הנושאים החמים
הנושאים החמים
בעקבות האשכול שפתחה @מלכה יזדי, סיפורי סבתא, מעלה פה מונולוג ישן שכתבתי לפני שנים במסגרת הלימודים. הדמות במונולוג מבוססת על סבתא שלי ז"ל.
בסייעתא דשמיא
(שולחן ולידו כיסא. ספה קטנה בצד החדר, ועליה מזוודה גדולה פתוחה. אישה מבוגרת עוטה שאל מתרוצצת בקושי ברחבי החדר, מכניסה לתוך המזוודה חפצים).
ושאני לא אשכח גם את המכנסיים החדשות שקניתי לנֹעַמְקֵה ואת הבובה לנטעל'ה, כמובן. עוד לא קרתה פעם שלא באתי עם בובה בשביל נטע, ובכלל עם מתנה חדשה לכל אחד מהנכדים. זה מתחיל להיות קצת קשה – כל מסעות הקניות הללו... אבל אין דבר, העיקר שיש נכדים ויש בשביל מי לתת.
טוב, עכשיו נשארו רק עוד כמה דברים אישיים שלי – ואני מוכנה לנסיעה לשבת.
(הטלפון שעל השולחן מצלצל, מתרוממת ועונה).
הלו? שלוימל'ה! כן, חיכיתי לשיחת הטלפון שלך. כן אני כבר מוכנה – כמעט כמעט, רק עוד כמה דברים וזהו. תגיד לשולינקה שהכנתי לכם עוגת גבינה משהו-משהו. כן, העוגה של סבתא ביילה המפורסמת! למה טרחתי? למה שאני לא אטרח? בשביל מי אני אטרח אם לא בשביל הילדים והנכדים שלי? (הפסקה קלה) מה? מה אתה אומר? (פניה נחרדות ומחווירות, קולה איטי) נראה לך שלא תוכל לבוא לקחת אותי? כן, אני מבינה, אתה צריך להביא גם את אריאלק'ה מהישיבה... כן, כמובן, ברור שהילדים קודמים, שלוימל'ה! אל תרגיש לא בנוח! אני כבר אסתדר... מה, מה אתה מציע? (פניה מחווירות עוד יותר) שאסע ברכבת?!... (מתיישבת על הכיסא ולופתת את לבה) כן... אתה תאסוף אותי משם... כן... לקחת מונית... רכבת מגיעה בשתיים ושלושים... (מורידה את השפופרת בחוסר אונים. שותקת כמה רגעים, בוהה באויר).
רכבת בשעה שתיים ושלושים... להזמין מונית... רכבת בשעה שתים ושלושים... רכבת...
הוא הרי צודק, הבן שלי. כמה כבר אפשר לעשות בשביל הורים? בכל פעם לנסוע מירושלים עד לכאן, רק כדי לקחת את אמא שלו הזקנה אליהם לשבת – זה קצת יותר מדי. ולמה שאמא שלו המבוגרת לא תיסע בכוחות עצמה בעזרת הרכבת? הוא ייקח אותה מהתחנה, ברור, אבל זה כל-כך יקל עליו! והרכבות היום כל-כך נוחות בהשוואה לאוטובוסים, אמא, הרכבות היום כל-כך נוחות...
הוא לא יבין, הבן שלי, הוא לא יבין – שלוימל'ה. בן יחיד גידלתי לי, גידלנו יחד בעבר, אך יש דברים שאפילו הוא אינו יכול להבין. יש דברים שהוא לא יצליח להבין...
הרכבות היום... ופעם? פעם הן לא. פעם הן לא היו נוחות.
(מסירה את השאל מעליה, קמה, נעמדת בקצה של החדר, כעת היא צעירה בשנים רבות).
(קול של רכבת משקשקת).
(שני פנסים כחולים "נוסעים" לאורך הבמה).
הרכבות היו חורקות וישנות. בפנים היינו דחוסים אנשים, נשים וטף. דוחק, צפיפות וקור אימים, קור רוסי מקפיא עצמות.
(הפנסים הכחולים מפסיקים לנוע).
ואני, ילדה בת תשע, יורדת גם כן כמו אנשים וילדים אחרים מהרכבת בהפסקות הקצרות כדי לקבל מעט "קוֹפְיָאטוֹק" – מים רותחים, יחד עם מי השתיה והלחם העבש. המים הרותחים חיוניים והכרחיים בכפור הזה, ואף אחד לא רוצה להפסיד את ההזדמנויות המעטות לקבלם, גם כשהדבר כרוך בתור ארוך ומשתרך.
(עומדת עם כלי בידיה, נועצת עיניה בנקודה מרוחקת קדימה).
(הפנסים הכחולים כבים).
פעם אחת, שעת צהרים, השעון הגדול של תחנת הרכבת הראה את השעה שתים ושלושים (מביטה מעליה, כמו על שעון). הרכבת עוצרת, הפסקת מים חמים. התור ארוך ומשתרך כתמיד. (הפסקה קלה) (צפירת רכבת נשמעת. הפנסים הכחולים נדלקים. קולות אנשים צועקים: "הרכבת! מהר לעלות לרכבת! הרכבת נוסעת!")
(היא כמו נדחפת מצד לצד, מנסה להגן על המים שבכלי, ותוך כדי גם לרוץ).
(מקבלת דחיפה חזקה, המים נשפכים עליה והיא נכווית).
אי!
(מוצצת את אצבעותיה, ואז מביטה כה וכה. הפנסים הכחולים מתחילים שוב לנוע. מתחילה לרוץ, תוך כדי שומטת את הכלי).
(עוד צפירת רכבת נשמעת, ואז קול שקשוק הרכבת הנוסעת. הפנסים הכחולים נעים מהר יותר).
הרכבת!....
(עוצרת, מושיטה יד נכחה, מביטה בעיניים כלות).
הרכבת – ברחה – לי – ...
(לאט לאט נופלת על הרצפה כבובת סמרטוטים, שוכבת כך כמה רגעים).
(קול שקשוק הרכבת משתתק אט אט).
(הפנסים הכחולים כבים).
(זוחלת על הרצפה, ואז מתיישבת על הכיסא, מתעטפת בשאל, מליטה פניה בידיה – כעת היא שוב האישה המבוגרת).
פעם ביקשו ממני נכדיי הבנים, כאשר שאלתי אותם מה ירצו לקבל מתנה, שאביא להם רכבת. כזאת, כמו אמיתית, שנוסעת על-ידי שלט על מסילה שמרכיבים אותה לבד... אך אני לא מסוגלת... לא קניתי. בפעם הראשונה סירבתי לאחת מבקשותיהם של צאצאיי. נכדיי האהובים... הם לא מבינים, לא מסוגלים להבין... לנסוע ברכבת? אני – לא – מסוגלת - ! הרכבת נוסעת מהר. הרכבת צופרת. הרכבת בורחת...
איני יכולה לנסוע.
(קמה, בקושי רב מתמיד, ונרכנת על המזוודה. מתחילה להוציא ממנה דברים).
לא אסע הפעם לשלמה. חבל. אבל הילדים קודמים בשביל שלמה. אולי בפעם אחרת, כששלמה לא יצטרך לקחת גם את אריאל מהישיבה. או שאולי הייתה זו בקשה לתמיד? – שאסע ברכבת ושלמה לא יצטרך לטרוח ולנסוע כל-כך רחוק? להשאיר את שולי להתארגן לבדה ביום כל-כך לחוץ בשבוע?
אבל אני לא יכולה! איני יכולה לנסוע ברכבת!
הרכבות היום כל-כך נוחות, אומר שלוימהל'ה. הן צופרות פעמים רבות, והן לא בורחות. הן לא בורחות... אבל משקשקות, והדלתות נסגרות, ומי יודע אם אספיק לעלות בזמן? מי יודע אם אספיק לרדת לפני שהדלת תיסגר על אצבעותיי? (שוב מוצצת את אצבעותיה).
איני מסוגלת. אם לא יבוא שלמה – אז אסע באוטובוס. שלמה יגיד – אוטובוסים זה לא בריא בשבילך. הם מיטלטלים, תהיה לך בחילה, את עלולה ליפול...
אז אם לא באוטובוס – אז במונית. אבל מונית כל-כך יקרה, ואני אישה שחיה רק על ביטוח לאומי...
אז לא אסע בכלל. חבל שנעם ימשיך ללכת עם מכנסיים קרועות, כמו ששולי אמרה לי. חבל על הבובה היפה שנטע לא תקבל...
נטע תצטער כל-כך! בובה יפה כל-כך היא מפסידה! (מרימה את הבובה).
ואולי בכל זאת? ... בשביל נטעל'ה? בשביל כל הנכדים?...
אעשה זאת, אזמין מונית.
(ניגשת לטלפון ומחייגת)
שלום. מונית בבקשה לרחוב האורנים מספר 7. לאן? לתחנת הרכבת... כן, לתחנת הרכבת... תודה רבה... (סוגרת את השפופרת).
זהו. אין דרך חזרה. אני נוסעת ברכבת. (מבט מהורהר לפנים). צריך לארוז את הדברים בחזרה. צריך להכניס הכל למזוודה. צריך להיות מוכנה.
(מתחילה להחזיר את הדברים למזוודה. הבובה נשארת בידה).
צריך להתגבר, נכון בובהל'ה? למען נטע שעוד מעט תהיי שלה. למען נֹעַמְקֵה, ואריאלקה, וחרותילה וישראלק'ה... למען שולינקה ושלוימהל'ה... למען שרוּל, שכבר בשמים, ושתמיד הצטער שאני מפחדת מרכבות, על-אף שהוא הבין, כן, הוא הבין...
צריך להתגבר, ואני אהיה מסוגלת. כן, אני אהיה מסוגלת! לעמוד בתחנת הרכבת, ולשמוע את הצפירות, ולשמוע את שקשוק הרכבות, ולראות את הדלתות נסגרות...
אבל לא, הרכבת לא תברח! לא תברח! הרכבת, אל תברחי! אני – עולה! אני – עולה...
(עושה תנועות נואשות לפנים, ואז נופלת באיטיות על הרצפה, הבובה נשמטת מידיה).
(חושך)
(צפירת מונית נשמעת).
בסייעתא דשמיא
רכבות – מונולוג בדרמה
(שולחן ולידו כיסא. ספה קטנה בצד החדר, ועליה מזוודה גדולה פתוחה. אישה מבוגרת עוטה שאל מתרוצצת בקושי ברחבי החדר, מכניסה לתוך המזוודה חפצים).
ושאני לא אשכח גם את המכנסיים החדשות שקניתי לנֹעַמְקֵה ואת הבובה לנטעל'ה, כמובן. עוד לא קרתה פעם שלא באתי עם בובה בשביל נטע, ובכלל עם מתנה חדשה לכל אחד מהנכדים. זה מתחיל להיות קצת קשה – כל מסעות הקניות הללו... אבל אין דבר, העיקר שיש נכדים ויש בשביל מי לתת.
טוב, עכשיו נשארו רק עוד כמה דברים אישיים שלי – ואני מוכנה לנסיעה לשבת.
(הטלפון שעל השולחן מצלצל, מתרוממת ועונה).
הלו? שלוימל'ה! כן, חיכיתי לשיחת הטלפון שלך. כן אני כבר מוכנה – כמעט כמעט, רק עוד כמה דברים וזהו. תגיד לשולינקה שהכנתי לכם עוגת גבינה משהו-משהו. כן, העוגה של סבתא ביילה המפורסמת! למה טרחתי? למה שאני לא אטרח? בשביל מי אני אטרח אם לא בשביל הילדים והנכדים שלי? (הפסקה קלה) מה? מה אתה אומר? (פניה נחרדות ומחווירות, קולה איטי) נראה לך שלא תוכל לבוא לקחת אותי? כן, אני מבינה, אתה צריך להביא גם את אריאלק'ה מהישיבה... כן, כמובן, ברור שהילדים קודמים, שלוימל'ה! אל תרגיש לא בנוח! אני כבר אסתדר... מה, מה אתה מציע? (פניה מחווירות עוד יותר) שאסע ברכבת?!... (מתיישבת על הכיסא ולופתת את לבה) כן... אתה תאסוף אותי משם... כן... לקחת מונית... רכבת מגיעה בשתיים ושלושים... (מורידה את השפופרת בחוסר אונים. שותקת כמה רגעים, בוהה באויר).
רכבת בשעה שתיים ושלושים... להזמין מונית... רכבת בשעה שתים ושלושים... רכבת...
הוא הרי צודק, הבן שלי. כמה כבר אפשר לעשות בשביל הורים? בכל פעם לנסוע מירושלים עד לכאן, רק כדי לקחת את אמא שלו הזקנה אליהם לשבת – זה קצת יותר מדי. ולמה שאמא שלו המבוגרת לא תיסע בכוחות עצמה בעזרת הרכבת? הוא ייקח אותה מהתחנה, ברור, אבל זה כל-כך יקל עליו! והרכבות היום כל-כך נוחות בהשוואה לאוטובוסים, אמא, הרכבות היום כל-כך נוחות...
הוא לא יבין, הבן שלי, הוא לא יבין – שלוימל'ה. בן יחיד גידלתי לי, גידלנו יחד בעבר, אך יש דברים שאפילו הוא אינו יכול להבין. יש דברים שהוא לא יצליח להבין...
הרכבות היום... ופעם? פעם הן לא. פעם הן לא היו נוחות.
(מסירה את השאל מעליה, קמה, נעמדת בקצה של החדר, כעת היא צעירה בשנים רבות).
(קול של רכבת משקשקת).
(שני פנסים כחולים "נוסעים" לאורך הבמה).
הרכבות היו חורקות וישנות. בפנים היינו דחוסים אנשים, נשים וטף. דוחק, צפיפות וקור אימים, קור רוסי מקפיא עצמות.
(הפנסים הכחולים מפסיקים לנוע).
ואני, ילדה בת תשע, יורדת גם כן כמו אנשים וילדים אחרים מהרכבת בהפסקות הקצרות כדי לקבל מעט "קוֹפְיָאטוֹק" – מים רותחים, יחד עם מי השתיה והלחם העבש. המים הרותחים חיוניים והכרחיים בכפור הזה, ואף אחד לא רוצה להפסיד את ההזדמנויות המעטות לקבלם, גם כשהדבר כרוך בתור ארוך ומשתרך.
(עומדת עם כלי בידיה, נועצת עיניה בנקודה מרוחקת קדימה).
(הפנסים הכחולים כבים).
פעם אחת, שעת צהרים, השעון הגדול של תחנת הרכבת הראה את השעה שתים ושלושים (מביטה מעליה, כמו על שעון). הרכבת עוצרת, הפסקת מים חמים. התור ארוך ומשתרך כתמיד. (הפסקה קלה) (צפירת רכבת נשמעת. הפנסים הכחולים נדלקים. קולות אנשים צועקים: "הרכבת! מהר לעלות לרכבת! הרכבת נוסעת!")
(היא כמו נדחפת מצד לצד, מנסה להגן על המים שבכלי, ותוך כדי גם לרוץ).
(מקבלת דחיפה חזקה, המים נשפכים עליה והיא נכווית).
אי!
(מוצצת את אצבעותיה, ואז מביטה כה וכה. הפנסים הכחולים מתחילים שוב לנוע. מתחילה לרוץ, תוך כדי שומטת את הכלי).
(עוד צפירת רכבת נשמעת, ואז קול שקשוק הרכבת הנוסעת. הפנסים הכחולים נעים מהר יותר).
הרכבת!....
(עוצרת, מושיטה יד נכחה, מביטה בעיניים כלות).
הרכבת – ברחה – לי – ...
(לאט לאט נופלת על הרצפה כבובת סמרטוטים, שוכבת כך כמה רגעים).
(קול שקשוק הרכבת משתתק אט אט).
(הפנסים הכחולים כבים).
(זוחלת על הרצפה, ואז מתיישבת על הכיסא, מתעטפת בשאל, מליטה פניה בידיה – כעת היא שוב האישה המבוגרת).
פעם ביקשו ממני נכדיי הבנים, כאשר שאלתי אותם מה ירצו לקבל מתנה, שאביא להם רכבת. כזאת, כמו אמיתית, שנוסעת על-ידי שלט על מסילה שמרכיבים אותה לבד... אך אני לא מסוגלת... לא קניתי. בפעם הראשונה סירבתי לאחת מבקשותיהם של צאצאיי. נכדיי האהובים... הם לא מבינים, לא מסוגלים להבין... לנסוע ברכבת? אני – לא – מסוגלת - ! הרכבת נוסעת מהר. הרכבת צופרת. הרכבת בורחת...
איני יכולה לנסוע.
(קמה, בקושי רב מתמיד, ונרכנת על המזוודה. מתחילה להוציא ממנה דברים).
לא אסע הפעם לשלמה. חבל. אבל הילדים קודמים בשביל שלמה. אולי בפעם אחרת, כששלמה לא יצטרך לקחת גם את אריאל מהישיבה. או שאולי הייתה זו בקשה לתמיד? – שאסע ברכבת ושלמה לא יצטרך לטרוח ולנסוע כל-כך רחוק? להשאיר את שולי להתארגן לבדה ביום כל-כך לחוץ בשבוע?
אבל אני לא יכולה! איני יכולה לנסוע ברכבת!
הרכבות היום כל-כך נוחות, אומר שלוימהל'ה. הן צופרות פעמים רבות, והן לא בורחות. הן לא בורחות... אבל משקשקות, והדלתות נסגרות, ומי יודע אם אספיק לעלות בזמן? מי יודע אם אספיק לרדת לפני שהדלת תיסגר על אצבעותיי? (שוב מוצצת את אצבעותיה).
איני מסוגלת. אם לא יבוא שלמה – אז אסע באוטובוס. שלמה יגיד – אוטובוסים זה לא בריא בשבילך. הם מיטלטלים, תהיה לך בחילה, את עלולה ליפול...
אז אם לא באוטובוס – אז במונית. אבל מונית כל-כך יקרה, ואני אישה שחיה רק על ביטוח לאומי...
אז לא אסע בכלל. חבל שנעם ימשיך ללכת עם מכנסיים קרועות, כמו ששולי אמרה לי. חבל על הבובה היפה שנטע לא תקבל...
נטע תצטער כל-כך! בובה יפה כל-כך היא מפסידה! (מרימה את הבובה).
ואולי בכל זאת? ... בשביל נטעל'ה? בשביל כל הנכדים?...
אעשה זאת, אזמין מונית.
(ניגשת לטלפון ומחייגת)
שלום. מונית בבקשה לרחוב האורנים מספר 7. לאן? לתחנת הרכבת... כן, לתחנת הרכבת... תודה רבה... (סוגרת את השפופרת).
זהו. אין דרך חזרה. אני נוסעת ברכבת. (מבט מהורהר לפנים). צריך לארוז את הדברים בחזרה. צריך להכניס הכל למזוודה. צריך להיות מוכנה.
(מתחילה להחזיר את הדברים למזוודה. הבובה נשארת בידה).
צריך להתגבר, נכון בובהל'ה? למען נטע שעוד מעט תהיי שלה. למען נֹעַמְקֵה, ואריאלקה, וחרותילה וישראלק'ה... למען שולינקה ושלוימהל'ה... למען שרוּל, שכבר בשמים, ושתמיד הצטער שאני מפחדת מרכבות, על-אף שהוא הבין, כן, הוא הבין...
צריך להתגבר, ואני אהיה מסוגלת. כן, אני אהיה מסוגלת! לעמוד בתחנת הרכבת, ולשמוע את הצפירות, ולשמוע את שקשוק הרכבות, ולראות את הדלתות נסגרות...
אבל לא, הרכבת לא תברח! לא תברח! הרכבת, אל תברחי! אני – עולה! אני – עולה...
(עושה תנועות נואשות לפנים, ואז נופלת באיטיות על הרצפה, הבובה נשמטת מידיה).
(חושך)
(צפירת מונית נשמעת).
)
