הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס''ד,
את מי עובדים?
כשאשתי בקשה ממני לקצר קצת בסעודת השבת המהודרת והממושכת שלנו – הייתי מופתע. שלא לומר מאוכזב. מאוד. עד עמקי נשמתי. אפילו שזו לא הפעם הראשונה, ואולי דווקא בגלל זה.
רק לפני כמה שעות שרתי לה אשת חיל.
אז נכון שהיא היתה עייפה אחרי כל השבוע, ובעיקר אחרי ההכנות הרבות מאוד לשבת. כי השבת אצלנו תמיד מאוד מיוחדת.
נכון שהילדים כבר לא ידעו מה קורה איתם מרוב עייפות ושעמום. חלק מהם נרדמו על השולחן או על הרצפה, וחלק התנהגו כמו היפראקטיביים.
אבל לקצר? בסעודת שבת? אני?
התגברתי על עגמת הנפש, חייכתי חיוך קטן והמשכתי לשיר, לאכול ולומר ווארטים, אפילו שאף אחד לא הקשיב.
ככה אני. אוהב את השבת. מאוד.
לא, לא כנאמר בשיר הידוע. הרבה יותר. הרבה הרבה יותר. אני לא רק מכבד אותה כמה שאפשר. לא רק מתענג עליה עוד ועוד. היא ממש במרכז חיי. אני מתמסר לה בכל כוחי.
ובגלל זה, רק בגלל זה, אני מבקש מאשתי או דורש – איך שתקראו לזה – שתאפה ותבשל ותנקה ותסדר הרבה יותר מהרגיל. נכון שגם בבית של בערלה יש שבת. וגם אצל שמריהו, וגם אצל יענקעל דוד. אבל מה בכלל ההשוואה?! טוב, לא ניכנס לפרטים. אני לא אוהב להתגאות וגם לא להקטין אחרים. רק תדעו שאני עוזר לאשתי הרבה. אי אפשר להכין שבת כזו לבד.
ורק בגלל שאני כל-כך מסור לשבת, אני קונה לעיתים קרובות דברים יקרים ואיכותיים במיוחד, כולל מאכלים, ביגוד, מפות, כלים. ולא מצליח להחזיר את ההלוואה שלקחתי מגעצל'ה כבר לפני שנתיים וחצי. הסברתי לו את העניין כבר כמה וכמה פעמים. אולי שבע, אולי עשר. והוא לא מבין. פשוט לא מבין. אמרתי לו, שמאז כבר לקחתי עוד כמה וכמה הלוואות מאנשים אחרים, שלא יחשוב שרק ממנו. אני לא מצליח לתפוס למה הוא כועס עלי. ועוד איזה כעס! מילא, שלא יתפעל. שלא יגיד יישר כוח. לא כולם מבינים מה זה להתמסר לשבת. אבל לכעוס?! למה?!
טוב, אני לא רוצה להלאות אתכם. לא רוצה להתחיל לספר איך אני גוער במי שהשבת לא במקום הראשון אצלו. גם נוקט באי אלו פעולות קטנות וחשובות כגון חור בצמיג של מכונית שנסעה לאחר הזמן המיועד להדלקת נרות, ודברים מהסוג הזה. כי לא זה העיקר.
מה כן? אני כבר כבר מגיע לזה. תרשו לי רק עוד סיפור אחד קטן, רק כדי שתבינו קצת על מה מדובר. אחר-כך אגיע לעיקר, שבשבילו כתבתי את כל זה.
באחד מלילות השבת, אחרי כמה שעות של סעודה, זמירות, פרשת השבוע, סיפורים מתאימים, אומרת לי אשתי בפנים מודאגות, שנראה לה שחייבים לקחת את יוספ'קה התינוק למוקד הרפואי או למיון. הקטן בן החודשיים עם חום גבוה, שלא יורד בשום אופן. בוכה בלי כוח ומתקשה בנשימה.
