אתגר ראיין את גיבורך

ifatrosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הדרך הטובה ביותר בעבור מעסיק להכיר את עובדו העתידי, כישוריו המקצועיים, תכונותיו האישיות זהו הריאיון.

כל סופר "מעסיק" מועמד או אפילו מספר מועמדים בסיפור שלו.

אמרה לי סופרת שכתבה מספר רבי מכר, שכדי לכתוב את הגיבור אמין, צריך להכיר אותו באמת. ועל כן, את הגיבור שלה היא ראיינה עד לפרטים (אפילו איך הוא אוהב את הקפה שלו).

ישנם סוגי ראיונות שונים: יחידני- אחד מול אחד, קבוצתי- מספר מרואיינים או מספר מראיינים, יש ראיון ביוגרפי- להכיר את האדם, ויש ראיון מלחיץ- להכיר אותו מבחינה פסיכולוגית.

ולאתגר, תראיינו את הגיבור של הסיפור שלכם. ואם עדיין אין גיבור, אז הגיע הזמן ליצור אחד כזה.

כל ראיון יהיה טוב, יחידני או קבוצתי, מלחיץ או ביוגרפי, הומוריסטי או ציני, העיקר שיהיה מעניין, מרתק, ובסיומו נכיר את המרואיין שלכם.
האתגר ייסגר בע"ה עוד שבועיים מהיום כ"ה בכסלו נר ראשון של חנוכה.

אז שיהיה בהצלחה.
לנספח
 
נערך לאחרונה ב:

שלחן עורך

מהמשתמשים המובילים!
פרסום וקופי
עריכה תורנית
- שלום לך צדיק.

- רגע, העציץ הולך ליפול עליך...

- אייי. תודה. נס שזזתי, זה היה נופל לי על הראש.

- אני כאן כדי להציל את העולם...

- הרבה זמן רציתי לראיין אותך, רק עכשיו מצאתי הזדמנות. אז איך אתה מציג את עצמך?

- אני בן שמונה... הופס. רגע...

- מה זה המכשיר הזה, על מה אתה לוחץ?

- כרגע, בקוד שלחצתי מנעתי צונאמי אדיר בסין, וצונאמי מדיני ענק במרוקו. איפה אחזתי? אהה. שמי כתריאל, ואני חבר ב'חבורת יד החזקה', החבורה הסודית שמצילה את העולם מכל צרה ומצוקה.

- אני ממש מתרגש לשבת מולך. האמת היא שבקומיקס אתה נראה פחות שלומפער...

- נכון. יש נטייה לציירים לייפות את העולם בציורים. לכן הם גם לא מספרים על כל המבצעים שלנו שלא הצליחו, תמיד הם מספרים רק על ההצלחות שלנו, וזה גורם לקוראים לחשוב שאנחנו מאוד מוצלחים...

- מצוין. זאת ההזדמנות שלך לספר על מבצע שלא הצליח. בבקשה, המיקרופון לרשותך.

- לא נעים, אבל אנחנו אמיצים! האמת היא שרצינו בהתחלה לקרוא לעצמינו 'חבורת האמיצים' אבל זה הזכיר שם של חבורה אחרת, וזה היה מתייג אותנו כחבורה דמיונית כמותם... אז הלכנו על 'חבורת היד החזקה'. מקורי, נכון?

- תנסה להתמקד במבצע שלא הצליח, כתריאל, את שאר הדברים אני מכיר כבר מהקומקסים שלכם...

- הנה. אני מספר. יש לך אולי מים... מתייבש לי הגרון.

- סליחה שלא הגשתי לך, בבקשה. לרוויה...

- בקיצור, ניסינו לעשות מבצע אחד כושל, ולא הצלחנו.

- כתריאל? אני לא מצליח לעקוב אחרי מה שאתה אומר...

- אנחנו נעזור לך לעקוב, אנחנו מומחים מספר אחת בזה. אמרתי שניסינו לעשות מבצע כושל, וזה לא עבד, כי אנחנו מצליחים להציל את העולם גם במבצעים כושלים...

- אין שום אתגר שהוא לא אפשרי מבחינתכם? אתם ממש יכולים לעשות הכל?!

- יש דברים שאנחנו לא מנסים לפתור. סוגיות פולטיות.

- למה?!

- גם כי זה מאוד קשה. הרבה יותר קל לעקוב אחרי מחבל, מלעקוב אחרי המוח של מירב מיכאלי... הרבה יותר קל לתפוס סוכן איראני שהתחפש לחרדי במסעדה טבעונית בסודן, מאשר לתפוס את עומר בר לב בנאום בלי שגיאות...

- וגם?!

- וגם כי ילדים לא מבינים פוליטיקה, ואנחנו כרגע מתרכזים בהצלת העולם רק בחלקים המובנים לילדים, כדי שיוכלו לכתוב על זה עוד קומיקס.

- הייתי שמח להמשיך לשוחח אתך, אבל אני חייב לאסוף את הילד מהגן, אז נמשיך בהז... מה אתה עושה?!?!

- העברתי אותם כעת לבית שלך. אתה יכול להמשיך ברוגע...

- ומי שומר עליו?

- השתלתי מכשיר מעקב במוחו, אתה יכול לשלוט עליו מכאן. הנה אתה רואה? בלחצן הימני אתה שולט על האונה הימנית במוחו, ובשמאלי על האונה השמאלית...

- השתגעת?!?! תעזוב לי את הילד!!

- לא הבנתי?! אתה לא רוצה שאני ישתלט לו על המוח?! אז למה אתה נותן לו לקרוא את כל הסיפורים שלי?!
 
נערך לאחרונה ב:

כותב השורות

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
יצאתי לבדוק מה קורה עם ה'אברך משי' שהתחיל לפני שנה לפרסם קטעים מיומנו האישי כשלאחר תקופה הוא הפסיק מסיבה כל שהיא, אז בטח אתם שואלים אפוא הספויילר? אהה, אז זהו, שגם אחרי הריאיון איתו לא קיבלתי ממנו תשובה ברורה, מצטער, אבל לפחות ניסיתי...
ליל שישי, אי שם, ליד צ'ולנט חם, באחת הצ'ונטיות הכבדות של בני ברק
אני ממתין למרואיין שלי הוא מסקרן אותי כל כך, עד שהצלחתי להשיג אותו...
אבל אפוא הוא, אני משער שאני יודע איך הוא נראה, אברך, תימני, חינני
אני מביט בחלון, הוא משתקף אלי משם, אני שואל את עצמי, זה הוא?
כנראה שכן!

באופן מוזר, הוא פונה אליי ראשון –


אתה כותב השורות?

כן, שלום לך

שלום, שלום, סליחה על האיחור

אז מה ר' נתנאל, אברכים מאחרים בדרך כלל? גם לראיונות?

