שוב הייתי בעיר אהבתי, בירושלים.
שוב בקרתי במחנה יודה.
שוב ראיתי את רחמים.
לרחמים יש בסטה לא גדולה, ותאמינו לי שאינני זוכר מה הוא מוכר בה, כי דמותו לכדה אותי.
תמיד כשאני בירושלים, אני חייב לקפוץ למחנוידה,
ותמיד כשאני במחנוידה אני חייב לעבור ליד הבסטה של רחמים
פעם
פעמיים
שלש
לרחמים עינים עצובות
השקועות עמוק בתוך פנים כהות וחרושות.
עמוק עמוק הן שקועות
כה עמוק
עד שאיש לא מבחין כמה יפות הן.
ויש לו נפש רגישה.
מנין לי?
ובכן זה ספור ארוך שאולי בהזדמנות....
לא יודע למה אני כותב את המלים האלה, אבל זה מה שטוב בפרוג שלא דרושה סיבה לכתוב.
אפשר לנקז, לפרוק...
אני התאהבתי ברחמים.
אני רואה אותו נשען בשתי כפות ידים מחוספסות על הבסטה, ולבו הטהור הוגה בעולם מרוחק.
כל מה שהיה לשופן ולאלתרמן
יש גם לרחמים.
ומה שהם ידעו גם להמיר זאת לצלילים ולמילים זה הבדל טכני בלבד.
שוב בקרתי במחנה יודה.
שוב ראיתי את רחמים.
לרחמים יש בסטה לא גדולה, ותאמינו לי שאינני זוכר מה הוא מוכר בה, כי דמותו לכדה אותי.
תמיד כשאני בירושלים, אני חייב לקפוץ למחנוידה,
ותמיד כשאני במחנוידה אני חייב לעבור ליד הבסטה של רחמים
פעם
פעמיים
שלש
לרחמים עינים עצובות
השקועות עמוק בתוך פנים כהות וחרושות.
עמוק עמוק הן שקועות
כה עמוק
עד שאיש לא מבחין כמה יפות הן.
ויש לו נפש רגישה.
מנין לי?
ובכן זה ספור ארוך שאולי בהזדמנות....
לא יודע למה אני כותב את המלים האלה, אבל זה מה שטוב בפרוג שלא דרושה סיבה לכתוב.
אפשר לנקז, לפרוק...
אני התאהבתי ברחמים.
אני רואה אותו נשען בשתי כפות ידים מחוספסות על הבסטה, ולבו הטהור הוגה בעולם מרוחק.
כל מה שהיה לשופן ולאלתרמן
יש גם לרחמים.
ומה שהם ידעו גם להמיר זאת לצלילים ולמילים זה הבדל טכני בלבד.