התלבטתי רבות האם להגיב שוב באשכול..
חייבת לומר שלא נוח לי עם האופי התוקפני שהאשכול נצבע בו. תגובות כאלו נרשמו מכל הצדדים, לצערי.
ברצוני להזכיר שהשיח הראשוני, לא היה סביב שאלת צישינסקי מול אקדמיה, אלא הכשרות לא מפוקחות למטפלים רגשיים, למול האקדמיה. שם התחלנו.
אין ספק שבאקדמיה יש בעיות. הויכוח סביב השאלה הזו הוא עקר, ומסיט את נושא הדיון.
ברור שבעולם אוטופי, היינו שמחים לו היה קם גוף מפוקח ומאושר מבחינה מקצועית ותורנית, להבדיל. היתה כבר הצעה כזו באחד האשכולות בנושא, לא זוכרת מידי איזה ניק..מלג"ח.
אבל זה לא קיים כיום, ולא יקרה בעתיד הנראה לעיל, להשערתי.
לאור המודעות לבעיות האקדמיה, בטרם הלכתי ללמוד, נועצתי ברב שלנו, אשר נתן את ברכתו למהלך. הולכים ללמידה תוך שמירה על עיניים פקוחות ומודעות לבעיות. לא שוכחים את כל מה שאנו יודעים בנוגע לנפש היהודי והבחירה, את מה שלמדנו בקוצר דעתנו, במכתב מאליהו, עלי שור ועוד, וגם את שיעורי תורת הנפש בסמינר (ואגב, אני זוכרת עד היום את המורה בסמינר כותבת על הלוח מבנה הנפש: ליבידו, אגו, סופר אגו. מודע ותת מודע- ומזכירה את שמו של פרויד, אשר טבע מושגים אלו, כידוע.) ולאחר מכן, בכל שאלה בעבודתינו בשטח נועצים עם רבנים.
לציין, כי כיום רוב המטפלים (אלו שאינם עושים פסיכואנליזה קלאסית) התרחקו מזמן מגישתו הקלאסית של פרויד, והדגש בטיפולים היום על חלקים שונים ונוספים.
כל זה למול לימודים שלא בתוך האקדמיה. ששם החסרון הוא בחוסר הפיקוח וחסרונות נוספים שהועלו. איני מתיימרת לומר איזה חסרון עדיף, למול היכולת להתגונן בפניו בשני הצדדים. שכל אחד ידע את הצדדים לכאן או לכאן, והיוועץ ברבותיו.
חושבני שחלק גדול מן התסכול הנובע מצדם של מטפלים בפורום. ואולי אדייק ואדבר בשמי ובשם חברותיי למקצוע שאני מכירה. הוא סביב התופעה שאנשים לומדים קורס קצר או ארוך, ומיד רצים לפתוח קליניקה פרטית. זאת לעומת נשות מקצוע שאני מכירה שלמדו תואר ראשון, ואז שני קליני, לקחו עוד כמה קורסים והכשרות בנושאים וגישות בהם רוצות להתמקצע ולטפל (ואני לא כותבת את זה ממקום מתנשא, אלא מתוך מטרה להסביר את תחושת האחריות..). וגם לצד כל הלמידה, אף אחת מהנשים שאני מכירה לא פתחו קליניקה, לפני שעבדו במקום עבודה כשכירות, והשתתפו בישיבות צוות והדרכות, ורכשו כך נסיון. רק אחרי המסלול הזה, היה להן האומץ ותחושת אחריות מספקת לפתוח קליניקה, כמובן תחת הדרכה.
עכשיו תשוו את המסלול הזה למסלולים אחרים...
גם הטיפול שלוקח המטפל לעצמו, דבר שמוחדר מאוד לאורך הלימודים, נוגע באחריות אישית כמטפלים למטופלים. המטפל הוא כלי העבודה עצמו (לכן חשוב שיהיה ירא שמים, ויכיר את אורח החיים החרדי), וכדאי שהוא יעבד את החלקים שלו, החולשות הקשיים, הנקודות העיורות, בטרם יטפל באחרים.
ואולי כי אנחנו באמת פסיכיים יותר מאחרים..
ברור שמטפלים גרועים ואפילו פסיכוטים עלולים להיות בכל מקום, לצערי. והאקדמיה, ולהבדיל יראת שמים, לא בהכרח מגינות בפני זה. לא שזה בסדר, אבל זו עובדה. לכן תמיד צריך לברר אצל מי הולכים לטיפול, להיות ערים לתחושה האישית במהלך הטיפול. וכמובן, אם המטפל עובד גם במקום עבודה מקצועי, סביר להניח שאם היתה הפרעה אישיותית/פסיכוטית מישהו היה שם לב לכך...
לגבי צישינסקי, שאכן ספג הרבה מאוד ביקורת שאינה נעימה לאורך האשכול. ואני מבדילה בין שאלות קשות- אותן הזמין, לבין השמצות...
אכן מעיון בסילבוס עולה שהוא נוגע בתכנים מקיפים. וכבר נכתב על כך שאשכול הראשון בנושא.
לצד העלנו כאן שאלות שונות, קודמים לפניי סיכמו אותן, ואני מסתקרנת לשמוע את התשובות שלו.
שאלותיי היו:
-כיצד אפשר ללמוד מהסרטות?
- בCBT של איטה כל הלמידה מרוכזת ללימודי CBT והמסתעף. הלומד מגיע עם רקע טיפולי (3 שנות למידה לפחות. מנסיון אישי- אין שם הרבה קורסים מיותרים). בקורס של צישינסקי, מדובר על למידה של שנתיים וחצי של כל בסיס הטיפול+CBT.
- מי מפקח על התכנים, רמת הלמידה וכו?
- איך אפשר ללמוד ממרצה אחד..?
מקווה ששרדתם עד לסוף הפוסט הארוך..