הסתכלתי עליו. הוא באמת לא היה נראה הכי טוב. אבל שבת זו שבת! 'תראי שהוא יהיה בסדר' אמרתי לאשתי בביטחון. על שבת לא מוותרים! גם כשזה לא קל ולא פשוט! היא היתה חיוורת ואמרה משהו על ספק פיקוח נפש. אולי פיקוח נפש ממש. פוסקת נהייתה לי. הסברתי לה בסבלנות ראויה לציון שוב ושוב, ששבת זו שבת!
במחילה, אדלג על כל מה שהיה לאחר מכן. ב''ה יוספ'קה בריא ושלם.
רק שמאז, וכאן אני מגיע לעיקר, כמה אנשים התחילו להציק לי. כלומר, הם הציקו גם קודם, אבל עכשיו זה נהיה בלתי נסבל.
נכון שגם קודם אחד הקרובים שלי, אני לא אגיד מי זה היה, הסביר לי בקול של מורה לתלמיד מתקשה, שחשוב לעשות הפרדה ביני לבין האחרים. לא כל מה שאתה עושה, הוא אמר בקול של יועץ, כולם סביבך חייבים לעשות. אתה לא יכול לעשות דברים על חשבונם. לא כל מה שמלהיב אותך – מלהיב אותם. תהיה אתה - אתה, ותן להם להיות הם.
נו, נו, משחקי מילים. פסיכולוגיה בגרוש. מאז שהוא הלך לקורס ההוא, משהו השתבש לו בראש. כמו כל הדור הזה שהולך ומתדרדר. אני מדבר על שבת, והוא על 'הפרדה'. ועל אתה הם, הם אתה. ד' ירחם. ויציל. ויגן.
אבל מה שקרה בשבוע שעבר, עבר את כל הגבולות. איזה אחד, לא רוצה להגיד מי, הנחית עלי בלי שום הודעה מוקדמת נאום ... לא יודע אפילו איך להגדיר אותו. משהו מתפלסף כזה, על תרי''ג מצוות ולא אחת, על דאורייתא ודרבנן, על תקנות ומנהגים, על דברי קבלה והידורים. לא יודע מה עוד. תאמינו לי, צדיק אני שעשיתי את עצמי מקשיב קצת, כי הראש שלי כאב והסתחרר יותר ויותר.
כשהבן אדם המשיך להיטפל אלי (למה דווקא אלי?!) ולדבר על משהו כמו מה קודם למה, מה נדחה מפני מה, מה על חשבון מה, עשה ולא תעשה, בן אדם לחברו ובן אדם למקום, כללים במצוות הוכח תוכיח... נגמרתי לגמרי. לגמרי. מה חטאתי?! מה עוויתי?! מה פשעתי?! מה הבן אדם הזה, למען השם, רוצה ממני?! מה?!
את הלומדס שלו, שירצה במחילה מכבודו לאוזניים אחרות. של כאלה כמוהו, שלא מבינים, פשוט לא מבינים מה זו שבת! שמץ של מושג אין להם! שמץ! ובמקום להקדיש את זמנם ומרצם למען השבת, הם מניפים אגודלים. זה הכי פשוט, כן?
גלות. מה נאמר. פשוט גלות. אם אצלנו לא מבינים מה זו שבת, מה אנחנו רוצים מתינוקות שנשבו? מחברי כנסת חילוניים? מבג''ץ שלא היה בהר סיני?
בסוף הוא עוד צעק אחרי, החצוף הזה, מתי תעבוד את ד' ולא את השבת?
אף פעם לא הסתדרתי עם אנשים רפי שכל. שלא לומר רשעים. שלא לומר אפיקורסים.
אם המשיח לא יבוא מהר, לא יודע מה יהיה.
***
למען הסר ספק – אני בעד לפאר להדר ולרומם את שבת קודשנו. מתנה טובה שקבלנו מהבורא ית' ואות וזכר למעשה בראשית. הנושא בכלל לא היה השבת. הנושא היה, ככתוב בכותרת: את מי עובדים. את ההשראה למאמר שאבתי מתחום שונה לגמרי.
את מי עובדים?