תראה, עד שסיימתי את המבחנים של דרשו בכולל ערב, ישבתי קצת לענות תשובות בחוברת של 'עיון הפרשה', מכיר את זה? ואח"כ מעריב, ו...

טוב טוב, לא משנה, בוא ניגש לעניין

בשמחה, בשביל זה באתי

אז החלטת לכתוב יומן, זה לא נשמע לך מוזר?

אני הייתי קורא לזה מיוחד, מוזר זה נשמע לי שלילי

ספר לי על המקום ממנו אתה כותב, אתה יושב באמצע סדר וחושב על מה אתה תכתוב? אני מקווה שלא...

ברור, אני משתדל לעשות מה שצריך, אבל עדיין יש הפסקה קצרה באמצע 'סדר', ופה ושם יש גם נושאים דחופים שדנים בהם, באים לשאול, באים לספר, מתייעצים אחד עם השני, בכל זאת אנחנו בני אדם, עם בית ואישה, עוברים דירות, מגדלים ילדים, בונים, משפצים, עושים קניות, כוילל זה בעיקר מקום לימודים אבל לא רק, אתה יודע, הרב שטיינמן כבר אמר שבכל כוילל צריך שיהיו כמה בטלנים, ההוא מתעסק עם כספים, ההוא עם משכנתאות, ההוא מכיר את כל המבצעים, וככה איש את רעהו יעזורו.

ואז, אתה מוצא לנכון, להעלות על הכתב מידי יום, סיטואציות יומיומיות לכאורה בנאליות, ולמצוא בהם חן ונופך, אתה מצליח לעשות את זה כל יום?

כל יום? ממש לא! יש ימים שאני קם והכל נראה לי רגיל, מה השתנה? נכון שבלימוד אתה תמיד מתקדם, אבל בעניינים אחרים, לא מחייב שתהיה כל יום התפתחות בעלילה

אתה קורא לזה עלילה, זה באמת ככה?

תראה אין מרדפים בין הספסלים, אין חטיפות של ספרים, אם כי על ה"תורת הבית להרשב"א" היו פה ושם וויכוחים... מטבע הדברים אברכים גם לא ממררים בבכי בין דפי הגמרא, ואין איזו סערת רגשות מפתיעה שמכה באברכים, חוץ מרגעי השיא בחבורה של הראש כוילל - ר' שאול זלצבך, כשהוא אומר סברא חריפה מידי...

אז מה מעניין באמת בתוך כוילל?

מה שמעניין באמת זה מה שלומדים, אבל לפעמים בסוף היום יש לי תובנות חדשות על החיים, הברקות ששמעתי מאיזה אברך חד לשון, סיפור נחמד שקרה, לא דברים דרמטיים, אבל עדיין יכולים לעניין את מי שלא חי בין הספסלים, ולדעתי גם אברכים ייהנו לקרוא את זה.

טוב, סיקרנת, לפחות אותי... וקראתי כמה קטעים שלך, דווקא די נהנתי, אתה יכול להסביר לי למה זה נעצר?

...........

ברגע אחד באמצע הריאיון נעלם לי האברך החביב

זה קרה כשרכב ניסה לחנות ליד הצ'ונטייה ופשוט סנוור אותי עם אורות גבוהים בלי הבחנה

אני, הסתכלתי עדיין על החלון אבל כבר לא ראיתי את ר' נתנאל...


ולמי שלא מכיר -
מיומנו של אברך - הטיוטה

תודה על האתגר הזה, היה כיף להיפגש איתו
 
נערך לאחרונה ב:

הזדמנות

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
(אביגיל)* יושבת על הספה בשיכול רגליים ומרוכזת בפנקס שלה. אני מתיישבת לידה.
"סו בה ול דו וי-טה? היא שואלת.
"סליחה?"
"שאלתי מה את רוצה לדעת".
"בשביל מה את לומדת את הנורבגית הזאת שלך?" אני שואלת אותה ומדגישה את המילים האחרונות.
"את שיפוטית!"היא אומרת. הגבות שלה מתקרבות זו לזו וחריץ קטן נמתח ביניהם במצח. יש לה זעם חמוד שבא לי לחייך, אבל אני מכבדת אותה.
"סליחה", אני נסוגה. "מצטערת. אבל בכנות, בשביל מה את לומדת נורבגית? יש לך תכניות בקשר לנורבגיה?"
השלב הזה, שבו הדמות מפתחת חיים משל עצמה הוא מרגש מצד אחד אבל גם מלחיץ, סוג של איבוד שליטה. כמו ילד מתבגר שמסתובב בבית.
"אולי, יום אחד, מי יודע?" היא עונה.
"אפילו בחרמון לא היית עדיין, את בכלל שונאת חורף..." היא בעצמה סיפרה לי על זה.
"יו, ווינטרן אר איק מין קופ תה" שוב פעם בנורבגית.
אז החורף הוא לא כוס התה שלה, והנורבגית שלה, טוב, אני מנחשת שהנורבגים לא באמת יבינו אותה גם היא היא ממש תתאמץ ולמה שתגיע לנורבגיה באמצע החיים?
ובכל זאת אני מתחילה להזיע. אם הנורבגית מופיעה עכשיו, במערכה הראשונה, היא תהיה חייבת לבוא לידי ביטוי בהמשך הסיפור. מה אני בכלל יודעת על נורבגיה? כמה שעות גלישה אני אצטרך לתרום בשביל התחקיר על ארץ האיילים?
"וחוץ מזה" (אביגיל) ממשיכה, "זה מאמן את המח, ללמוד שפה חדשה. את יודעת, זה טוב לזכרון".
ריח שרוף מתפשט בחלל הבית.
"שוב פעם שכחתי!" מזנקת אביגיל מהספה ומוציאה את הפחמים מהטוסטר.



*שם זמני, עד שאבחר את השם המתאים לה.
 
נערך לאחרונה ב:

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
- שלום, יונתן.
- יהונתן.
- יהונתן, נכון. שלום יהונתן, מה שלומך?
- .....
- יהונתן? שאלתי אותך מה שלומך!
- ....
- טוב, בסדר, לא משנה. אני כבר אחשוב בעצמי מה שלומך. בכל אופן, אתה מוכן לספר לי קצת על עצמך? זו פעם ראשונה שאני פוגשת אותך...
- אם זאת פעם ראשונה שאת פוגשת אותי, אז איך זה שזאת פעם אחרונה שאני לא פוגש אותך?
- מה?
- את באמת רוצה תפוח אדמה?
- מה? אני חוששת שאני לא מבינה...
- לא מבינה או לא מובנת?
- גם וגם, אני חושבת... טוב, נו, אנחנו חייבים להתקדם כאן. אין לי הרבה זמן בשביל הריאיון הזה!
- גם לי אין הרבה ריאיון בשביל הזמן הזה...
- טוווב... נתחיל, וזהו. איך קוראים להורים שלך?
- אסור לומר את השמות של אבא ואמא שלך, את לא יודעת?
- יש מקרים שמותר, לדוגמה אם מישהו שואל אותך והוא זקוק למידע אמִתי, נגיד לצורך רשמי כלשהו, או לצורך ריאיון. אתה אוטוטו עומד להתראיין בשביל ישיבות קטנות, לא? אז אתה צריך להתאמן בלענות על שאלות פשוטות כאלו...
- השאלה אם אלה שאלות פשוטות או שאלות מכווצות...
- מה?
- את שוב רוצה תפוח אדמה?
- אוף אִתך... טוב, נפסיק עם זה. אולי פשוט תאמר לי מה אתה רוצה לספר על עצמך? איך אתה מרגיש עם זה שאני עומדת לכתוב עליך סיפור?
- ....
- יהונתן?
- ....
- יהונתן, באמת, אתה מוכן להפסיק עם תנועות הידיים המשונות האלה? אתה מוכן כבר לענות לי? איך אצליח ככה לכתוב עליך סיפור?
- ....
- יהונתן? יהונתן...
- לא כותבים עליי סיפור. אין סיפורים על הרצף הזה. אין סיפורים על הרצפה הזו. אני לא סיפור. אני יהונתן!
- יהונתן...


אין לי מושג אם באמת אכתוב אי פעם את הסיפור הזה... ואם באמת זה אפשרי... בכל אופן, הנושא הזה נוגע בי לאחרונה, אז הוא צץ כאן...
 

נודד

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
לא ממש ידעתי איך להשיג ראיון עם יחידאי.

נכון שהוא נחשף בפני הרב שטיין, אבל זה לא אומר שהוא ייפר את החוק הראשון ב"אמנת קאלי". בטח לא בשביל ראיון של סתם, עם מי שברא אותו.

בסוף שרבטתי על פתק:

"יחידאי היקר

יש צורך דחוף בתיאום עמדות בינינו.

הדבר נוגע לכמה עניינים מהותיים בעולם האקים.

אשמח שניפגש באותה הדרך בה נפגשת עם הרב"




השארתי את הפתק על השולחן ליד המחשב ופניתי לנשנש עוגייה במטבח.

לא ידעתי אם הוא מלקט מידע אודותיי. האם יש בכלל באזור מגוריי קהילה אקית. ובכל זאת... קיוויתי.

סיימתי עם העוגייה ועוד שתיים נוספות וחזרתי למחשב.

דבר לא השתנה.

שום דמות זעירה לא המתינה לי ליד המחשב.

פתחתי את התיקיה הנושאת את שמו ובהיתי במחשב מהרהר לעצמי בעצלתיים מה בעצם יש לי לשאול אותו.

תנועה חדה בזווית העין צדה את עיני. הסטתי את מבטי במהירות.

דמות של בחור זעיר ישבה על השולחן לצד המקלדת, גובהו כעשרה סנטימטרים והוא עסוק בקיפול בד הסוואה אפור.

הצעיר הרים את עיניו החומות והניד ראשו בקצרה לברכת שלום.

"לא באמת האמנתי שתגיע"

"למה לא? זו תכונה שהטבעתם בי עוד מתחילת הספר. איך כתבתם? "נענה במהירות לכל מה שחשב שאולי ירצו ממנו..."

"זה נכון. אבל בכל זאת עברו עליך דבר או שניים לאורך הספר. אתה כבר לא הבחור החששן מתחילת הסיפור, אתה כבר דמות דומיננטית בעיני כמה וכמה"

"אתה בטוח שזה נכון לחשוף את זה כאן? לתת ספויילרים להמשך הספר. כדאי שתשקול את זה שוב"

"עכשיו אתה מגזים. אתה לא אמור לבקר אותי, זאת תכונת אופי שלא אמורה להיות קיימת בך..."

"אתה בטוח?"

"אה... האמת שכבר לא ממש.."

"בכל אופן, מה הצריך את הזימון הדחוף כל כך? מהו הדבר החשוב שמצדיק את הסיכון הגדול שלקחתי בפגישה עם א"ג?

הרי רק אתה ואשתך יודעים עד כמה הפגישה הקודמת סיבכה אותי. לאיזה מקום היא הובילה אותי."


"אתה צודק בהחלט. לא הייתי מעלה בדעתי להעמיד אותך בסיכון גדול כל כך. פשוט יש בפרוג אתגר של ראיון עם גיבור ש..."

יחידאי נעלם.

רגע הוא עוד עמד שם מאזין, ובמשנהו כבר דיברתי אל הקיר.

התלבטתי האם לסיים את המשפט למקרה שהוא מאזין, אבל גם ככה התביישתי במה שעשיתי.

העמדתי אותו, מבלי למצמץ, בפני סכנת עונש מוות, באם ייוודע לאי מי על כך שנחשף בפני א"ג, וכל זה בשביל עוד כמה לייקים...

לפרקים מטיוטה ראשונית של הספר
 

שרהלה שרהלה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
עמדתי בשביל המוביל אל מבנה קטן וישן. נער גבה קומה פתח את הדלת ופסע לעברי. זה בטוח הוא, כך דמיינתי אותו.

עזריה?

עזריה, נכון. (הוא מניד את ראשו, ומתקרב אלי, הפסיעות שלו מאוד רחבות ונחושות)

אני מתרגשת לפגוש אותך. כבר הרבה זמן אני חושבת עליך...

בתור מסובבת הסיבות של חיי כך סביר להניח. נקיפות מצפון, אולי?

לא זכרתי שאתה ציני...

אני לא. אבל קצת קשה לי לפגוש אותך, את שהפכת את חיי למסלול כואב כל כך. (המבט שלו כאוב והידיים שלו רועדות)

תסלח לי אם אבטיח לך שיש למסלול הזה סוף טוב?

חחח, לא מעוקצך ולא מדובשך. אך הסירי דאגה מליבך. כבר סלחתי מזמן, כשהבנתי שאת לא יכולה לעשות דבר מבלי רשותו של הקדוש ברוך הוא. (הוא משלב ידיים, כנראה כדי להסתיר את הרעד. האש בעיניו נכבית והן נהיות שלוות)

למה אתה מדבר כל כך בשקט?

אחיין שלי ישן, לא רוצה להעיר אותו

אתה בחור אכפתי, הא?

הוא אחיין שלי! (בטון כזה של 'ברור ומובן מאליו ואני לא מבין למה הערת את ההערה הטפשית הזאת).

הבנתי. תגיד לי, למה אתה כזה פזיז לפעמים? מפריע לי איך שאתה לא חושב פעמיים.

סליחה? כשמדובר באחיין שלי לחשוב פעמיים???

וכשמדובר בך?

אני? את מי זה מענין? אחיין שלי!!!

לפעמים אתה מבצע פעולות נמהרות גם כשזה לא קשור לאחיין שלך.

(בחצי חיוך:) מה לא קשור אליו?

ניצחתני עזריה. שאלה אחרת – איך זה שאתה לא פוחד מכלום?

(משפיל ראש) אני כן פוחד, (מרים ראש בחזרה) אולי אני פשוט יודע להסתיר את זה כל כך טוב עד שגם את לא שמה לב כמה הלב שלי מפרפר... (במילים האחרונות העיניים שלו ברחו מטה, הראש נשאר ישר)

אתה מסתיר את זה מצוין! אבל למה להסתיר? מה הקטע שלך?

מה זאת אומרת? אם אני אתחפר בפחד, מי יפעל? יש לי תפקיד גבירתי. התחמקות לא באה בחשבון. אחיין שלי צעיר
מדי בשביל להסתדר לבד...

שוב אחיין שלך! מה יש לך איתו?

מה זאת אומרת מה יש לי איתו? אני דוד שלו! (הטון ההוא של 'ברור ומובן וכו'')

אוקי הבנתי. תגיד לי, מה המטרה הסופית שלך? לאן אתה רוצה להגיע?

שאלה חזקה. אני בעצמי לא יודע... מכאיב לי לדבר על זה. אפשר לעבור לשאלה הבאה?

מצטערת שהכאבתי. יש לך אי אלו השערות לאן החיים מובילים אותך?

כן, וגם זה מכאיב לי. (כמה שניות של שקט) קשה להסתובב בעולמו של הבורא כשאתה יודע שמה שאתה עושה היום תעשה כל החיים, ולעולם לא תוכל להתקדם למקומות אליהם מתקדמים החברים מסביבך... (לפי העיניים אני מנחשת שהמחשבות שלו נודדות לחברים המצליחים שלו, אולי אני טועה)

ובכל אופן אתה לא נראה לי בחור בדיכאון. מאיפה אתה שואב כח?

יש מישהו שיש לי איתו קשר מאוד קרוב, ואני תמיד שופך לו את הלב. שלוש פעמים ביום זה רשמי, אבל אני מדבר איתו כל הזמן, ואני ממש מרגיש איך שהוא שומע אותי, וזה מחזק. זה טוב שאני כל כך קרוב אליו, אחרת לא הייתי שורד.

קיבלת חינוך טוב עזריה. מי הם ההורים שלך?

ההורים שלי היו אנשים מיוחדים, ואני מניח שהחינוך שקיבלתי מהם בתוספת מאורעות חיי חיזק את הקשר שלי עם האבא החי שלי, שהוא חי וקיים ונוכח תמיד, לא משנה איפה, לא משנה מתי... (הקול שלו פתאום יציב מאוד ובטוח בעצמו)

אתה בחור מפעים! איך אתה עם חברים?

ברוך ה'! יש לי חברים טובים ונאמנים. בנו של הרב הוא ידיד קרוב ממש, למרות שלפעמים הרחמים בעיניים שלו גורמים לי להתנהג ב (משפיל ראש, מרים אותו) --- כן, צדקת, בפזיזות... (הוא מגחך ואז מתרצן בחזרה) אני פשוט שונא שמרחמים עלי, ולכולם אני יודע להבליג חוץ מלחברי הטוב, לא יודע למה, אולי מפני שאני מצפה ממנו ליותר מדי...

ולמה צריך לרחם עליך?

לא צריך. אני בסדר גמור. תודה.

הבנתי. תגיד לי, עזריה, מהו סדר היום שלך?
אני קם בבוקר, בערך בנץ. מעיר את אחיין שלי, אנחנו הולכים לבית הכנסת, חוזרים, אוכלים ארוחת בוקר, אני לומד איתו, אחר כך לומד לבד, משחק קצת עם אחיין שלי, או שאני שולח אותו לשחק עם חברים. אנחנו אוכלים ארוחת צהרים ואז אני הולך לעבוד. אני חוזר הביתה לקראת ערב, נותן לאחיין שלי משהו לאכול ורץ למנחה – מעריב. אחר כך יש לי חברותא עם הבן של הרב, ואז אני חוזר הביתה, אוכל ארוחת ערב ומשכיב את אחיין שלי לישון. בלילות... בלילות אני עם עצמי קצת, חושב על החיים, על מה שאחריהם... כמו כל בחור, נראה לי... ואז אני הולך לישון וחוזר חלילה. (הוא מתנשם אחרי כל המלל הזה, ומרפה את ידיו שהיו שלובות כל הזמן)

תודה לך, עזריה. אם אני אצטרך עוד אינפורמציה אני אבוא שוב.

לילה טוב גבירתי. הי תיזהרי כשאת יורדת את ההר, יש בורות שבחושך קצת קשה להבחין בהם, וזה עלול להיות מסוכן.


אני מתחילה לרדת, אחר כך מסתובבת, רואה אותו מתיישב בתשישות על המדרגות וטומן את פניו בכפות ידיו. כנראה שבלילות הוא גם נותן לעצמו קצת להתפרק מהמסכה החזקה של היום - יום.
הוא קם וכושל אל הדלת, נעצר, ואני רואה שהוא לוחש משהו (אחרי הראיון הזה אני מבינה עם מי הוא מדבר), ואז הוא פותח את דלת הבית, נושם עמוק ונכנס בצעדים יציבים יותר
.
 
נערך לאחרונה ב:

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
---מלון דרכים ישנוני וישן, איפשהו---

טוב נו, בא תספר לי על עצמך. אני לא מעריצה של ראיונות נמרחים וחנפניים, אז בוא נגיד שאני נטו פה בשבילך. אין צופים, אין אנשים אחרים, זה רק אנחנו פה.

לא מידי מאמין לך אבל בסדר. (הוא מתאפק לא לצחוק, רואים) אבל פה נשב שם קרוב לבר, מתחשק לי איזה וויסקי נקי ונחמד.

וויסקי זה מעולה אבל אני אסתפק בבירה. אני צריכה לנהוג בחזור—

לדהור התכוונת. (הוא מניח מטבע על הדלפק ומסמן בידו לאיש אפור אחד. נראה שהוא מכיר אותו).

לא.. לא משנה, עזוב. אז מה אתה מספר, איך החיים כרגע פחות או יותר?

קיימים. יותר או פחות, זה זמן עמוס עכשיו בשבילי. (לוקח שוט ראשון, הוא לא מסתכל עלי).

אני יודעת. איך ההכנות לתחרויות?

(מבריק חיוך) את באמת שואלת?

אממ.. אוקי, אני לא אעשה לך ספוילרים.. אבל תן קצת בשר לראיון הזה, לא רק קריצות עליזות.

בסדר. (נאנח, מושיט את הכוס למילוי חוזר), איסקו, בן עשרים וחמש. מפקד פלוגה במשמר המחוז, רוכב מקצועי מעל שבע שנים ומתכונן לתחרות החמישית שלי.

מעולה. משפחה? חברים?

(מחוויר קצת, לוקח לגימה מהירה בפעם השנייה, נראה לי שזה שורף לו קצת). יש לי תאום זהה, כלומר היה לי עד שהיקום החליט שאנחנו יכולים להסתדר בנפרד - אני פה והוא באיזה עולם עליון מקביל.

אני מצטערת (אני משתדלת לא לעשות פרצוף עצוב או משהו, הוא שונא את זה).

תודה (חיוך ציני) זה מאד נחמד מצדך.

וחברים מה איתם?

יש כמה. (מרצין פתאום) בעיקר מהפלוגה של המשמר. אבל אחרי (שאיפה עמוקה) האירוע, אנחנו לא כל כך מדברים. זה בעיקר מקצועי.

אתה רוצה לדבר על זה קצת?

לא (חיוך עליז), אני באמת מעריך את הרצון, אבל את לא הולכת להוציא ממני כרגע איזה סצנת התפרקות סוחטת דמעות (מנופף למישהו שמתקרב) אולי ממנו תצליחי.

מי זה?

הסגן שלי, חבר שלי. תבחרי את הסדר.

וממנו אפשר להוציא סצנות מרגשות?

ממנו אפשר להוציא הכול (נותן אגרוף עליז לחבר שלו, הוא מתרחק מאתנו בקריצה).

התקרבתם יותר אחרי האירוע? (אני לא אקרא לזה מוות בינתיים).

כן. (הוא מגחך קצת על הבחירה שלי במילה אירוע), אפשר לומר שכן.

ואיך אתה מתמודד עם כל זה? כי על פניו נראה שאתה מסתדר מצוין. חזרת לתפקידים הקודמים שלך מהר.

(שותק רגע ארוך) את רוצה תשובה של ראיון נוטף דבש?

אני לא אוהבת דבש.

גם אני. בעיקר לא מאנשים אחרים.

אז זאת בעצם שיטת התמודדות?

(לוקח לגימה אחרונה ומתרומם. הוא לא נראה מושפע, זה לא מפתיע אותי) התחרויות מתחילות עוד מעט, וכמו שאת בטח יודעת – אני צריך להתאמן.

בהצלחה! (שנינו יודעים שאני לא יכולה להשאיר אותו כאן בניגוד לרצונו).

תודה. (הוא קד קידה אלגנטית ונעלם).
 
נערך לאחרונה ב:

הודיה בן חיים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הדרה?
כן.

מה שלומך?
היום היה ברוך ה'.

ואתמול?
אתמול היה אתמול.

עברת לגור עם אבא שלך...
אחרי הרבה התלבטות, מתוך רצון לפייס אותו על השנה ההיא.

נשאר בך כעס על הסמינר?
יותר כאב מכעס.

עדיין...?
וכנראה שלעולם.

לא הגיע הזמן לסלוח?
הלוואי והיה לי את הכוח והיכולת.

יכול להיות שהדברים היו נראים אחרת, לו היית נשארת שם?
לא. אני מאמינה שמכל מצב הייתי מגיעה למקום הזה, מובלת על ידי הבחירה החפשית שלי.
הסמינר רק היה השליח להביא אותי אל צומת הדרכים שהייתה הכי מדוייקת לי.

השתנת.
נכון.

יש לך קשר עם אמא שלך?
הדוק מאוד.

היא מקבלת את הבחירה שלך?
בהכלה גדולה יותר מזו שציפיתי לה.

מה נותן לך כוח לקום בבוקר?
הידיעה שלא קיבלתי אותו סתם ככה. כל עוד אני כאן יש לי שליחות לעשות בעולם הזה.

היית רוצה לומר משהו לכל האנשים שפגשת בדרך?
את שהיה לי, כבר אמרתי.
ומה שלא, כנראה צריך להישאר מאחורי מסך של שתיקה.

תודה, הדרה.


למי שעדיין לא מכיר את הדרה...
יש שם כמה קטעים. מומלץ לעבור על כל האשכול.
 

R.E.Y

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
"יונתן?"
"מממ..?" הוא מרים את הראש מעל העיתון האפרפר, מביט בי בעיניו הירוקות ותוחב אצבעות ארוכות בתוך בלורית חומה.
"אפשר, בבקשה, כמה שאלות?" אני פוסעת קדימה, נכנסת בזהירות לטריטוריה שלו. יש שם בלאגן, לרוב. אפשר לראות את ערימת הבגדים, הקלסרים, הדפים והטפסים ועוד מגוון רחב של פלאפונים (למה הוא צריך כל כך הרבה?) מפוזרים על המיטה, וקצת על השולחן. כל שאר החדר לא שייך לו. אפשר להבחין בחדות מדהימה במיטה ממול המסודרת להפליא.
"העאמ". הוא משתעל לרגע. "אולי נצא החוצה, למה החדר הזה לא בטוח מבחינתי לשיחות רציניות".
"אה, זה רק כמה שאלות. פשוטות". אני ממהרת להבהיר. הוא מרים מבט ומחייך. בזווית עיניי אני רואה אותו פוזל לכיוון ערימת הפלאפונים וחבילת במבה ריקה, ומבחינה בשריר בזווית פיו שנמתח. "נצא". הוא מסכם בנחת. "הנה, גם אחד המדריכים מגיע לישון עכשיו אחרי משמרת לילה. חבל להפריע, לא?"
אי אפשר לסרב מול הצהרה כזאת. הוא הולך קדימה, יורד במדרגות אל חצר הבניין ומתיישב על הגדר בזווית מרושלת. אני מתמקמת מאחורי ערימת הדפים שלי ומשתדלת להראות עניינית. האמת, סיקרן אותי ממש לבקר בפנימייה שהוא מדריך בה. עברנו הרבה עד שהגענו לתחנה הזאת.
"טוב, אז אפשר להתחיל, כן?" אני מסתכלת בחשדנות על שני מבטים חטופים שהוא מעיף הצידה, וליד שלו שדוחה שיחה בתוך הכיס. הפלאפונים. אני נזכרת.
"הפלאפונים". אני אומרת ישירות. "מה זה, הכנסה צדדית?"
"לא סתם ירדנו לדבר כאן". הוא פולט. "איזה עוד שאלות יש?"
"ובכל אופן?"
"בקצרה". הוא כמעט מפהק מול פניי. ברגע האחרון הוא שומר על נימוס. "הרבה אנשים לא יכולים להתקשר ממספר אחד, נכון? אז צריך הרבה מספרים".
"מה??"
"אני הרבה אנשים". הוא מבאר. "לפעמים. לא, זה ברוך ה' לא פיצול אישיות ולא בעיה אחרת, זה פשוט - " הפלאפון בכיס רוטט לו שוב. הפעם הוא לא מנתק. "כן, אמיר". הוא ממלמל, ואחרי זה מבטיח להחזיר שיחה. משהו באדישות שלו מצליח לקומם אפילו אותי.
"זה פשוט?" אני מחזירה את השיחה למקום שנקטעה. בלי התחמקויות.
"אולי זה כן". הוא משפיל לרגע מבט, וזה ממש משמח אותי לראות כנות בעיניים שלו. רגע אחרי כן היא נעלמת. "בעיה כלשהי. אולי תפתר אי פעם, אולי לא. אינני יודע את ההמשך של הספר, בכל אופן".
"והעיתון?"
"מה?" הוא קם, ושתי הידיים שלו מתזזות מאחורי גבו בסערונת קטנה ונדהמת.
"התאריך הוא של עשר שנים אחורה". אני מציינת. "זה עוד סוג של התחמקות? אתה עושה משהו מאחורי הדפים? אולי אמ..."
"זה בסך הכל חיבה צדדית להיסטוריה". הוא מציין. "אולי יום אחד עוד אהיה היסטוריון. יכול להיות. בזיקנה, בנופש, בתחנה הבאה שלי, איפה שלא תהיה".
הוא מפשיל את צווארון מעילו ופונה לכיוון המדרגות. אני מעיפה מבט בטור השאלות שהכנתי מבעוד מועד. אחר כך מציצה בדמותו המתרחקת. לא באמת צריכה לשאול עוד. הספיק לי לראות את הזווית הממצמצת של העיניים כדי להבין שלא אוציא ממנו משפט כן אחד. אולי באמת כדאי לדאוג לו במהלך העלילה. מסכן.
 

