"שירו לנו שיר-סיפור" - להודות ולהלל.

[מטאלי]

אימי המלחמה טרם משו מזכרונו, מוראותיה עוד חלפו לנגד עיניו, דווקא המצב השקט ואווירת הרוגע הזמינו לו מחשבות רבות לביקורי פתע.

הוא חש עצמו עדין מסתתר בנקיק הסלע כשפן סלעים מפוחד, ממתין באימה שגדוד חיילי האויב יחלפו יעבורו, מייחל בכל לבו שאף חייל לא יקצר דרך שן הסלע הסמוכה, גם כעת נאנח הוא את אנחת הרווחה ההיא שנפלטה בדממה אל כף ידו הגרומה המכסה באדיקות את פיו כשחלפו על פניו מבלי משים.

כעת הנו עומד ממש מול גופתו המרוטשת של מפקדו הבכיר, המפקד הנערץ כל כך שהיה להם כאב רחום, אף אחד לא באמת ידע כיצד זה קרה, הגדוד כולו היה הלום צער, לא היו רגשות שידעו להכיל את גודל הכאב, דווקא עכשיו כשהמצב התהפך והמערכה נוטה לטובתינו… חלפה גם כעת מחשבה אפופת יגון בראשו, קורעת את חוטי השלווה שרקם בשנה החולפת כאילו מתו מוטל לפניו כעת.

עודנו רואה בעיני רוחו את חיילי האויב כנחילי דבורים זועמות המוכנות לאבד עצמן לדעת על מנת לבצע משימתן, לעולם לא ישכח את התמונה המאיימת של נהר האדם הזורם אל עבר העיר בה התבצרו ומתנפל בשאגות אימה אילי קרב, בתפקידו כזקיף בראש מגדל שמירה הוא חזה בהם לראשונה מבצבצים מבין הרי יהודה כנחש פתן אימתני מתוך מאורתו.

"הזכרונות לעולם לא ירפו" הרהר לעצמו ביאוש "חבל על הניסיונות" דחק בעצמו בפעם המי יודע כמה…

זיעה קרה כיסתה את גופו, "אוי קלי" לחש תפילה באלם קול "סלק את הזיכרון, תפקידו לסייע לא להזיק, אנא קלי, מחק את זכרון העבר"

בערב מצא עצמו עולה להר הבית, חשב שקרבת האלוקים תיטיב עמו,
למען האמת היא אכן היטיבה.

הוא הביט בחומות בערגה, "אחח איזו קדושה, אילו ניחוחות, כמה היית חסרה לנו ירושלים כאשת נעורים השבויה בביתה - אל מול עיני בעלה המושפל", תחושתו התרוממה קמעה, "שנה חלפה מאז חזרנו הנה, מאז הסרנו את עולו המכביד של האויב, תודה לך אלוקי שהשבתנו לנווה ביתך כבראשונה"... יד הונחה על כתפו, "מה לך נערי"? הוא ניתר בבהלה מזהה בחשכה את מורו ורבו עומד מחויך מעליו "אהה, ששלום עליכם מורי ורבי" ענה בגמגום קל "עליכם השלום, מה לך יקירי" הקשה שוב הרב, והוא סיפר, את הביעותים, הסיוטים, החזיונות שלא מרפים, הרב עמד והקשיב דקות ארוכות ובסיומן נפנה לתלמידו, "זיכרון הוא מתנה גדולה מאת הבורא, צריך לדעת כיצד להשתמש במתנה זו, אם תשכיל ליטול את הזיכרון למחוזות של הודיה ותקווה, לא תמצאהו מזיק, אדרבה, רק ברכה הוא יביא לך, הנה, כעת שכבשנו שוב את ירושלים, כשהר הבית בידינו, כשסילקנו מרחבת הכותל את אחרון האויבים, ישנו עניין כל שהוא שלא מרפה ממני, שנה שלמה הנני חוכך בדעתי הכיצד היה עלינו לנהוג לאחר סיום המלחמה, הלא לא יתכן שזכר הנס הגדול שעשה עמנו האלוקים יעלם בתהום הנשייה, למעשה דווקא כעת אחר שיחתנו מתחדדת בקרבי המחשבה שמוטל עלינו לעשות זכר לנס, ועל ידי זה ינותבו הזכרונות הקשים להודות ולהלל על ניסיו ונפלאותיו של הקל.

ובכה' לחודש כסליו באותה השנה תקנו החכמים את מצוות הדלקת נרות חנוכה, להודות ולהלל על ניסיו ונפלאותיו, או אז הגיעו זכרונתיו למנוחה והנחלה.

★★★★★​

זכרונות ביעותים, שינה מדירים,
עומד הוא באמצע הקרב.
מסתתר בנקיק מאימת אבירים,
כמו פתן נחש או עקרב.

קלי אדון הזכרונות,
מחק נא התמונות,
כי לא אוכל כך לחיות,
לי לעולם.

בשלווה סערה גופה קרירה,
מפקדו הנערץ הוא איבד.
מהלומה איומה אבידה אדירה,
הלא כבן לאביו אותו כיבד.

עד מתי הזכרונות,
אפפוני דמיונות,
אם לחדול או להיות,
כאן לעולם.

כעת למולו נחיל חיילים,
איומם כדבורים נרגזות.
צרים מתבצרים לכיבוש מיחלים,
אויה קלי על מה זאת?

כן לעולם הזכרונות,
ילווני חזיונות,
של אנשים כמו חיות,
עדי עולם.

ערב ירד לפתע צעד,
בחיק אלוקיו להסתופף.
אל מול חומה עמד נרעד,
בית אלוקיו עליו חופף.

הנה עולים הזכרונות,
בבית הקל אין קרבנות,
מזבח הרוס דמעו חיות,
חשך עולם.

או אז האירו ניסיו של הקל,
מעט יראים צבא נורא.
חשמונאים נלחמים רק במקל,
הניסו אויב ללא מורא.

אז מציפים הזכרונות,
במזבח יזו שוב מתנות,
אך אבוי חוללו פחיות,
היאיר עולם?

וכשהחל להודות להשם להלל,
על שעשה ניסים, נפלאות .
ניסיו לפרסם גבורותיו למלל,
לאהבתו אותנו הם לאות.

עתה נאים הזכרונות,
תשועות ניסים ונחמות,
פח שמן חתום באות,
האיר עולם.