הנושאים החמים
הנושאים החמים
סוף סוף הגיע הסוף.
היום האינסופי והמתיש הזה בא אל קיצו.
שניהם היו מרוטי נוצות ואדומי לחיים. על כולנו עבר יום קשה וארוך. לא התקיימו לימודים. השהות המשותפת בבית הולידה ים של מריבות והתכתשויות, יום של ויכוחים והחלפות דעות. השעה כבר היתה מאוחרת. העייפות ניבטה מעיניהם. כל מציאותם אמרה לאות. עייפות. אין כח.
ואז, כאילו קיבלו זריקת מרץ – ננערו שניהם ומריבה חדשה וסוערת התגלעה במלוא עוזה ותסיסותה: מי התחיל?
עמדתי מהצד והסתכלתי עליהם. מחשבות חלפו במוחי: מתוקים שלי, רבתם כמו שרק אחים יודעים לריב. שכחתם שניכם ששניכם אחים, שותפים לדרך החיים. שמחר יפציע יום חדש, ושניכם תתעוררו זה לצד זה, באותו חדר ילדים נעים ומטופח. שבסוף שניכם תשבו סביב אותו השולחן, תחלקו יחדיו מטרות משותפות, ותשלבו ידיים מול אותם אתגרים.
כמו תמיד, ריעננתי בתוכי את הידיעה הפשוטה כי כך דרכם של ילדים. לקנא איש באחיו. להתווכח סביב שאלות בעלות וטריטוריה. מי קדם למי. מי תפס הראשון. להתחשבן. לנקום. להזכיר נשכחות. להציב את האגו במרכז. הזכרתי לעצמי כי גם המריבה הנוכחית הסובבת סביב שאלת השאלות "מי התחיל?" – השאלה שגדשה עתה את כל ישותם, כאילו אין דבר מעניין בעולם חוץ מפתרון שאלה זו – תיגמר בהתפייסות. בשילוב זרועות הדדי. באחוות אחים מול גזירת "לכו לישון"...
אלא שכאמור, היה זה סופו של יום ארוך. סבלנותי כבר שיגרה אותות כיבוי. חשתי שהגעתי אל קצה יכולת הסיבולת. הרגשתי במוחשיות את חוט העצבים הפנימי הולך ונמתח, ונמתח עוד, ומאיים להתפקע. נשכתי שפתיים. בלעתי מילים חדות שהתגלגלו על לשוני. עצרתי את פרץ חוסר הסבלנות הזועם על המתוקים הטבעיים הללו, שרק חיים כמו ילדים.
נשמתי עמוקות. הכנתי לעצמי כוס קפה. שתיתי. התיישבתי על הרצפה. הסתכלתי על שניהם מגובה העיניים, ואמרתי להם: מתוקים שלי, מה זה משנה מי התחיל, מה היו תוצאות המהלכים, מה היה קורה אילו. מה כל זה משנה?! מה שהיה היה...
עכשיו הגיע הזמן לעשות 'שולם שולם' ולרוץ מהר להלביש פיז'מות וללכת לישון.
מחר מחכה לנו יום עמוס ומלא אתגרים משותפים.
היום האינסופי והמתיש הזה בא אל קיצו.
שניהם היו מרוטי נוצות ואדומי לחיים. על כולנו עבר יום קשה וארוך. לא התקיימו לימודים. השהות המשותפת בבית הולידה ים של מריבות והתכתשויות, יום של ויכוחים והחלפות דעות. השעה כבר היתה מאוחרת. העייפות ניבטה מעיניהם. כל מציאותם אמרה לאות. עייפות. אין כח.
ואז, כאילו קיבלו זריקת מרץ – ננערו שניהם ומריבה חדשה וסוערת התגלעה במלוא עוזה ותסיסותה: מי התחיל?
עמדתי מהצד והסתכלתי עליהם. מחשבות חלפו במוחי: מתוקים שלי, רבתם כמו שרק אחים יודעים לריב. שכחתם שניכם ששניכם אחים, שותפים לדרך החיים. שמחר יפציע יום חדש, ושניכם תתעוררו זה לצד זה, באותו חדר ילדים נעים ומטופח. שבסוף שניכם תשבו סביב אותו השולחן, תחלקו יחדיו מטרות משותפות, ותשלבו ידיים מול אותם אתגרים.
כמו תמיד, ריעננתי בתוכי את הידיעה הפשוטה כי כך דרכם של ילדים. לקנא איש באחיו. להתווכח סביב שאלות בעלות וטריטוריה. מי קדם למי. מי תפס הראשון. להתחשבן. לנקום. להזכיר נשכחות. להציב את האגו במרכז. הזכרתי לעצמי כי גם המריבה הנוכחית הסובבת סביב שאלת השאלות "מי התחיל?" – השאלה שגדשה עתה את כל ישותם, כאילו אין דבר מעניין בעולם חוץ מפתרון שאלה זו – תיגמר בהתפייסות. בשילוב זרועות הדדי. באחוות אחים מול גזירת "לכו לישון"...
אלא שכאמור, היה זה סופו של יום ארוך. סבלנותי כבר שיגרה אותות כיבוי. חשתי שהגעתי אל קצה יכולת הסיבולת. הרגשתי במוחשיות את חוט העצבים הפנימי הולך ונמתח, ונמתח עוד, ומאיים להתפקע. נשכתי שפתיים. בלעתי מילים חדות שהתגלגלו על לשוני. עצרתי את פרץ חוסר הסבלנות הזועם על המתוקים הטבעיים הללו, שרק חיים כמו ילדים.
נשמתי עמוקות. הכנתי לעצמי כוס קפה. שתיתי. התיישבתי על הרצפה. הסתכלתי על שניהם מגובה העיניים, ואמרתי להם: מתוקים שלי, מה זה משנה מי התחיל, מה היו תוצאות המהלכים, מה היה קורה אילו. מה כל זה משנה?! מה שהיה היה...
עכשיו הגיע הזמן לעשות 'שולם שולם' ולרוץ מהר להלביש פיז'מות וללכת לישון.
מחר מחכה לנו יום עמוס ומלא אתגרים משותפים.