לוטם

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
אני נכנסת אליהם לבית בליל שבת, רק אז אני בטוחה שאתפוס את שניהם.

"מורדי, אלי? מישהו פה?"

"בטח". מורדי מתיישב על הספה בזינוק. "אלי!!!"
"אני בא, אני בא. יש לנו מזל ששבת ואת לא יכולה לכתוב, אה?!" הוא עולה מהחדר שלו, מתיישב ליד אחיו.

"לא הייתי סומכת על זה". אני מחייכת ומתיישבת בחשש על כיסא מתנדנד מעט שכנראה אחד מהם ניסה לפרק. "ב"ה יש לי זיכרון טוב. עם מי נתחיל?"

מורדי פוזל לכיוונו של אלי. "אני".

"אוקי. אז אתה מורדי. את זה כולנו יודעים. בוא תספר לנו קצת על עצמך".

"אני אוהב להיות בבית, כאילו, לא בבית, אני אוהב להיות בחוץ, לטייל. בעיקר בצפון. עם חברים, אני לוקח איתי את כולם, מהישיבה, אחר כך מסלקים אותי לכמה ימים, ויש לי זמן לטייל עוד קצת ו-"

"אם כבר הזכרת את הישיבה, איך אתה שם?"

"אני אוהב לטייל". הוא חוזר על דבריו, מעדיף שלא להתייחס לשאלתי.

"הבנתי. אלי?" אני מסבה את פני לכיוונו. הוא סמוק, מנסה להשתיק את אחיו בבעיטות לא ממש סמויות. "מה אתה רוצה לספר לנו על עצמך?"

"אני אוהב ללמוד-"

"ולריב איתי. בוא, אל תתבייש, תגיד את זה בקול". פניו של מורדי רציניות, אני מתבלבלת לרגע.

"ממש". אלי אפילו לא מסתכל לכיוונו.

"מה ממש? אתה נהנה מכל רגע, אל תשקר".

"טוב, נמשיך". אני מכוונת אותם להמשך, רואה את פניו הכעוסות של אלי, שמנסה למשול בעצמו, בכל אופן. ראיון. "אז אני מבינה שאלי אוהב ללמוד, ומורדי קצת פחות. מותר לשאול באיזו ישיבה אתם לומדים?"

"בטח שאפשר". שוב מורדי. "אני לומד בישיבה לא משנה איפה ולא משנה איך קוראים לה".

"אז אתה לא לומד נכון לרגע זה". אני מנסה להבין. מתי בכלל הוא הספיק לעזוב את הישיבה ולא ידעתי?

"בטח שהוא לומד". אלי נוחר בבוז, "סבתא שלי הלכה איתו לישיבה, מאז, אף אחד לא מעיר לו שם, אבל רישמית הוא בישיבה".

"טוב", אני לא נכנסת למקומות מהם אני לא יודעת איך לצאת. "ואתה אלי?"

"אני לומד, בירושלים, אאוץ! מה זה?" הוא קופץ ממקומו, מורדי בורח. אני בוהה בהם.

"מה קרה?" אני מרוכזת בראיון שלי, לא ממש קולטת מה סביבי.

"תסתכלי למטה!" אלי צועק לי, תופס מגבת ביד.

אני מעיפה מבט קצר ועולה על הכיסא המתנדנד בלי לחשוב פעמיים. מתאפקת לא לצעוק. מסתכלת בעיניים כלות על אלי שרודף אחרי מורדי. כלבלב קטן רץ אחריהם בנביחות נלהבות.

"מה אתה דפוק??? למה הכנסת את סם לבית??? אסור לגעת בכלבים בשבת!!!"

"זה לא אני!"

"ממש! מי עוד יכול לפתוח לו את הדלת???"

הם נעלמים לי משדה הראיה.

הלך הראיון.


אם אתם רוצים להכיר את הבחורונים...
 

-חיה-

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
יאללה מתיוס, בוא נתרגל את הדמות שלך פעם אחרונה, תהיה מושלם, טוב?

מושלם? למה כולם פה מחפשים להיות מושלמים?!

יופי! התחלת מעולה! אז ספר לי מי הם אלו שרוצים להיות מושלמים-

וואו! ממי להתחיל??
דבר ראשון יוסף הזה! הוא לא מבין שמפזיזות לא יוצא שום דבר? בשביל מה בכלל החליט להצטרף לקבוצה המסוכנת הזו? אז גזרו שאסור ללמוד תורה ולקיים כמה מצוות, את יודעת כמה מצוות נשארו? אבל לא, אצלו הכל חייב להיות מושלם!

קבוצה מסוכנת זו הגדרה מעניינת, אתה מתכוון לאנשיו של יהודה המכבי?

כן, בדיוק אלה! המכבים הם קוראים לעצמם, חושבים שעשרים אנשים ומקל ינצחו את האימפריה היוונית. ויוסף הזה, גם כן חכם גדול! בגללו עכשיו במקום להיות בבית הנחמד שלנו אני צריך לחפש אחריו בכל מדבר יהודה!

אני רואה שאתה מזכיר את יוסף כמה וכמה פעמים, תוכל לספר לי מיהו?

יוסף הוא אחי הקטן והטיפש שהחליט לעזוב את אימו החולה ולהצטרף למרד של יהודה המכבי. חסר לי שהוא ימות, אמא לא תעמוד בזה, אבל לו לא אכפת. ועכשיו אמא שלי רועדת מפחד, אין לה יום ואין לה לילה, הכל רק יוסף יוסף ויוסף.

