חיית הדם
השיהוק המציק השתחרר באחת, בקולניות גרוטסקית של סיפוק בהמי שצליל נימת צחוק מרושע של דחף חייתי מעורב בה.
הוא זקף ראשו ושאף את האוויר המנשב בדממה, כאילו כלום אף פעם לא קרה.
הרוח ריחפה במישור הסוואנה, בידרה את רעמתו הסתורה, החליקה על פניו בנעימות כפויה, כמו ביקשה לעבור הלאה ולא לחזות בזוועה.
מול עיניו הממצמצות באטימות, השפילה השמש מבט מבויש במין כתום אדמוני, ספק נבוכה, ספק מותשת מאשר חזו קרניה ביום חמסין קשה.
להט האוויר החל להתפוגג. אריה התרומם באחת מרביצתו האיתנה, לשונו לקלקה בתאוותנות את שאריות הדם שלחלח שפתיו. את ציפורניו המדממות קינח באדמה. היא כבר רגילה לספוג את הברוטאליות המתפרצת אחת לשבועיים, קוברת בדממה את שרידיו של עוד אייל שכשל מללחום.
וכשהשמש כבר נפלה אל מעבר לאופק, בקו האור האחרון המצטמק, הבחין אריה בצלליתו של עופר.
כמה זמן הוא כבר פה? האם ראה את שעשה הטבע לאביו?
אריה המשיך לבהות במבע סתום שחרך של עוצמה אצורה מבצבץ ממנו. הוא קטן. ממילא לא יבין את חוקי הג'ונגל.
- - -
ובאותו הלילה שוב לא עצם אריה עיניו.
ובכל הערבה נחרדו פרסתנים משאגת האשמורת, וידעו: גם מחר יעביר אריה את בוקרו ברביצה, עָצֵל או עָצֵב.