הנושאים החמים
הנושאים החמים
פרק א: חיית הדם >>
היא הביטה בו בעיניים רושפות ובשתיקה מהדהדת. יש גבול למה שהיא אמורה לעשות למען התא המשפחתי.
אמנם גם אותה חינכו שיהא בעיניה כמלך, וגם היא הוכשרה כבר מגיל צעיר להביא טרף לביתה, אך עם כל צייתנותה הטבעית, אין לה כל הבנה בסיבת הכבוד המגיע למי שרובץ רוב היממה ולא עושה מאום.
היא גם לא מבינה מדוע הוא, שחזק ממנה פי כמה, אינו טורח להזין את משפחתו. מדוע רק היא חונכה להיות לציידת כבר מגיל צעיר בעוד שהוא בילה זמנו בהתרברבות ובמפגני כוח עם חבריו.
למזלה היא גם לא שאלה ולא גילתה סימני מרדנות שעלולים לסלק אותה מהקבוצה. אך כעת, שבות השאלות לעלות והתמיהה מוטחת בפרצופו.
למרגלותיה התרוצצו שלושת צאצאיהם, מקפצים ומתישים, מייללים תכופות, סוחטים ממנה את שארית כוחותיה.
מחר היא תשוב להיות חזקה כתמיד. היא מבטיחה לעצמה. זאת מהותה. אבל עכשיו, לפחות בשבוע הקשה שאחר הולדת הגורים, היא מצפה ממנו להתחשב במצב. מה יקרה אם הוא ייצא פעם באמצע היום להביא ציד, למענה, למען גוריהם?
אריה סיים להביט בה. סיים להבין את כל מה שלא אמרה. ומשהבין וגם הפנים, סב לאחוריו ופנה בנחישות לצאת אל האחו.
חרש חרש צעד על גבול החורשה, מוסתר באפלולית הצמרות, עיניו ממוקדות באופק הצהבהב, מנסה לצוד במבטו נקודה כהה שתהפוך לארוחה המשביעה את רצון משפחתו. הוא לא יכול להסתפק בארוחת ירק, הוא חייב להביא ארוחה "עם בשר".
מחשבתו נדדה עם רוח בין ערביים. אמנם הוא זוכר כך מאז ומתמיד את אביו, אך לא כך דמיין את עצמו.
נוף ילדותו נשקף מולו בתעתוע של ספק-מציאות ספק-פאטה-מורגנה. הוא זוכר את עצמו משתובב ליד אמו באחר-צהריים סתמי. אמא מחליפה מבטים עם אבא. אבא יוצא ממורמר להביא ציד. אבא שב נרגן ובידיים ריקות. נוהם, שואג.
בכלל, דמותו של אביו זכורה לו תמיד כנרגנת. כל אימת שהתבקש לסייע לאמא בעבודתה הקשה, כל פעם שהפריעוהו מרבצו, כל זמן ששיחקו לידו במשובה. ובעצם, כל הזמן.
לא כך הוא דמיין את עצמו. הוא הרי היה מיועד להיות המלך. אמא קראה לו "נסיך שלי", אבא קרא לו "בן של מלך", והדודים תמיד טפחו על שכמותיו והפטירו "אלפא-אלפא זה".
מי האמין שגם הוא ייאלץ לשוטט מול שקיעה ולתור אחר מזונו.
היום החשיך. אריה המשיך להתרוצץ אנה ואנה, בוש לשוב בלי טרף לביתו.
הירח עלה אל רום, וזאבי ערב ייללו מכל קצה. הכוכבים נפרשו בעמדותיהם ושטפו בנגוהות את הסוואנה הגדולה, והצללית עם הרעמה נעה ונדה במרחבים החיוורים, על כפות לוחשות וחלשות.
- - -
ובאותו הלילה שוב לא חטף אריה תנומתו.
ובכל הערבה נחרדו פרסתנים משאגת האשמורת, וידעו: גם הלילה לא ישן אריה בביתו. גם לא על הספה.
