הנושאים החמים
הנושאים החמים
ב"ה.
שעת בוקר מוקדמת. החלום הנעים נקטע לפני שהספקתי לשמור. זוכר רק שהוא שילב משהו על חזרה ללימודים, לכן היה כל כך נעים. במקומו צרחות: אבאלה! אמאלה! היא רצה! אההה! ווואה!
מזדרז ליטול ידיים ולצאת אל הסלון-מטבח. שם, מגלה את הילדים עומדים על הספות ועל השולחן, בידיהם מבחר מטאטאי ומגבי הבית, והם שואגים קריאות אינדיאניות.
- וזאת עליכם לדעת, כי אם בכל השנה יש בבית שני מגבים ומטאטא אחד, הרי שבעונה זו שלאחר הפסח יש חמישה: שלושת אלו שלפני פסח, ועוד שניים של פסח העוברים לחמץ לאחר החג! -
ובתווך, מבולבלת עד מאוד, לטאה תמימה שנקלעה שלא בטובתה לשדה הקרב.
"להירגע, ילדים". מוריד אותם אט אט מהצריחים. "להניח את המטאטאים וגם את המגבים. וגם את, אוי לא. למה את מברשת השירותים? תחזיר אותה לשם".
"יופי, עכשיו תסתכלו על הלטאה. תראו את העיניים הגדולות שלה. ממש כמו של בובות הנצנצים החדשות. תראו איך היא... מפחדת".
"למה מפחדת?" מכווץ בן החמש את גבותיו.
"מה הגובה שלך?"
"אני", מתנפח הקטן בחשיבות, "מגיע כבר עד לברז של החלבי!"
"גבוה מאוד! תחשוב שאתה יוצא לרחוב ופתאום אתה רואה ענקים שגבוהים ממך פי 100, מחזיקים מקלות שגבוהים אפילו יותר מהם וצועקים קריאות קרב בשפה שאתה לא מבין... לא היית מפחד?"
"הייתי".
"אז גם היא מפחדת, וקצת מבולבלת. היא נכנסה לכאן בטעות, בואו נעזור לה לצאת!"
"עם המטאטא!" צוהלת הקטנה.
"רגע עם המטאטא.
"אתם יודעים מה השם של הלטאה הזו? קוראים לה לטאה זריזה. היא באמת מאוד זריזה. ראיתם איך היא רצה מהר! וגם, היא יכולה במכת זנב אחת להפוך את כיוון הריצה שלה"...
"כמו ברדלס", מהמהם המשנה-לבכור. חנון משקפיים שכמותו, נרדם כל לילה עם האנציקלופדיה לבית ישראל.
"נכון! ואתם, אפילו שאתם שמונה שרצים אחרי לטאה אחת, יהיה לכם קשה לתפוס אותה כך. מהר מאוד היא תציץ עליכם מתחת לתנור או מתחת למקרר... משם, יהיה לה קשה לצאת".
"אני יודע!" צוהל בן החמש. "נתפוס אותה בזנב!"
"באמת זנב ארוך ומזמין, אבל זה לא יעבוד".
"למה?"
"ה' ברא את הלטאה עם כישרון מיוחד שעוזר לה לשרוד מול הטורפים. היא יכולה להשיר את הזנב שלה. היא גורמת לו ליפול ואחר כך הוא צומח מחדש! אם תתפוס בו, תמצא את עצמך עם זנב מתפתל ביד ושובל דם מלטאה מתרחקת... לא נעים בכלל".
"אז מה עושים?"
"שימו לב. ניגשים אליה בשקט, בזהירות, בלי מטאטאים ובלי צעקות. ואז, כשנמצאים ממש קרוב אליה, מנענעים את האצבע של יד שמאל ליד העיניים שלה, הלוך ושוב, הלוך ושוב. תראו איך היא מרותקת לפלא..."
הילדים גם הם מרותקים לפלא.
"ואז, הופ! תופסים ביד ימין את הרגל הימנית הקדמית שלה. זה מקום יציב שלא מכאיב לה. ככה נוח לה על כף היד...
"לוקחים אותה בזהירות עד לדשא הסינטטי בחוץ...
"ומניחים אותה! ראיתם?"
הילדים מביטים בפיות פעורים. לך תספר להם שהכפפה התכולה היא רק בגלל הקורונה ובכל הפעמים הקודמות הספיקה יד חשופה...
"ועכשיו, אתם יכולים לבקש ממנה יפה 'סליחה' על זה שהפחדתם אותה".
"אבל אמרת שהיא לא מבינה!" המתולתלת בת השלוש.
הילדים האלו, שיהיו בריאים, מוצאים סתירות בטקסטים שלי יותר מהמבקרים בקהילת הכתיבה. או לפחות לא חוששים לציין אותן...
"היא לא מבינה את המילים, אבל היא מרגישה. תראו בעצמכם!"
"סליחה, לטאה זריזה". במקהלה.
"אבא, נראה שהיא מחייכת".
.
שעת בוקר מוקדמת. החלום הנעים נקטע לפני שהספקתי לשמור. זוכר רק שהוא שילב משהו על חזרה ללימודים, לכן היה כל כך נעים. במקומו צרחות: אבאלה! אמאלה! היא רצה! אההה! ווואה!
מזדרז ליטול ידיים ולצאת אל הסלון-מטבח. שם, מגלה את הילדים עומדים על הספות ועל השולחן, בידיהם מבחר מטאטאי ומגבי הבית, והם שואגים קריאות אינדיאניות.
- וזאת עליכם לדעת, כי אם בכל השנה יש בבית שני מגבים ומטאטא אחד, הרי שבעונה זו שלאחר הפסח יש חמישה: שלושת אלו שלפני פסח, ועוד שניים של פסח העוברים לחמץ לאחר החג! -
ובתווך, מבולבלת עד מאוד, לטאה תמימה שנקלעה שלא בטובתה לשדה הקרב.
"להירגע, ילדים". מוריד אותם אט אט מהצריחים. "להניח את המטאטאים וגם את המגבים. וגם את, אוי לא. למה את מברשת השירותים? תחזיר אותה לשם".
"יופי, עכשיו תסתכלו על הלטאה. תראו את העיניים הגדולות שלה. ממש כמו של בובות הנצנצים החדשות. תראו איך היא... מפחדת".
"למה מפחדת?" מכווץ בן החמש את גבותיו.
"מה הגובה שלך?"
"אני", מתנפח הקטן בחשיבות, "מגיע כבר עד לברז של החלבי!"
"גבוה מאוד! תחשוב שאתה יוצא לרחוב ופתאום אתה רואה ענקים שגבוהים ממך פי 100, מחזיקים מקלות שגבוהים אפילו יותר מהם וצועקים קריאות קרב בשפה שאתה לא מבין... לא היית מפחד?"
"הייתי".
"אז גם היא מפחדת, וקצת מבולבלת. היא נכנסה לכאן בטעות, בואו נעזור לה לצאת!"
"עם המטאטא!" צוהלת הקטנה.
"רגע עם המטאטא.
"אתם יודעים מה השם של הלטאה הזו? קוראים לה לטאה זריזה. היא באמת מאוד זריזה. ראיתם איך היא רצה מהר! וגם, היא יכולה במכת זנב אחת להפוך את כיוון הריצה שלה"...
"כמו ברדלס", מהמהם המשנה-לבכור. חנון משקפיים שכמותו, נרדם כל לילה עם האנציקלופדיה לבית ישראל.
"נכון! ואתם, אפילו שאתם שמונה שרצים אחרי לטאה אחת, יהיה לכם קשה לתפוס אותה כך. מהר מאוד היא תציץ עליכם מתחת לתנור או מתחת למקרר... משם, יהיה לה קשה לצאת".
"אני יודע!" צוהל בן החמש. "נתפוס אותה בזנב!"
"באמת זנב ארוך ומזמין, אבל זה לא יעבוד".
"למה?"
"ה' ברא את הלטאה עם כישרון מיוחד שעוזר לה לשרוד מול הטורפים. היא יכולה להשיר את הזנב שלה. היא גורמת לו ליפול ואחר כך הוא צומח מחדש! אם תתפוס בו, תמצא את עצמך עם זנב מתפתל ביד ושובל דם מלטאה מתרחקת... לא נעים בכלל".
"אז מה עושים?"
"שימו לב. ניגשים אליה בשקט, בזהירות, בלי מטאטאים ובלי צעקות. ואז, כשנמצאים ממש קרוב אליה, מנענעים את האצבע של יד שמאל ליד העיניים שלה, הלוך ושוב, הלוך ושוב. תראו איך היא מרותקת לפלא..."
הילדים גם הם מרותקים לפלא.
"ואז, הופ! תופסים ביד ימין את הרגל הימנית הקדמית שלה. זה מקום יציב שלא מכאיב לה. ככה נוח לה על כף היד...
"לוקחים אותה בזהירות עד לדשא הסינטטי בחוץ...
"ומניחים אותה! ראיתם?"
הילדים מביטים בפיות פעורים. לך תספר להם שהכפפה התכולה היא רק בגלל הקורונה ובכל הפעמים הקודמות הספיקה יד חשופה...
"ועכשיו, אתם יכולים לבקש ממנה יפה 'סליחה' על זה שהפחדתם אותה".
"אבל אמרת שהיא לא מבינה!" המתולתלת בת השלוש.
הילדים האלו, שיהיו בריאים, מוצאים סתירות בטקסטים שלי יותר מהמבקרים בקהילת הכתיבה. או לפחות לא חוששים לציין אותן...
"היא לא מבינה את המילים, אבל היא מרגישה. תראו בעצמכם!"
"סליחה, לטאה זריזה". במקהלה.
"אבא, נראה שהיא מחייכת".
.
)