כשאשתי בקשה ממני לקצר קצת בסעודת השבת המהודרת והממושכת שלנו – הייתי מופתע. שלא לומר מאוכזב. מאוד. עד עמקי נשמתי. אפילו שזו לא הפעם הראשונה, ואולי דווקא בגלל זה.
רק לפני כמה שעות שרתי לה אשת חיל.
אז נכון שהיא היתה עייפה אחרי כל השבוע, ובעיקר אחרי ההכנות הרבות מאוד לשבת. כי השבת אצלנו תמיד מאוד מיוחדת.
נכון שהילדים כבר לא ידעו מה קורה איתם מרוב עייפות ושעמום. חלק מהם נרדמו על השולחן או על הרצפה, וחלק התנהגו כמו היפראקטיביים.
אבל לקצר? בסעודת שבת? אני?
התגברתי על עגמת הנפש, חייכתי חיוך קטן והמשכתי לשיר, לאכול ולומר ווארטים, אפילו שאף אחד לא הקשיב.
ככה אני. אוהב את השבת. מאוד.
לא, לא כנאמר בשיר הידוע. הרבה יותר. הרבה הרבה יותר. אני לא רק מכבד אותה כמה שאפשר. לא רק מתענג עליה עוד ועוד. היא ממש במרכז חיי. אני מתמסר לה בכל כוחי.
ובגלל זה, רק בגלל זה, אני מבקש מאשתי או דורש – איך שתקראו לזה – שתאפה ותבשל ותנקה ותסדר הרבה יותר מהרגיל. נכון שגם בבית של בערלה יש שבת. וגם אצל שמריהו, וגם אצל יענקעל דוד. אבל מה בכלל ההשוואה?! טוב, לא ניכנס לפרטים. אני לא אוהב להתגאות וגם לא להקטין אחרים. רק תדעו שאני עוזר לאשתי הרבה. אי אפשר להכין שבת כזו לבד.
ורק בגלל שאני כל-כך מסור לשבת, אני קונה לעיתים קרובות דברים יקרים ואיכותיים במיוחד, כולל מאכלים, ביגוד, מפות, כלים. ולא מצליח להחזיר את ההלוואה שלקחתי מגעצל'ה כבר לפני שנתיים וחצי. הסברתי לו את העניין כבר כמה וכמה פעמים. אולי שבע, אולי עשר. והוא לא מבין. פשוט לא מבין. אמרתי לו, שמאז כבר לקחתי עוד כמה וכמה הלוואות מאנשים אחרים, שלא יחשוב שרק ממנו. אני לא מצליח לתפוס למה הוא כועס עלי. ועוד איזה כעס! מילא, שלא יתפעל. שלא יגיד יישר כוח. לא כולם מבינים מה זה להתמסר לשבת. אבל לכעוס?! למה?!
טוב, אני לא רוצה להלאות אתכם. לא רוצה להתחיל לספר איך אני גוער במי שהשבת לא במקום הראשון אצלו. גם נוקט באי אלו פעולות קטנות וחשובות כגון חור בצמיג של מכונית שנסעה לאחר הזמן המיועד להדלקת נרות, ודברים מהסוג הזה. כי לא זה העיקר.
מה כן? אני כבר כבר מגיע לזה. תרשו לי רק עוד סיפור אחד קטן, רק כדי שתבינו קצת על מה מדובר. אחר-כך אגיע לעיקר, שבשבילו כתבתי את כל זה.
באחד מלילות השבת, אחרי כמה שעות של סעודה, זמירות, פרשת השבוע, סיפורים מתאימים, אומרת לי אשתי בפנים מודאגות, שנראה לה שחייבים לקחת את יוספ'קה התינוק למוקד הרפואי או למיון. הקטן בן החודשיים עם חום גבוה, שלא יורד בשום אופן. בוכה בלי כוח ומתקשה בנשימה.