טבע שני
היא הביטה בו בעיניים רושפות ובשתיקה מהדהדת. יש גבול למה שהיא אמורה לעשות למען התא המשפחתי.
אמנם גם אותה חינכו שיהא בעיניה כמלך, וגם היא הוכשרה כבר מגיל צעיר להביא טרף לביתה, אך עם כל צייתנותה הטבעית, אין לה כל הבנה בסיבת הכבוד המגיע למי שרובץ רוב היממה ולא עושה מאום.
היא גם לא מבינה מדוע הוא, שחזק ממנה פי כמה, אינו טורח להזין את משפחתו. מדוע רק היא חונכה להיות לציידת כבר מגיל צעיר בעוד שהוא בילה זמנו בהתרברבות ובמפגני כוח עם חבריו.
למזלה היא גם לא שאלה ולא גילתה סימני מרדנות שעלולים לסלק אותה מהקבוצה. אך כעת, שבות השאלות לעלות והתמיהה מוטחת בפרצופו.
למרגלותיה התרוצצו שלושת צאצאיהם, מקפצים ומתישים, מייללים תכופות, סוחטים ממנה את שארית כוחותיה.
מחר היא תשוב להיות חזקה כתמיד. היא מבטיחה לעצמה. זאת מהותה. אבל עכשיו, לפחות בשבוע הקשה שאחר הולדת הגורים, היא מצפה ממנו להתחשב במצב. מה יקרה אם הוא ייצא פעם באמצע היום להביא ציד, למענה, למען גוריהם?
אריה סיים להביט בה. סיים להבין את כל מה שלא אמרה. ומשהבין וגם הפנים, סב לאחוריו ופנה בנחישות לצאת אל האחו.
חרש חרש צעד על גבול החורשה, מוסתר באפלולית הצמרות, עיניו ממוקדות באופק הצהבהב, מנסה לצוד במבטו נקודה כהה שתהפוך לארוחה המשביעה את רצון משפחתו. הוא לא יכול להסתפק בארוחת ירק, הוא חייב להביא ארוחה "עם בשר".
מחשבתו נדדה עם רוח בין ערביים. אמנם הוא זוכר כך מאז ומתמיד את אביו, אך לא כך דמיין את עצמו.
נוף ילדותו נשקף מולו בתעתוע של ספק-מציאות ספק-פאטה-מורגנה. הוא זוכר את עצמו משתובב ליד אמו באחר-צהריים סתמי. אמא מחליפה מבטים עם אבא. אבא יוצא ממורמר להביא ציד. אבא שב נרגן ובידיים ריקות. נוהם, שואג.
בכלל, דמותו של אביו זכורה לו תמיד כנרגנת. כל אימת שהתבקש לסייע לאמא בעבודתה הקשה, כל פעם שהפריעוהו מרבצו, כל זמן ששיחקו לידו במשובה. ובעצם, כל הזמן.
לא כך הוא דמיין את עצמו. הוא הרי היה מיועד להיות המלך. אמא קראה לו "נסיך שלי", אבא קרא לו "בן של מלך", והדודים תמיד טפחו על שכמותיו והפטירו "אלפא-אלפא זה".
מי האמין שגם הוא ייאלץ לשוטט מול שקיעה ולתור אחר מזונו.
היום החשיך. אריה המשיך להתרוצץ אנה ואנה, בוש לשוב בלי טרף לביתו.
הירח עלה אל רום, וזאבי ערב ייללו מכל קצה. הכוכבים נפרשו בעמדותיהם ושטפו בנגוהות את הסוואנה הגדולה, והצללית עם הרעמה נעה ונדה במרחבים החיוורים, על כפות לוחשות וחלשות.
- - -
ובאותו הלילה שוב לא חטף אריה תנומתו.
ובכל הערבה נחרדו פרסתנים משאגת האשמורת, וידעו: גם הלילה לא ישן אריה בביתו. גם לא על הספה.
נערך לאחרונה ב:
