השואבה בהו בו בהלם, וזיגדון פירט ברחל ביתך הקטנה, איך עמדו שם וריקדו במעורב, "פירוט יתר!" צעק לו איש ליטאי עם סוודר שנשאר לו מאז החיזוק בעזתה, "נוירא ואויום!" מחה אדם אחר, "צריך להעיף מפה את הפושטק הזה תכף ומיד".
ושעיה בכה ליד הקיר, כשעומר דמתי אסף את הכבלים מהבמה, פירק את הסטנדים, ועדיין זיגדון המשיך לטחון את הסיפור באוזני הקהל, "בנות בעקבים שעומדות ורוקדות.. וגברים!" נשמע קולו מתוך ההתאספות, "הוא לא יעמוד כאן בבית כנסת וינגן מה אהבתי תורתך!! לא יקום ולא יהיה!!"
וזה בכלל לא משנה שהסיפור היה לגמרי שונה, וזה סרטון טפשי שעשה עם אחיותיו, וחבל שלא שמע לקול אמו שביקשה למחוק את זה, וזה התגלגל ברשת ובפורומים שונים, "שעיה מילר מרקיד מעורב", היתה כותרת בכיכר השבת, "כנסו והביעו את דעתכם".
"שמתערבב, ומתערבב, ומתערבב..." חזר הקול של זיגדון בתוך ראשו, הוא טמן את ראשו בין הידים, מנסה להסתיר את עצמו מהקהל האוהד לכאורה, אבל לא הגן עליו מחרב השיימינג שנחתה עליו.
ומאז הוא התגרש וחי בדירת חדר עם המקולקל של לישינסקי, והוא שכר את מנשה שיינין היחצן שיזים את השמועות עליו, וברוך השם הוא עושה עבודה טובה, ובבני ברק כבר חזרו לקחת אותו לאירועים, ובינואר יש לו כבר אירוע בתמיר, ובעזרת השם אחר כך אפילו בבית ישראל.
הוא כבר יודע שכולם מסתכלים עליו כמו מומר לתיאבון, וזיהו אותו כשאכל במקדונלס, והדבר היחיד שהפריע לו שהעבירה שלו לא הייתה על משהו יותר טעים מקציצה עם קצת ירק וגבנ"צ בין שתי לחמניות, לגמרי מומר לתיאבון.
והוא שמח שהוא מומר לתיאבון, ולא להכעיס, כי הוא לא היה להכעיסניק, להפך, כל פעם שאכל כשר הוא שמח והיה מדבר עם השם ואומר לו: "הנה תראה אני לא להכעיס, עכשיו אני אפילו מברך", אבל את ברכת המזון הוא שכח בסוף לברך, כי חברים הגיעו והביאו וודקה, הם שתו והלכו למסיבה, שעיה חובש כובע שמכסה לו את הפיאות, למרות שהמקולקל של לישינסקי אמר לו שהכובע לא יעזור, "יזהו אותך שאתה לא שייך, אל תתווכח עם עשר שנים של ניסיון ועוד כמה של ביזיון".
ובסוף המסיבה הם עמדו ועשו סרטון שהם שרים "יה אכסוף" במבטא חסידי, ואם לא היו שומעים את המבטא לא היה אפשר לנחש מרוב קעקועים וקרחת ועגילים שהיו עליהם. ושעיה חשב שזה טפשי וזה רק בשביל המצלמות והקטע הזה של 'אני חרדי שלא שומר מצוות', והאמירה ש'חרדיות זה בסך הכל תרבות חברתית', שרבים כל כך המתקשטים בה, ולדעתו זה בא משעמום ופוזה של "אנשים חושבים", זה עייף אותו, אז הוא לקח מונית לדירה ונכנס למיטה לישון.
ויום אחד הם ביקרו אצל עמרם קלצקין, שהוסיף לשמו את הכינוי "הרוזן יואכים עמרם קלצקין", בתעודת הזהות ואפילו בדרכון הניגרי שהיה לו בזכות גרושתו, הוא היה קודר וגותי באופן יוצא מן הכלל, ומאוד אמנותי עד מאוד, על קירות הלופט שלו נתלו משפטים רבים מן הקינות, ותמונה של ר' שלום שבדרון עם בלון דיבור שבתוכו נכתב בפונט וילנא: "עדיף שני גויים על מזרוחניק אחד" היתה תלויה מעל המיטה שלו.
ושעיה נכנס לשירותים שהיו יצירת אמנות בפני עצמה, כל הקירות כוסו בפשקווילים וסטיקרים מהעולם החרדי, והניאגרה היתה מכוסה בקרטון של בורסלינו, שעיה חיפש את הידית להוריד את המים ומצא סטיקר "דבר עם השם והכל יסתדר", אחר כך הוא נזכר בו כשהיה בדרך לאירוע בוולף
ובגלל ההפגנות הוא לא מצא פינה להחליף את הטישרט שלו לחולצה לבנה, ולשלוף את הקפיטה מתוך הקולב שלה, ואז הוא דיבר איתו, ואיך שהוא ההפגנה התפנתה והוא טס לתחנת דלק להחליף בגדים, ושימען האמרגן של 'המזמרים' ראה אותו והרים גבה, אבל היחצן מנשה שיינין עשה עבודה טובה, הוא פרסם שהוא מתחזק, ואפילו הדליף תמונה שלו לומד חברותא עם איזה אברך, ואחר כך התרעם על כך שמדליפים חומר אישי מתוך בית פרטי. שיינין הוא יחצן מעולה, אז לא הכל הסתדר, אבל הרוב".
ואחרי חופה ארוכה וקשה שהוא היה צריך ללוות בה חזן מתיש בנגינה מונוטונית של פסנתר חשמלי, הוא התיישב ליד הטיירוס 5 והתחיל לנגן את השירים של המנה הראשונה, ופתאום הוא התחיל לדבר אל השם דרך השירים, הוא אמר את המילים כמו תפילה, "והנה השם ניצב עליו", הוא כמעט בכה, והתעשת, "מלא כל הארץ כבודו, מביט עליו בוחן כליות ולב, עם עובדו כראוי...." הוא שר ברגש, ושם לב שהרבה עינים מתנתקות מהאמנון מרשת הדייג ברוטב הדרים וזוקיני, וננעצות בו, ילדים מתאספים מסביבו, וזה באמת עובד.
ואחר כך הוא בדק את זה שוב, זה עבד שוב.
כשהיה שר במלוא הגרון את המילים כפי שהן, איש כמעט לא השגיח בשירתו, מעטים הציצו לעברו. ואילו כשהיה מכוון גם להתפלל, קהל גדול היה מאזין לו, ובשביל נגן-זמר כמו שעיה זאת היתה זריקת אנרגיה, הוא בער באנרגיה עד סוף הערב, ובחורים מישיבה קטנה באו והתפעלו מה"מצב" שהוא עשה.
ולפעמים הוא שכלל את הטכניקה, והיה טובל במקווה לפני האירוע, אבל לא במקווה של חרדים, כי פעם אחת הוא עשה טעות ושכח את הקעקועים שעשה ברוח שטות, ואיזה זקן ממאה שערים בהה בהם בתימהון.
ואחרי טבילה במקווה הוא היה מסתלסל סביב עצמו בכוונות, "אהודנו, אהודנו!!" היה מכריז בדבקות, מכוון בכל מילה, והלב שלו מתחבר עם הכל, עם התפילה, עם הריקוד הנשגב של האדמו"ר והצדיקים בדבוקת הקהל שברחבה. ואדים של זיעה דקדושה הוציאו ממנו אגלי זיעה שנטפו על מצחו ונספגו בציצית הצמר שלו, ולחייו להטו בהשתוקקות עם כל מחיאת כף מצד הקהל שצעק "אשרייכם תלמידי חכמים" לאחד הרבנים שרקד בעינים עצומות ושמחה עצומה.
ובסוף ההרקדה הוא כבר צלל לתוך הסמארטפון ובדק באובססיביות את מצבם של אתרי האוכל שעקב אחריהם באדיקות, וכבר ידע מה הוא הולך לאכול בסוף הערב, וזה לא היה כשר.
היתה לו נקיפת מצפון אחת קטנה אבל הוא כיבה אותה עם שלוק מהערק, הוא ימשיך לנגן עד שיסתיים המצוה טאנץ, ואז ילך למסעדה ביפו, אם ישאר בכלל משהו כשהם יסיימו.
פעם אחת הוא חשב לדבר על זה עם השם, אבל הוא התבייש לדבר על זה, ואין מה לעשות בנידון, עד שלא תחטוף אומץ, הוא אמר לעצמו, לא תבין שאפשר לדבר עם השם על הכל, אבל הוא נזכר שלחשוב כאלה מחשבות בתוך מסעדה טריפה עם בחורה שלא הכיר בשידוך זה קצת אבסורדי, אז עדיף להתעלם מזה וזהו.
וכמו בכל סיפור חרדי טוב, הגיבור בסוף חוזר בתשובה ומחזיר איתו בתשובה את סוכן השב"כ, אבל כאן הבחורה שהוא לא הכיר בשידוך וגייר בתהליך ממושך היתה קצת פחות נלהבת מהעניין, וברחה מהארץ רגע אחרי שהתגרשה ממנו במפתיע, וכך הסטטוס שלו היה אולי הגרוע ביותר במגזר, גרוש מגיורת.
ושעיה נפל מזה לגמרי, ואחר צהרים משעמם אחד הוא עלה על הרכבת הקלה אל השוק, ושם טיפס לדירה של עמרם קלצקין, ובכה לו על מר גורלו, עד שעמרם קלצקין זרק את כל הפוזה והשפם המחומצן וכל התחפושת, והושיב אותו על הספה ונאם לו בגילוי לב: "כל היואכים והזה זה פוזה בשביל חרדים, אצל חילונים זה לא תופס, אבל עזוב אותך, איך שאני מכיר אותך מתאים לך להישאר במגזר החרדי, גם אם אתה גוי וכוייפר, כי אין לך בית אחר, זה הבית שלך, זה המקום שלך וזה הכי טוב לך".
ושעיה שהיה קל להשתכנע, הסכים עם עמרם קלצקין, אבל עמרם קלצקין כבר לא היה איתו, הוא נעלם בתוך ענן קנביס סמיך, עצם עיניים בשלווה ואמר לו: "תעשה את הטוב שאתה יודע לעשות"
שעיה כבר הכיר את יואכים עמרם קלצקין, והבין שזאת הדרך שלו לרמוז לו לצאת, מה שהתברר כלא נכון, אבל לא רלוונטי לסיפור, כי שעיה יצא אל הרחוב.
ומאז הוא עובר בכל מיני מחנות קיץ למינהם, ומספר את סיפור החיים המופלא שלו ורבים מוחים דמעה, ומו"ל ידוע בא אליו והבטיח לו הרים וגבעות אם יכתוב עבורו את הסיפור, ובינתיים הוא שוקל את העניין, ומדבר הרבה עם השם, ומידי שנה בחנוכה הוא מביא לעמרם קלצקין חנוכיה חדשה שהוא מעצב עבורו מחומרים נפסדים, כל חנוכיה עם רעיון, לא סתם חנוכיות.
והם שרים ביחד מעוז צור, בלי מצלמות, רק הוא ועמרם, והוא אומר בכוונה, ועמרם ממש לא, ושעיה מתחיל לבכות ועמרם מוציא אותו לרחוב, וסוגר אחריו את הדלת.
ובטפח הסמוך לפתח מוציא שעיה סיגריה, מצית אותה בטקסיות רבה, ובדרכו לתחנת הרכבת הקלה, הוא מסריח את הסמטאות הירושלמיות בעשן של מלבורו לייט מהדיוטי פרי.
כל הנוכחים בשמחת בית השואבה בהו בו בהלם, וזיגדון פירט ברחל ביתך הקטנה, איך עמדו שם וריקדו במעורב, "פירוט יתר!" צעק לו איש ליטאי עם סוודר שנשאר לו מאז החיזוק בעזתה, "נוירא ואויום!" מחה אדם אחר, "צריך להעיף מפה את הפושטק הזה תכף ומיד".
ושעיה בכה ליד הקיר, כשעומר דמתי אסף את הכבלים מהבמה, פירק את הסטנדים, ועדיין זיגדון המשיך לטחון את הסיפור באוזני הקהל, "בנות בעקבים שעומדות ורוקדות.. וגברים!" נשמע קולו מתוך ההתאספות, "הוא לא יעמוד כאן בבית כנסת וינגן מה אהבתי תורתך!! לא יקום ולא יהיה!!"
וזה בכלל לא משנה שהסיפור היה לגמרי שונה, וזה סרטון טפשי שעשה עם אחיותיו, וחבל שלא שמע לקול אמו שביקשה למחוק את זה, וזה התגלגל ברשת ובפורומים שונים, "שעיה מילר מרקיד מעורב", היתה כותרת בכיכר השבת, "כנסו והביעו את דעתכם".
"שמתערבב, ומתערבב, ומתערבב..." חזר הקול של זיגדון בתוך ראשו, הוא טמן את ראשו בין הידים, מנסה להסתיר את עצמו מהקהל האוהד לכאורה, אבל לא הגן עליו מחרב השיימינג שנחתה עליו.
ומאז הוא התגרש וחי בדירת חדר עם המקולקל של לישינסקי, והוא שכר את מנשה שיינין היחצן שיזים את השמועות עליו, וברוך השם הוא עושה עבודה טובה, ובבני ברק כבר חזרו לקחת אותו לאירועים, ובינואר יש לו כבר אירוע בתמיר, ובעזרת השם אחר כך אפילו בבית ישראל.
הוא כבר יודע שכולם מסתכלים עליו כמו מומר לתיאבון, וזיהו אותו כשאכל במקדונלס, והדבר היחיד שהפריע לו שהעבירה שלו לא הייתה על משהו יותר טעים מקציצה עם קצת ירק וגבנ"צ בין שתי לחמניות, לגמרי מומר לתיאבון.
והוא שמח שהוא מומר לתיאבון, ולא להכעיס, כי הוא לא היה להכעיסניק, להפך, כל פעם שאכל כשר הוא שמח והיה מדבר עם השם ואומר לו: "הנה תראה אני לא להכעיס, עכשיו אני אפילו מברך", אבל את ברכת המזון הוא שכח בסוף לברך, כי חברים הגיעו והביאו וודקה, הם שתו והלכו למסיבה, שעיה חובש כובע שמכסה לו את הפיאות, למרות שהמקולקל של לישינסקי אמר לו שהכובע לא יעזור, "יזהו אותך שאתה לא שייך, אל תתווכח עם עשר שנים של ניסיון ועוד כמה של ביזיון".
ובסוף המסיבה הם עמדו ועשו סרטון שהם שרים "יה אכסוף" במבטא חסידי, ואם לא היו שומעים את המבטא לא היה אפשר לנחש מרוב קעקועים וקרחת ועגילים שהיו עליהם. ושעיה חשב שזה טפשי וזה רק בשביל המצלמות והקטע הזה של 'אני חרדי שלא שומר מצוות', והאמירה ש'חרדיות זה בסך הכל תרבות חברתית', שרבים כל כך המתקשטים בה, ולדעתו זה בא משעמום ופוזה של "אנשים חושבים", זה עייף אותו, אז הוא לקח מונית לדירה ונכנס למיטה לישון.
ויום אחד הם ביקרו אצל עמרם קלצקין, שהוסיף לשמו את הכינוי "הרוזן יואכים עמרם קלצקין", בתעודת הזהות ואפילו בדרכון הניגרי שהיה לו בזכות גרושתו, הוא היה קודר וגותי באופן יוצא מן הכלל, ומאוד אמנותי עד מאוד, על קירות הלופט שלו נתלו משפטים רבים מן הקינות, ותמונה של ר' שלום שבדרון עם בלון דיבור שבתוכו נכתב בפונט וילנא: "עדיף שני גויים על מזרוחניק אחד" היתה תלויה מעל המיטה שלו.
ושעיה נכנס לשירותים שהיו יצירת אמנות בפני עצמה, כל הקירות כוסו בפשקווילים וסטיקרים מהעולם החרדי, והניאגרה היתה מכוסה בקרטון של בורסלינו, שעיה חיפש את הידית להוריד את המים ומצא סטיקר "דבר עם השם והכל יסתדר", אחר כך הוא נזכר בו כשהיה בדרך לאירוע בוולף
ובגלל ההפגנות הוא לא מצא פינה להחליף את הטישרט שלו לחולצה לבנה, ולשלוף את הקפיטה מתוך הקולב שלה, ואז הוא דיבר איתו, ואיך שהוא ההפגנה התפנתה והוא טס לתחנת דלק להחליף בגדים, ושימען האמרגן של 'המזמרים' ראה אותו והרים גבה, אבל היחצן מנשה שיינין עשה עבודה טובה, הוא פרסם שהוא מתחזק, ואפילו הדליף תמונה שלו לומד חברותא עם איזה אברך, ואחר כך התרעם על כך שמדליפים חומר אישי מתוך בית פרטי. שיינין הוא יחצן מעולה, אז לא הכל הסתדר, אבל הרוב".
ואחרי חופה ארוכה וקשה שהוא היה צריך ללוות בה חזן מתיש בנגינה מונוטונית של פסנתר חשמלי, הוא התיישב ליד הטיירוס 5 והתחיל לנגן את השירים של המנה הראשונה, ופתאום הוא התחיל לדבר אל השם דרך השירים, הוא אמר את המילים כמו תפילה, "והנה השם ניצב עליו", הוא כמעט בכה, והתעשת, "מלא כל הארץ כבודו, מביט עליו בוחן כליות ולב, עם עובדו כראוי...." הוא שר ברגש, ושם לב שהרבה עינים מתנתקות מהאמנון מרשת הדייג ברוטב הדרים וזוקיני, וננעצות בו, ילדים מתאספים מסביבו, וזה באמת עובד.
ואחר כך הוא בדק את זה שוב, זה עבד שוב.
כשהיה שר במלוא הגרון את המילים כפי שהן, איש כמעט לא השגיח בשירתו, מעטים הציצו לעברו. ואילו כשהיה מכוון גם להתפלל, קהל גדול היה מאזין לו, ובשביל נגן-זמר כמו שעיה זאת היתה זריקת אנרגיה, הוא בער באנרגיה עד סוף הערב, ובחורים מישיבה קטנה באו והתפעלו מה"מצב" שהוא עשה.
ולפעמים הוא שכלל את הטכניקה, והיה טובל במקווה לפני האירוע, אבל לא במקווה של חרדים, כי פעם אחת הוא עשה טעות ושכח את הקעקועים שעשה ברוח שטות, ואיזה זקן ממאה שערים בהה בהם בתימהון.
ואחרי טבילה במקווה הוא היה מסתלסל סביב עצמו בכוונות, "אהודנו, אהודנו!!" היה מכריז בדבקות, מכוון בכל מילה, והלב שלו מתחבר עם הכל, עם התפילה, עם הריקוד הנשגב של האדמו"ר והצדיקים בדבוקת הקהל שברחבה. ואדים של זיעה דקדושה הוציאו ממנו אגלי זיעה שנטפו על מצחו ונספגו בציצית הצמר שלו, ולחייו להטו בהשתוקקות עם כל מחיאת כף מצד הקהל שצעק "אשרייכם תלמידי חכמים" לאחד הרבנים שרקד בעינים עצומות ושמחה עצומה.
ובסוף ההרקדה הוא כבר צלל לתוך הסמארטפון ובדק באובססיביות את מצבם של אתרי האוכל שעקב אחריהם באדיקות, וכבר ידע מה הוא הולך לאכול בסוף הערב, וזה לא היה כשר.
היתה לו נקיפת מצפון אחת קטנה אבל הוא כיבה אותה עם שלוק מהערק, הוא ימשיך לנגן עד שיסתיים המצוה טאנץ, ואז ילך למסעדה ביפו, אם ישאר בכלל משהו כשהם יסיימו.
פעם אחת הוא חשב לדבר על זה עם השם, אבל הוא התבייש לדבר על זה, ואין מה לעשות בנידון, עד שלא תחטוף אומץ, הוא אמר לעצמו, לא תבין שאפשר לדבר עם השם על הכל, אבל הוא נזכר שלחשוב כאלה מחשבות בתוך מסעדה טריפה עם בחורה שלא הכיר בשידוך זה קצת אבסורדי, אז עדיף להתעלם מזה וזהו.
וכמו בכל סיפור חרדי טוב, הגיבור בסוף חוזר בתשובה ומחזיר איתו בתשובה את סוכן השב"כ, אבל כאן הבחורה שהוא לא הכיר בשידוך וגייר בתהליך ממושך היתה קצת פחות נלהבת מהעניין, וברחה מהארץ רגע אחרי שהתגרשה ממנו במפתיע, וכך הסטטוס שלו היה אולי הגרוע ביותר במגזר, גרוש מגיורת.
ושעיה נפל מזה לגמרי, ואחר צהרים משעמם אחד הוא עלה על הרכבת הקלה אל השוק, ושם טיפס לדירה של עמרם קלצקין, ובכה לו על מר גורלו, עד שעמרם קלצקין זרק את כל הפוזה והשפם המחומצן וכל התחפושת, והושיב אותו על הספה ונאם לו בגילוי לב: "כל היואכים והזה זה פוזה בשביל חרדים, אצל חילונים זה לא תופס, אבל עזוב אותך, איך שאני מכיר אותך מתאים לך להישאר במגזר החרדי, גם אם אתה גוי וכוייפר, כי אין לך בית אחר, זה הבית שלך, זה המקום שלך וזה הכי טוב לך".
ושעיה שהיה קל להשתכנע, הסכים עם עמרם קלצקין, אבל עמרם קלצקין כבר לא היה איתו, הוא נעלם בתוך ענן קנביס סמיך, עצם עיניים בשלווה ואמר לו: "תעשה את הטוב שאתה יודע לעשות"
שעיה כבר הכיר את יואכים עמרם קלצקין, והבין שזאת הדרך שלו לרמוז לו לצאת, מה שהתברר כלא נכון, אבל לא רלוונטי לסיפור, כי שעיה יצא אל הרחוב.
ומאז הוא עובר בכל מיני מחנות קיץ למינהם, ומספר את סיפור החיים המופלא שלו ורבים מוחים דמעה, ומו"ל ידוע בא אליו והבטיח לו הרים וגבעות אם יכתוב עבורו את הסיפור, ובינתיים הוא שוקל את העניין, ומדבר הרבה עם השם, ומידי שנה בחנוכה הוא מביא לעמרם קלצקין חנוכיה חדשה שהוא מעצב עבורו מחומרים נפסדים, כל חנוכיה עם רעיון, לא סתם חנוכיות.
והם שרים ביחד מעוז צור, בלי מצלמות, רק הוא ועמרם, והוא אומר בכוונה, ועמרם ממש לא, ושעיה מתחיל לבכות ועמרם מוציא אותו לרחוב, וסוגר אחריו את הדלת.
ובטפח הסמוך לפתח מוציא שעיה סיגריה, מצית אותה בטקסיות רבה, ובדרכו לתחנת הרכבת הקלה, הוא מסריח את הסמטאות הירושלמיות בעשן של מלבורו לייט מהדיוטי פרי.
)