אז יצאת לחפש אותו?

מה אני אעשה, אמא לא תשרוד בלעדיו.

ומישהו יעזור לך?

האמת שכן, יש איתי איזה אחד בשם חננאל, בחור ממש לעניין. אומנם הדעות שלו לא כל כך מקובלות באזורים שאליהם אנחנו נכנס אבל אני חושב שהוא יסתדר.

הוא מתייוון?

זה את אמרת, לא אני, אבל הדעות שלו נראות לי סך הכל הגיוניות, מי אמר שכל מה שהיוונים הביאו כל כך גרוע? מי אמר שאסור לטפח את הגוף או לענג אותו? למה חייבים לברוח למערות על כל דבר קטן?!

שכחת את הגזרות?

לא שכחתי, אני מדבר באופן תאורתי.

הבנתי. תגיד, מה מתייוון כמו חננאל מחפש במעוזי המכבים?

הוא רוצה לחקור את השיטה שלהם לעומק או משהו כזה.

ואתה מאמין לו?

לא יודע, הוא אמר שהוא יעזור לי למצוא את יוסף.

ואם הוא מרגל?

מרגל אחרי מי? אחרי לגיון של חמישים אנשים? וואו את ממש פראנואידית...

תודה מתיוס! היית נהדר! אז נתחיל לכתוב?

אולי אי פעם...
 

הודיה לוי.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
טוב, אז אני מראיינת את ריקי ממבט אחר... רק אציין לפני שתזרקו עלי עגבניות אדומות, אין קשר בין הראיון להמשך הסיפור


"ריקי?"

"וואו @הודיה לוי. מה את עושה פה? אני רגילה לראות אותך מבעד למסך".

" זהו, נמאס לי. החלטתי לצאת קצת לבחוץ, לראות אנשים. נו, איך מתקדם השידוך עם צביקה?"

"עזבי לא משנה, לא רוצה לאכזב אותך".

"סליחה? אני חושבת שאני צריכה לדעת מה קורה איתך. נו, ספרי".

"טוב, אבל בתנאי שאת מבטיחה שאת לא אומרת כלום לצביקה. ובטח שלא לאדם".

"מבטיחה. נו, דברי".

" אז האמת שכמעט סגרנו, אבל אחרי הפגישה השלישית אמא שלי הייתה נחרצת שזה לא מתאים".

"מה? למה?"

"היא אמרה שהיא עקבה אחרי הניק שלו פה בפרוג, וראתה שהנושאים שהוא מעלה לא מתאימים".

"מה? את רוצה להגיד לי שהוא נחשף ככה? בשמו המלא?"

"לא. הוא קורא לעצמו 'כבש צלוי על מחבת', אבל אמא שלי חיברה כמה נתונים ואמרה שהיא יודעת בוודאות שזה הוא".

"וואו. מעניין איך היא עלתה על זה. טוב, נו, דברי כבר. מה הוא כתב?".

"לפני שבוע הוא העלה נושא מעניין. דרוש מידע: איך מטפלים ביבלות בכפות הרגלים".

"אוי, לא נעים. טוב, אבל יכול להיות שהוא שאל בשביל חבר".

"כן, גם אני אמרתי לה את זה".

"נו, ו..."

"היא הראתה לי עוד נושא שהוא העלה: עזרה - איך מתמודדים עם הקרחה מוקדמת".

"אויש, זה כבר יותר בעייתי. אבל תראי, יכול להיות שהוא שאל בשביל קרוב משפחה או משהו כזה".

"כן, גם אני חשבתי כך. למען האמת, לא ראיתי משהו בולט לעין בשלושת הפגישות הראשונות".

"נו, אז למה לא סגרתם?"

"היא הראתה לי עוד נושא טרי מאתמול: התייעצות - מה עושים עם חמות עתידית חפרנית ומעצבנת שדוחפת את האף לכל מקום".

"טוב, זה כבר יותר מדי".

"כן, אמא שלי אמרה שהחוצפה שלו חצתה כל גבול. באמת הגזים. אבל ראיתי עוד ניקית שקראה לעצמה כבשה צלויה על האש. לכי תדעי, אולי יוכלו להתאים זה לזו".
 
נערך לאחרונה ב:

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
בס"ד

אני יורד במדרגות האבן החלקלקות. מנסה לא ליפול ולהתעלם מנביחות הכלבים.

הדוקטור לא פותח את מיד הדלת, ובמשך דקות ארוכות אני שומע הקלטה קצובה עם המילים "רק רגע". בוודאי זה עוד אחד מהניסויים שלו.

הדלת נפתחת בחריקה צורמנית ואני נכנס לפני שאתחרט.

"שב," אומר הדוקטור "אתה רוצה לשתות משהו?".

אין שום כיסאות בחדר, והכוס היחידה מחוררת לחלוטין.

אני נשאר לעמוד.

-ערב טוב דוקטור ווילדסשוורץ.

-ערב נוראי.

-אני מודה לך שהסכמת להתראיין.

-העונג כולו שלי, אל תצפה לחלקיק קטן ממנו. האמת היא שהסכמתי לראיון הזה מפני שאני עוסק עכשיו במחקר חדש: "גרימת סבל למראיינים ולצלמים", אבל אני רואה שהצלם לא הגיע...

-נשמע מעניין, אתה יכול להרחיב מעט על המחקר החדש?

-אני יותר מאשמח להדגים לך, אתה תשמח קצת פחות. אז אני מבין ששלחו דווקא אותך אליי כי אתה הכתב הכי פחות נחוץ במערכת. ברור שכל הכתבים הטובים באמת הלכו לראיין גיבורים ורק אותך שלחו לראיין נבל. עצוב ומעורר אכזריות.

-מרשים, ממש מרשים.

-אני לא סיימתי.

-תמשיך.

-האמת שכן סיימתי. רק עוד דרך להפריע למהלך הסדר התקין של הראיון.

- אם התחלת לדבר על דרכים. מה הדרך שהובילה אותך להיות מה שאתה.

-התמדה. היו לי כמובן תנאים טובים. אנחנו אנטישמיים במשפחה כבר מדורי דורות. אתה אולי לא יודע, אבל סבא שלי היה קוזאק.

בכל מקרה, עדיין הייתה לי בחירה. הייתי צריך להתאמץ כדי לקלקל את המידות שלי.

-אתה יכול לתת דוגמא?

-בוודאי, פעם הייתי קמצן.
כמובן שזו מידה מגונה מאוד, אבל לפעמים היא יכולה לבוא על חשבון מידות רעות עוד יותר. לקח לי זמן לעבוד על עצמי עד שהייתי מסוגל לתת מעטפות בחתונה, אבל עכשיו אני יכול לומר בוודאות שזה סיפוק עצום כשהזו"צ מגלה שהשטרות מזויפים. אתה פשוט יודע שעשית משהו רע.

