איש פשוט היה ר' שמערל, אפילו פשוט מאד. כזה שייקח המטאטא ויכנס לבית המדרש לנקותו, ולא יבוש מן המלעיגים, אף יכרה אוזניו לדברי תורתם. פשוט ונקי הוא. "ונִיקיתִי".
'עֲלִיָיה'? מאן דכר שמיה. מעולם לא יראה עצמו לפני הגבאי, אף לא יירמזנו כי יום הולדתו קרב ובא, ויאהרצייט לו מדי חודש בחדשו לאחד מזקני זקניו. וזה הגבאי, די לו באלו החשובים, ומה לו להוגיע מוחו במצוא עלייה מיותרת לפשוט דנן. מה גם כי שמערל זה לא ימשוך עינו של גבאי ממקום מושבו שבירכתיים ימה.
וה'עמוד'? הטו אוזנכם ואגלה כי אף בשנת אבלו לא הרבה הוא אחוז בתיבה. לכשתאמרו – "ועילוי נשמה מנין?" יאמר, כי מעלה הוא נשמת אביו מתוך הלכות ויתור ומידות טובות לאלו שאין מחשיבים אלו ההלכות אל מול אחוז בתיבה. ואף לאלו הדוגלים בשיטת "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך" - הוא את ידו יניח, וירד לו לירכתיים בנקיות.
כך מתהלך לו ר' שמערל בפשטותו. מתהלך אמרנו. ושמא מתעלה?? אלא שאכן כך, מתהלך הוא את האלוקים.
מדי בוקר כארי יתנשא ממיטתו. 'בוקר' אמרנו, וכי שעה השנייה שאחר חצות 'בוקר' תקרא? ואולי גם זה מדרכי הפשטות הוא. וילך אלי בית הכנסת. ולכשנדייק – אלי מבואותיו של בית הכנסת ובתי הכבוד אשר שם. שרווליו יפשיט, שולי מכנסיו יטמון באנפילאותיו, ידיו יטבול במים. יטבול ויזה, ימרק ויקרץ, ושוב יזה. הן כבוד הוא לבני תורה היקרים המסולאים בפז, כי יבואו להכין גופם לתפילה.
יבואו הפשוטים, יבואו החשובים, יבואו חשובי החשובים. כך אנו, אלא שר' שמערל זה – פשוט הוא, ואינו מחשב בחשובים, קל וחומר לא בחשובי חשוביהם – כולם מסולאים בפז.
וכך, כולו אחוז שרעפים אל מול המים המשתפכים עם לבו בתפילה: "אז איתם וניקיתי". אוי – וניקיתי. אוי, אוי, אוי - מי ייתן וניקיתי. ושמא בדין מידה כנגד מידה אזכה ל"וניקיתי"? "וניקיתי" לחטאים, "וניקיתי" לעוונות, "וניקיתי" לפשעים, לכל "וניקיתי". רק "דמם לא ניקיתי". אלו הנם קטעי מחשבותיו בעבודת קודש זו.
אחר ישתפך נפשו אל מול תהילות בן ישי כמונה מעות. מעות אמרנו – ושמא דמעות? אלא שהדמעות עד מהרה אי אפשר למנותם מרוב כל. פשוט – כבר אמרנו.
הטו אוזנכם למעשיה אשר אגיד ולא ארעה מעולם, ולסיפור כי אספר אף שלא ארע עלי חלד, אך שאלו נא הזקנים ויאמרו לכם – יש רגליים לדבר.
אמרו, כי משיח עומד על כף מאזניים, וממתין לאלו הפשוטים שיעלו בכף השנייה כשהמטאטא ודליי המים הכבדים עמם. כה תכבד אז פשטותם, כך תעלה כף בו משיח נמצא – ויבוא. ולכשתשאלו אף על פי כן למה מתמהמה?? אף לזאת אסבר אוזנכם, ורגליים לדבר בפי הזקנים, כי החשובים וחשובי חשוביהם רואים עצמם ראויים ליגע בשיפולי מעילו של משיח ועומדים הם עמו על אותה הכף – כשלכל אחד מלבושי כבוד וחבילת ספריו שעמו – ויכבידוה.
אלא שזה הפשוט מה לו לחישובי חשובים שכאלו, כל כולו ומעיינו נתון ל"וניקיתי" אוי, אוי, אוי, מי ייתן וניקיתי. ולא יבוש מן המלעיגים, אף יכרה אוזניו לדברי תורתם.
פשוט שכזה.
'עֲלִיָיה'? מאן דכר שמיה. מעולם לא יראה עצמו לפני הגבאי, אף לא יירמזנו כי יום הולדתו קרב ובא, ויאהרצייט לו מדי חודש בחדשו לאחד מזקני זקניו. וזה הגבאי, די לו באלו החשובים, ומה לו להוגיע מוחו במצוא עלייה מיותרת לפשוט דנן. מה גם כי שמערל זה לא ימשוך עינו של גבאי ממקום מושבו שבירכתיים ימה.
וה'עמוד'? הטו אוזנכם ואגלה כי אף בשנת אבלו לא הרבה הוא אחוז בתיבה. לכשתאמרו – "ועילוי נשמה מנין?" יאמר, כי מעלה הוא נשמת אביו מתוך הלכות ויתור ומידות טובות לאלו שאין מחשיבים אלו ההלכות אל מול אחוז בתיבה. ואף לאלו הדוגלים בשיטת "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך" - הוא את ידו יניח, וירד לו לירכתיים בנקיות.
כך מתהלך לו ר' שמערל בפשטותו. מתהלך אמרנו. ושמא מתעלה?? אלא שאכן כך, מתהלך הוא את האלוקים.
מדי בוקר כארי יתנשא ממיטתו. 'בוקר' אמרנו, וכי שעה השנייה שאחר חצות 'בוקר' תקרא? ואולי גם זה מדרכי הפשטות הוא. וילך אלי בית הכנסת. ולכשנדייק – אלי מבואותיו של בית הכנסת ובתי הכבוד אשר שם. שרווליו יפשיט, שולי מכנסיו יטמון באנפילאותיו, ידיו יטבול במים. יטבול ויזה, ימרק ויקרץ, ושוב יזה. הן כבוד הוא לבני תורה היקרים המסולאים בפז, כי יבואו להכין גופם לתפילה.
יבואו הפשוטים, יבואו החשובים, יבואו חשובי החשובים. כך אנו, אלא שר' שמערל זה – פשוט הוא, ואינו מחשב בחשובים, קל וחומר לא בחשובי חשוביהם – כולם מסולאים בפז.
וכך, כולו אחוז שרעפים אל מול המים המשתפכים עם לבו בתפילה: "אז איתם וניקיתי". אוי – וניקיתי. אוי, אוי, אוי - מי ייתן וניקיתי. ושמא בדין מידה כנגד מידה אזכה ל"וניקיתי"? "וניקיתי" לחטאים, "וניקיתי" לעוונות, "וניקיתי" לפשעים, לכל "וניקיתי". רק "דמם לא ניקיתי". אלו הנם קטעי מחשבותיו בעבודת קודש זו.
אחר ישתפך נפשו אל מול תהילות בן ישי כמונה מעות. מעות אמרנו – ושמא דמעות? אלא שהדמעות עד מהרה אי אפשר למנותם מרוב כל. פשוט – כבר אמרנו.
הטו אוזנכם למעשיה אשר אגיד ולא ארעה מעולם, ולסיפור כי אספר אף שלא ארע עלי חלד, אך שאלו נא הזקנים ויאמרו לכם – יש רגליים לדבר.
אמרו, כי משיח עומד על כף מאזניים, וממתין לאלו הפשוטים שיעלו בכף השנייה כשהמטאטא ודליי המים הכבדים עמם. כה תכבד אז פשטותם, כך תעלה כף בו משיח נמצא – ויבוא. ולכשתשאלו אף על פי כן למה מתמהמה?? אף לזאת אסבר אוזנכם, ורגליים לדבר בפי הזקנים, כי החשובים וחשובי חשוביהם רואים עצמם ראויים ליגע בשיפולי מעילו של משיח ועומדים הם עמו על אותה הכף – כשלכל אחד מלבושי כבוד וחבילת ספריו שעמו – ויכבידוה.
אלא שזה הפשוט מה לו לחישובי חשובים שכאלו, כל כולו ומעיינו נתון ל"וניקיתי" אוי, אוי, אוי, מי ייתן וניקיתי. ולא יבוש מן המלעיגים, אף יכרה אוזניו לדברי תורתם.
פשוט שכזה.