שואה שלנו

אשר שרבר

משתמש סופר מקצוען
אני זוכר שקראתי את זה כבר בשנה שעברה ומאוד התקוממתי על טענתה של הגברת שהתגוררה בפולין. וכי בגלל שיש מי שמתנהג או זוכר בצורה מעוותת היא הגיעה למחשבה הזו? מה זה למה מתעסקים בשואה יותר מכל דבר?
ומשתי סיבות אנחנו מתעסקים בזה יותר
ראשית, כי סבתא שלי וסבתא שלו והדוד והדודה היו שם, כן. זה עדדיין מבעבע בנו. הזיכרון הכאב הדם שניגר כמים. אם אין לנו את הרגש הזה. סימן שאנחנו רחוקים מידי, או שאין בנו רגשות. וזה עצוב.
והסיבה השניה. אם אנחנו נזכור את זה כמו שאנחנו זוכרים את מאורעות ת"ח ת"ט, או מסעי הצלב, כאיזה נקודת ציון היסטורית, הילדים שלנו בכלל לא יזכרו את זה בכלל. גם אז לקח זמן היסטורי שדברים נכנסו לפרופרציות.
וזה בלי להשוות, אבל השואה שקרתה לעמנו במלחמת העולם השניה, מספרית ואיכותית לא דומה לשום טרגדיה קודמת.

ועל טענת הלא להכניס לילדים דברים רעים לראש. אני לא כועס כל כך. אבל זו נראית לי נאיביות מיותרת.

ועוד משהו הגרפיקה של השער מדהימה.
 

ארבע

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
הפקות ואירועים
מאוד התקוממתי על טענתה של הגברת שהתגוררה בפולין. וכי בגלל שיש מי שמתנהג או זוכר בצורה מעוותת היא הגיעה למחשבה הזו? מה זה למה מתעסקים בשואה יותר מכל דבר?

אני חושבת שהיא העלתה תהייה לגיטימית. הטענה שלה החלה בנקודת המוצא - יש אנשים שקשה להם להכיל את זוועות השואה, שהן אכן בלתי נתפסות. אם זה לא ניתן להכלה, אז אולי אכן צריך לחדול או לשנות משהו.

אישית, אני מייצגת את הצד השני של הסקאלה. יש לי משיכה גדולה לחקור וללמוד את התקופה. המשיכה הזו התמתנה עם השנים ועם היותי לאם. המחשבה שיכולתי לעמוד שם עם ילדי, ושבעצם עמדו שם הורים כמוני (סבי איבד שם אישה וארבעה ילדים, הי"ד), מעוררת בי פלצות וגורמת לי להתרחק ולהדחיק.
 

יאן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
. אם זה לא ניתן להכלה, אז אולי אכן צריך לחדול או לשנות משהו.
את הכחשת והשכחת השואה נשאיר לגרמנים.
האסונות היו גדולים ועצומים, אבל נרצה או לא זה הולך ונשכח גם אצלנו.
כשהיינו ילדים, בסיפורי חול המועד היו כותבים על הסבא שמספר כל שנה בליל הסדר על יציאת מצרים הפרטית שלו מגטו לודז' והמהדרים שבין הסופרים היו גם מפגישים בין הסבא לאחיו האובד שהופרד ממנו על ידי מנגלה, ומתגלה כעת כאורח מזדמן מבית התבשיל. איזה השגחה פרטית. ממש מהסיפורים.
הסבא הסטנדרטי של היום הוא כבר לא ניצול שואה. לקח עוד כמה זמן אבל השואה יצאה מהספרות וכל הנושא נשכח מהשיח.

אבל אנשים עברו את זה על בשרם. אנשים פשוטים כמונו. אז לנו לא יהיה אפילו כח לקרוא על זה?
פעם בשנה. כמו תשעה באב.
 

ארבע

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
הפקות ואירועים
אבל אנשים עברו את זה על בשרם. אנשים פשוטים כמונו. אז לנו לא יהיה אפילו כח לקרוא על זה?
פעם בשנה. כמו תשעה באב.

יש אנשים מאד שבריריים ורגישים.
כשהייתי נערה צעירה פגשתי בספר 'הייתי עוזרו של מנגלה באושוויץ'. עלעלתי בו והסתייטתי תקופה ארוכה. עד עכשיו אני נזכרת בהדים קלושים של התמונות ונרעדת כולי. ואנשים הרי עברו את הניסויים המזוויעים הללו על בשרם.

לא כל אחד בנוי להכיל הכל. לאדם רגיש מאד, מפגש חזיתי עם זוועות הוא יותר מטראומטי.
 

תהילה ישכיל

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
הדמיות בתלת מימד
עיצוב ואדריכלות פנים
תודה על החומר היפה-בדיוק רציתי לערוך מחר דיון בכיתה בשיעור ספרות שואה (בזיקה ל"יום השואה"(או שזו מילה גסה?!) )-הוסיף לי אפיקי מחשבה...
 

כנפיים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
לא כל אחד בנוי להכיל הכל. לאדם רגיש מאד, מפגש חזיתי עם זוועות הוא יותר מטראומטי.
נכון מאד.
גם אני אישית מתקשה עד היום להכיל את זה וחייבת לעצור את המחשבות המתוארות לעיל עליי ועל משפחתי, ועדיין, כעם, כציבור, אסור לתת לזה לשקוע.

הכתבה יפה מאד, ונראה לי שטוב שהועלתה השאלה הנ"ל, ולו בכדי לאפשר מתן תשובה פומבית עליה.

אבל השואה יצאה מהספרות וכל הנושא נשכח מהשיח.
היא לא יצאה, היא מובאת בצורה הזויה בקומיקסים ועלילות לילדים, מה שעובד גרוע מאד, כי או שזה זוועתי ומסייט, והילד- גם כשיגדל לא ייגע יותר בנושא, או שזה מעוות וגורם לילדים לחשוב שמדובר באיזו חוויה הרפתקנית להיות בפרטיזנים וזה...

לדעתי, חייבים להמשיך לכתוב, אבל כהורים ומחנכים, לדאוג שייחשפו לזה בני נוער בשלבים בשלים. זה ודאי לא חומר לילדים, וכמובן שלא הכל יכול להיכתב גם לבני נוער. חושבת שפירוטי העינויים והניסויים עד דכא, אמורים להיכתב בצורה כבדה שתתאים למבוגרים חסינים.

ושוב, הכתבה יפה מעניינת, ובהחלט מעודדת התעניינות.
 

מוישה

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
מצד אחד, אם מותר לומר בבוטות, רבים מאתנו חשים שהשואה מעניינת בעיקר את הסבתא שלהם. מצד שני, אנחנו מבינים שמדובר בנושא חשוב מאוד שיש ללמוד אותו ולעסוק בו. אין ספק שמוסדות החינוך [של בנים] אשמים בכך לא מעט, אבל עדיין יש איזה נתק מהנושא, חרף כל התירוצים וההסברים שנאמרו בנושא. דיון מעניין התקיים על כך ב'צריך עיון' (כאן), מאמר ומספר מאמרי תגובה.
ויש כאלו שבכלל מרגישים שאנחנו ניצולי-ניצולי-שואה, או ניצולי הדור השני לשואה, על כל המטען שיושב על זה כידוע.
לגבי ספרות השואה, אני קצת מתבייש לומר, אני אוהב לקרוא ספרים שכתובים בצורה ספרותית ואיכותית, אבל לא ספרים תיעודיים גרידא או ברמה בינונית. אגב, יש גם ספרות איכותית על תופעת הדור השני לשואה, אם אני זוכר נכון ספרה של גב' חנה רוטנברג 'איך לא ידעתי?' הוא מוצלח מאוד [קראתי כולו ברצף בטיסה לפולין]. יש גם ספרים לא חרדים (אחד מהם נושא את שם האשכול שלנו), וחבל שלא נכתבים יותר ספרים על הנושא.
 
נערך לאחרונה ב:

מרחבית

משתמש מקצוען
לא נראה לי שזו שאלה למה מזכירים את השואה יותר מדברים אחרים. כמו שכתבו: ההיקף הבלתי נתפס: 6 שנים, 6 מיליון. ומספר השנים הלא רב, יחסית, מאז שזה קרה. עדיין מתהלכים ביננו אנשים משם, או דור שני, ולכל יוצאי אירופה יש קרובים שהיו שם או נשארו שם.

מאוד משנה על מה שמים את הדגש בסיפורי השואה. חשובים מאוד הסיפורים על החיים לפני השואה, וחשובים הסיפורים בשואה על תעצומות הנפש המרגשות כפי שמסופרות בכתבה. (על אף שמצד שני כל-כך חשוב להבין שגם מי שלא עמד בסטנדרים של גבורה, גם מי שלא עמד בסטנדרים בסיסיים של עצמו, ראוי לכל הבנה. או אולי להיפך. להבין שלא מבינים כלום. אין אפשרות בשום אופן להתחיל להבין את המקום שהם היו. אי אפשר להבין מבחוץ מה עושה לבן אדם רעב איום של שנים, סבל לא יתואר, חרדות בלתי פוסקות, המתת קרוביו, מראות הכי זוועתיים שקיימים, ועוד ועוד).

חשוב לדעת על הזוועות, בהחלט. אך לדעתי לא בפירוט מוגזם. הרבה פעמים זה מעל יכולת הקיבולת גם אם זה רק סיפורים ולא מראות וקולות. בכלל לא שייך בזה לדבר על 'פינוק'. כל אחד ורגשותיו. כל אחד ורמת ההזדהות שלו עם מה שהוא קורא. רמת דמיונו את הדברים, רמת רגישותו וכו'. כל אחד עם מה שזה עושה לו.

כשיש לי שאלות מהסוג הזה: מה נכון לי לעשות, כך או כך? אני מנסה לבדוק דרך מבחן התוצאה. האם קריאה כזאת או ביקור כזה במחנות - יהיו אמצעי עבורי לטוב או לרע? יגרמו לי ליותר טוב במובן הרוחני, או יגרמו לי לפחות טוב? האם הנפש שלי תתחזק ותתגדל, או להיפך? וכך גם לגבי ההחלטה מה טוב לילדיי.

התשובה לכך איננה או כן או לא, או הכל או לא כלום. כי ודאי צריך לזכור. אלא עד היכן זה יכול לבנות, ומהיכן זה יכול להרוס. וזה מאוד אינדיבידואלי. ומה שרצו מאיתנו הנפטרים הגדולים זה שנמשיך! נמשיך לחיות, נמשיך להאמין, לעבוד את השם כמו שצריך, נמשיך לגדל דורות נוספים בריאים וטובים. נפש פגועה לא תנפיק את זה.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קטו

א לֹא לָנוּ יי לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ:ב לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם:ג וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה:ד עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם:ה פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ:ו אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן:ז יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם:ח כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם:ט יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּיהוָה עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא:י בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַיהוָה עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא:יא יִרְאֵי יי בִּטְחוּ בַיהוָה עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא:יב יי זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן:יג יְבָרֵךְ יִרְאֵי יי הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדֹלִים:יד יֹסֵף יי עֲלֵיכֶם עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם:טו בְּרוּכִים אַתֶּם לַיי עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:טז הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיי וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם:יז לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה:יח וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּיָהּ:
נקרא  6  פעמים

אתגר AI

חלון ראווה • אתגר 123

לוח מודעות

למעלה