הנושאים החמים
הנושאים החמים
היא הייתה ציפור שיר.
מאלו שעומדות על הענף בבוקר השכם, ושרות לעולם את בשורת היום החדש.
הייתה.
הרבה זמן עבר מאז הייתה גוזל חסר דאגות, שבוחר לו ענף אקראי ומצייץ, מאושר.
הרבה מדי.
"שוב?"
קארי קידמה אותה בכניסה אל הקן, חצי נאנחת חצי מפהקת.
היא משכה בכנף.
"איזה רעות" נשפה קארי אוויר החוצה, כמעט בלי קול. "ככה לצייץ לך את כל האמת בפרצוף..."
האמת?
היא אפילו לא הסתובבה אחורנית כדי לתת בקארי מבט נדהם, נעלב. גם קארי חושבת שהיא לא ציפור שיר נורמלית, גם היא.
גם קארי בטוחה שהיא זייפנית חסרת תקנה, מאלו שאפילו קול שני או שיר-שילוב לא ראוי להן.
"אבל את יודעת מה את יכולה לעשות--"
"מה?" כעת הסתובבה, חסרת תקווה. כבר לקחה שיעורים בפיתוח קול, כבר עפה עד לקצה השני של הארץ כדי לשתות ממעיינות מיוחדים וכרסמה כל בוקר בעץ הנורא ההוא, עם הפירות הקשים.
הקול שלה הפך צורמני פחות, אבל יכולת הדיוק שלה לא השתפרה.
ובלהקה של ציפורי שיר אין מקום לזייפנים. אין מקום לקרקרנים חסרי תועלת שהורסים את צלילה הטהורים והנדירים של השירה, את הדיוק והקצב.
זו לא סתם שירה חובבנית של בניית קן או משהו, כפי שהבהירה לה היטב מיטיבת-שיר רק כמה דקות קודם. זו שירת-בוקר. היא הסמל שלנו, ציפורי השיר. היא המטרה. אין מקום לטעויות. לחריגות. לזייפנים.
אין דבר כזה, התרגזה זמרת. היא חייבת לשיר. כולן חייבות לשיר. אבל שתפסיק לזייף כבר! נמאס!
"את יכולה" קארי צייצה בקול נמוך, כזה שלא יעבור את מחסה הזרדים של הקן בשום אופן. "בבוקר, לעמוד על ענף כמו כולן, לפתוח את המקור--"
"נו?" היא הייתה מתוחה.
"אבל לא לשיר." היא הנמיכה את הציוץ עוד, הגניבה מבטים חפוזים לכל הכיוונים, וסיננה: "זה מה שגם אני עושה."
מאלו שעומדות על הענף בבוקר השכם, ושרות לעולם את בשורת היום החדש.
הייתה.
הרבה זמן עבר מאז הייתה גוזל חסר דאגות, שבוחר לו ענף אקראי ומצייץ, מאושר.
הרבה מדי.
"שוב?"
קארי קידמה אותה בכניסה אל הקן, חצי נאנחת חצי מפהקת.
היא משכה בכנף.
"איזה רעות" נשפה קארי אוויר החוצה, כמעט בלי קול. "ככה לצייץ לך את כל האמת בפרצוף..."
האמת?
היא אפילו לא הסתובבה אחורנית כדי לתת בקארי מבט נדהם, נעלב. גם קארי חושבת שהיא לא ציפור שיר נורמלית, גם היא.
גם קארי בטוחה שהיא זייפנית חסרת תקנה, מאלו שאפילו קול שני או שיר-שילוב לא ראוי להן.
"אבל את יודעת מה את יכולה לעשות--"
"מה?" כעת הסתובבה, חסרת תקווה. כבר לקחה שיעורים בפיתוח קול, כבר עפה עד לקצה השני של הארץ כדי לשתות ממעיינות מיוחדים וכרסמה כל בוקר בעץ הנורא ההוא, עם הפירות הקשים.
הקול שלה הפך צורמני פחות, אבל יכולת הדיוק שלה לא השתפרה.
ובלהקה של ציפורי שיר אין מקום לזייפנים. אין מקום לקרקרנים חסרי תועלת שהורסים את צלילה הטהורים והנדירים של השירה, את הדיוק והקצב.
זו לא סתם שירה חובבנית של בניית קן או משהו, כפי שהבהירה לה היטב מיטיבת-שיר רק כמה דקות קודם. זו שירת-בוקר. היא הסמל שלנו, ציפורי השיר. היא המטרה. אין מקום לטעויות. לחריגות. לזייפנים.
אין דבר כזה, התרגזה זמרת. היא חייבת לשיר. כולן חייבות לשיר. אבל שתפסיק לזייף כבר! נמאס!
"את יכולה" קארי צייצה בקול נמוך, כזה שלא יעבור את מחסה הזרדים של הקן בשום אופן. "בבוקר, לעמוד על ענף כמו כולן, לפתוח את המקור--"
"נו?" היא הייתה מתוחה.
"אבל לא לשיר." היא הנמיכה את הציוץ עוד, הגניבה מבטים חפוזים לכל הכיוונים, וסיננה: "זה מה שגם אני עושה."