הסתכלתי עליו. הוא באמת לא היה נראה הכי טוב. אבל שבת זו שבת! 'תראי שהוא יהיה בסדר' אמרתי לאשתי בביטחון. על שבת לא מוותרים! גם כשזה לא קל ולא פשוט! היא היתה חיוורת ואמרה משהו על ספק פיקוח נפש. אולי פיקוח נפש ממש. פוסקת נהייתה לי. הסברתי לה בסבלנות ראויה לציון שוב ושוב, ששבת זו שבת!
במחילה, אדלג על כל מה שהיה לאחר מכן. ב''ה יוספ'קה בריא ושלם.
רק שמאז, וכאן אני מגיע לעיקר, כמה אנשים התחילו להציק לי. כלומר, הם הציקו גם קודם, אבל עכשיו זה נהיה בלתי נסבל.
נכון שגם קודם אחד הקרובים שלי, אני לא אגיד מי זה היה, הסביר לי בקול של מורה לתלמיד מתקשה, שחשוב לעשות הפרדה ביני לבין האחרים. לא כל מה שאתה עושה, הוא אמר בקול של יועץ, כולם סביבך חייבים לעשות. אתה לא יכול לעשות דברים על חשבונם. לא כל מה שמלהיב אותך – מלהיב אותם. תהיה אתה - אתה, ותן להם להיות הם.
נו, נו, משחקי מילים. פסיכולוגיה בגרוש. מאז שהוא הלך לקורס ההוא, משהו השתבש לו בראש. כמו כל הדור הזה שהולך ומתדרדר. אני מדבר על שבת, והוא על 'הפרדה'. ועל אתה הם, הם אתה. ד' ירחם. ויציל. ויגן.
אבל מה שקרה בשבוע שעבר, עבר את כל הגבולות. איזה אחד, לא רוצה להגיד מי, הנחית עלי בלי שום הודעה מוקדמת נאום ... לא יודע אפילו איך להגדיר אותו. משהו מתפלסף כזה, על תרי''ג מצוות ולא אחת, על דאורייתא ודרבנן, על תקנות ומנהגים, על דברי קבלה והידורים. לא יודע מה עוד. תאמינו לי, צדיק אני שעשיתי את עצמי מקשיב קצת, כי הראש שלי כאב והסתחרר יותר ויותר.
כשהבן אדם המשיך להיטפל אלי (למה דווקא אלי?!) ולדבר על משהו כמו מה קודם למה, מה נדחה מפני מה, מה על חשבון מה, עשה ולא תעשה, בן אדם לחברו ובן אדם למקום, כללים במצוות הוכח תוכיח... נגמרתי לגמרי. לגמרי. מה חטאתי?! מה עוויתי?! מה פשעתי?! מה הבן אדם הזה, למען השם, רוצה ממני?! מה?!
את הלומדס שלו, שירצה במחילה מכבודו לאוזניים אחרות. של כאלה כמוהו, שלא מבינים, פשוט לא מבינים מה זו שבת! שמץ של מושג אין להם! שמץ! ובמקום להקדיש את זמנם ומרצם למען השבת, הם מניפים אגודלים. זה הכי פשוט, כן?
גלות. מה נאמר. פשוט גלות. אם אצלנו לא מבינים מה זו שבת, מה אנחנו רוצים מתינוקות שנשבו? מחברי כנסת חילוניים? מבג''ץ שלא היה בהר סיני?
בסוף הוא עוד צעק אחרי, החצוף הזה, מתי תעבוד את ד' ולא את השבת?
אף פעם לא הסתדרתי עם אנשים רפי שכל. שלא לומר רשעים. שלא לומר אפיקורסים.
אם המשיח לא יבוא מהר, לא יודע מה יהיה.
***
כל הזכויות שמורות ©
למען הסר ספק – אני בעד לפאר להדר ולרומם את שבת קודשנו. מתנה טובה שקבלנו מהבורא ית' ואות וזכר למעשה בראשית. הנושא בכלל לא היה השבת. הנושא היה, ככתוב בכותרת: את מי עובדים. את ההשראה למאמר שאבתי מתחום שונה לגמרי.
נערך לאחרונה ב:
