הנושאים החמים
הנושאים החמים
פרח קטן גדל לו בצד השביל.
הוא היה חלש מצמא, מיובש.
כל בוקר קם למראה מהפנט של שדה פרחים גדול, צבעוני ורטוב.
כן, גם בקיץ, בחום הנוראי לקראת השקיעה,
טיפות של מים יוצאות להם מבין חריצי צינור, משקות פרחים.
טיפות של מים רוקדות למולו במחול רטוב, סוער.
והפרח, צמא, מביט במראהו המדהים של שקיעה רטובה והלב שלו פועם, כואב כל כך.
הוא רוצה גם לגדול, לפרוח, לשלוח עלי כותרת, לשאוב כוח מרטוב.
כל הפרחים, גדלים, מתחזקים, הופכים ליפים.
כולם, רק הוא לא.
יבש שכמוהו, אף טיפת מים לא נוקשת בעלי כותרת.
אף טיפה לא נוקשת כמו לוחשת גדל פרח, התחזק.
הפרח מביט כל ערב בשדה הפרחים.
יודע, הוא חלש כי אין לו מים.
ובכל פעם כשהמים פוסקים מריקודם והשמש שוקעת, מפסיקה לשלוח לו ניצוצות של אור וטוב,
הוא מרכין ראש עוצם עיניים ובוכה.
אין לו דמעות, יבש שכמוהו.
רק בכי חלש יוצא מליבו.
והבכי מתנגן לו בתקווה, כמו שר לו שיר, יום אחד אגדל, יום אחד.
ואולי, רק אולי, ינבול.
יפיל עלי כותרת מיובשים, קשים לאדמה.
כי קשה לו כבר להיות, לפרוח, יבש לו נורא.
ומה יעשה שגדל לו בקצה שביל רחוק מצינור ומים, רחוק מחברים.
מה יעשה שאנשים עוברים על שביל ולפעמים, בלי לשים לב, בועטים.
כמעט והוא נופל.
וכמה הוא יכול להחזיק מעמד.
וכמה הוא יכול לזקוף עצמו אחרי כל בעיטה.
וכמה הוא יכול להסתנוור כל ערב מניצוצות רטובים.
וכמה הוא יכול לחכות לחורף שיבוא לגאול אותו מהצמא הנוראי הזה.
וכמה הוא יכול לחכות, להיות, לפרוח.
הקיץ נגמר לו.
החורף הגיע ואיתו גם הרוח נושבת, נושפת.
עוברת לה בינות לפרחים קוטפת, גורפת.
ראתה היא פרח קטן בשביל בצד השדה.
ראתה כמה חלש ועוד רגע נתלש.
נשפה עליו, דפקה בעלי כותרת.
שורקת היא, לוחשת שלח שורשיך פרח יפהפה.
שלח עמוק, רחוק.
נצל את החורף לעמל.
זכור כי היובש יגיע, יפציע.
והפרח רוקד עם הרוח, כמו שמח לשמע הבשורה.
נושם עמוק ורטוב לחיכו.
בכוחות לא לו דוחף שורש אחד יותר עמוק ורחוק.
אולי יצליח להגיע, לנגוע עם שורש בנהר הסמוך, מקור מים, חיים.
הפרח מחייך לו לפתע, זוקף גבעול, מזיל דמעה.
כי אולי יום אחד ישרוד בלי צינור ומים של שקיעה,
יהיה חזק פי כמה.
ועמל הוא עכשיו לתקוע עצמו
עמוק, רחוק
באדמה.
לא שוכח, זוכר
חזק חזק
ימי יובש
וצמא.
שימו
אנשים,
לפרחים ההם
שגדלים בצד הדרך
רחוק מצינור מים
קרוב לסוליות נעליים.
שימו אנשים,
ליובש ולצמא
השקו אותם
מים
תנו להם
מזור,
מילים טובות
לנפש צמאה.
שימו אנשים,
אל הנשמה.
הוא היה חלש מצמא, מיובש.
כל בוקר קם למראה מהפנט של שדה פרחים גדול, צבעוני ורטוב.
כן, גם בקיץ, בחום הנוראי לקראת השקיעה,
טיפות של מים יוצאות להם מבין חריצי צינור, משקות פרחים.
טיפות של מים רוקדות למולו במחול רטוב, סוער.
והפרח, צמא, מביט במראהו המדהים של שקיעה רטובה והלב שלו פועם, כואב כל כך.
הוא רוצה גם לגדול, לפרוח, לשלוח עלי כותרת, לשאוב כוח מרטוב.
כל הפרחים, גדלים, מתחזקים, הופכים ליפים.
כולם, רק הוא לא.
יבש שכמוהו, אף טיפת מים לא נוקשת בעלי כותרת.
אף טיפה לא נוקשת כמו לוחשת גדל פרח, התחזק.
הפרח מביט כל ערב בשדה הפרחים.
יודע, הוא חלש כי אין לו מים.
ובכל פעם כשהמים פוסקים מריקודם והשמש שוקעת, מפסיקה לשלוח לו ניצוצות של אור וטוב,
הוא מרכין ראש עוצם עיניים ובוכה.
אין לו דמעות, יבש שכמוהו.
רק בכי חלש יוצא מליבו.
והבכי מתנגן לו בתקווה, כמו שר לו שיר, יום אחד אגדל, יום אחד.
ואולי, רק אולי, ינבול.
יפיל עלי כותרת מיובשים, קשים לאדמה.
כי קשה לו כבר להיות, לפרוח, יבש לו נורא.
ומה יעשה שגדל לו בקצה שביל רחוק מצינור ומים, רחוק מחברים.
מה יעשה שאנשים עוברים על שביל ולפעמים, בלי לשים לב, בועטים.
כמעט והוא נופל.
וכמה הוא יכול להחזיק מעמד.
וכמה הוא יכול לזקוף עצמו אחרי כל בעיטה.
וכמה הוא יכול להסתנוור כל ערב מניצוצות רטובים.
וכמה הוא יכול לחכות לחורף שיבוא לגאול אותו מהצמא הנוראי הזה.
וכמה הוא יכול לחכות, להיות, לפרוח.
הקיץ נגמר לו.
החורף הגיע ואיתו גם הרוח נושבת, נושפת.
עוברת לה בינות לפרחים קוטפת, גורפת.
ראתה היא פרח קטן בשביל בצד השדה.
ראתה כמה חלש ועוד רגע נתלש.
נשפה עליו, דפקה בעלי כותרת.
שורקת היא, לוחשת שלח שורשיך פרח יפהפה.
שלח עמוק, רחוק.
נצל את החורף לעמל.
זכור כי היובש יגיע, יפציע.
והפרח רוקד עם הרוח, כמו שמח לשמע הבשורה.
נושם עמוק ורטוב לחיכו.
בכוחות לא לו דוחף שורש אחד יותר עמוק ורחוק.
אולי יצליח להגיע, לנגוע עם שורש בנהר הסמוך, מקור מים, חיים.
הפרח מחייך לו לפתע, זוקף גבעול, מזיל דמעה.
כי אולי יום אחד ישרוד בלי צינור ומים של שקיעה,
יהיה חזק פי כמה.
ועמל הוא עכשיו לתקוע עצמו
עמוק, רחוק
באדמה.
לא שוכח, זוכר
חזק חזק
ימי יובש
וצמא.
שימו
אנשים,לפרחים ההם
שגדלים בצד הדרך
רחוק מצינור מים
קרוב לסוליות נעליים.
שימו
אנשים,ליובש ולצמא
השקו אותם
מים
תנו להם
מזור,
מילים טובות
לנפש צמאה.
שימו
אנשים,אל הנשמה.