-נס שאני לא חבר שלך.

-אני מודה לך על העלבון.

-אולי נדבר קצת על העתיד. מה החלום שלך?

-להשתלט על העולם.

-ברצינות?

-ברור שלא. להשתלט על העולם זו סתם גאווה מטופשת שלא מובילה לשום מקום. אני חולם להשתלט על העולם על מנת להרע לאנשים.

-איך היית רוצה לעשות את זה, היית משמיד אותו?

- מה פתאום. הייתי מאריך את התורים בקופה המהירה, מייצר סודה בלי גזים, מוסר לכל אזרח חבילה יומית ריקה בדואר. יש כל כך הרבה רעיונות מגוונים...

-טוב, נס שאתה לא מצליח במזימות שלך. אולי נעבור לנושאים יותר קלילים... מה אתה אוהב לאכול?

-קודם כל, אני לא אוהב.
אני לא בררן בקשר לאוכל, לדעתי החלק החשוב הוא לצעוק על מישהו שחסר מלח.

-איזה מוזיקה אתה מעדיף?

-מוזיקת המתנה בשיחות, במיוחד את החלק שנשוב אליך בהקדם בשעה השישית להאזנה.

-איזה ספרים אתה אוהב?

-ספרי קריעה שאחרים אוהבים.

-אומרים קריאה.

-לא הבנת. להשאיל ספרים שהאחרים אוהבים ולקרוע אותם.

-טוב דוקטור, אני חייב להודות שהיית מרואיין נבזה ביותר. הלוואי שנצליח להיות טובים כמו שאתה רע.

-אתה מכיר את הסיפור הידוע, מי שעוזר לי הוא מי שמפריע לכם.

-העיקר שבסיפורים אתה מפסיד. והאמת? שגם במציאות."

אני אומר, ובורח.
 

ביזנסטורי - אילה

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
עריכה והפקת סרטים
חייל חוזר משדה הקרב

זה לא שסתם קרה משהו, או משהו כזה.
זה פשוט חיים שלמים שהיו ובבת אחת הם רק זכרון.

החברים?
החיים עם החברים.
תביני,
בצבא אין דבר כזה חייל לעצמך.
אתה בגדוד, אתה חלק מהנשמה של הגדוד.

מכל הפלוגה אתה היחיד שנשארת?
כמובן שלא.
אבל בתוך הפלוגה השלמה היינו קבוצה של חמש. חמישה. איך שלא אומרים את זה.

חמשה חברים.
כן. חמשה חברים טובים מאד-מאד-מאד.
היינו "דבק" או כל מילה נרדפת שתמצאי.
משפחה אחת.
אחים.

אני הולכת לשנות את הפזמון, שמעת על זה?
לא. אבל אני מקווה שהרעיון יישאר,
כי... זה הלב של סיפור חיי.

הרעיון נשאר, כמו שאתה נשארת,
רק הוא הולך להתחיל במילים: חברים שלו, אחים לנשק. אחים בדם.

(השתנקויות של בכי): כן.
זה יותר טוב,
כלומר, יותר רע,
כלומר,
זה פשוט זה.
הם היו אחים שלי בחיים בכלל, לנשק בפרט.
ובדם... אוי... (שוב התייפחות).

(אני מחכה שתי דקות שישתה מים ויירגע.)

בקרב עצמו, נלחמתם יחד?
באאאארור!
כשאני יריתי, הם חיפו עליי, ולהיפך.
פרצנו בשיתוף פעולה למוצבים,
התייעצנו אחד עם השני מה עכשיו.
כזה.
כשאחד מאיתנו נפצע,
זה היה ברור למפקד שאחד החברים האחרים מהחמש דואג לו.

המפקד סמך על הדאגה שלכם אחד לשני?

זה בא לו על בסיס לא טוב, בעיקרון.
למה, באימונים,
אם אחד מאיתנו היה מפשל או מאחר או משהו כזה,
היינו כולנו מגבים אותו ומטשטשים את האמת מי היה אשם בדיוק.

אבל סדר צריך להיות.
אין בעיה, אז כולנו קיבלנו את העונש ולמדנו לפעם הבאה.
רק המפקד למד על הבשר שעל הנאמנות שלנו אפשר לסמוך.

ובקרב האחרון מה היה?
היה בלאגן לא נורמלי,
בהתחלה אני נפצעתי,
חברים שלי לקחו אותי על הגב שלהם והמשיכו להתקיף לפי הפקודות,
אבל באיזשהו שלב,
הם הניחו אותי בצד ורצו קדימה.
ואז...
(שוב השתנקות, בליעת אוויר).
הם עלו על מוקש...

כולם יחד?
כן.
בנינו את ההתקפה בצורה שתמיד נעשה את אותו התפקיד.

מה עשית?
פתאום שכחתי שנשברה לי הרגל ושכל הגוף שלי מלא בדם,
רצתי לכיוונם, בדקתי אחד אחד,
ניסיתי לעשות להם החייאה.
החובש של הפלוגה בא לעזור לי.
ואז,
כשהוא הרים עליי את העיניים הכי עצובות שראיתי בחיים שלי,
הבנתי שזהו.

ומה הלאה?

מה הלאה?
מי הלאה?
לאן הלאה?
אני עוד לא ישן לילה אחד רצוף מאז,
אני בוכה כל הלילות כמו ילדה מפונקת.
לא מכיר ת'צמי.

אתה תשרוד, בסוף, ותילחם על החיים שלך.
אני חייב.
לחיות.
בשבילי וגם בשבילם.
שיישאר מישהו שיספר עליהם,
כמה שהיו גיבורים.

אתה תעשה את זה בעזרת השם.
תודה שאת עוזרת לי.

להתראות!
 

מ. ברא"י

צילומימוש, הילד מדבר מהתמונה
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
צילום מקצועי
מראיינת את תמי, גיבורת "עלה קטן" (וגיבורה באמת..)

שלום תמי.
שלום וברכה...

בת כמה את?
אני... את שואלת על גילי האמיתי, או בת כמה אני מרגישה?...

תגידי, מאיפה העוצמות והכוחות שלך?
ירושה מאבא שלי.. (עיניים לחות מעט)

מתגעגעת אליו?
(שיניים נושכות שפה, ראש מושפל מעט) כן.. מאד... (דמעה יוצרת שביל על לחי)

מה את חושבת שיקרה בהמשך?
אני לא יודעת.(אנחה) מרגישה שנגמרו החיים. לא מסוגלת לחשוב בכלל...

יש לך איזשהו מסר להעביר הלאה?
יש לי כמה. 1. השתדלו לדון כל אדם לזכות.
2. תמצאו מישהו קרוב להשיח את הלב.
3. תיהנו מההווה. מהקיים.


תמי, אני מאחלת לך המון כוחות ושמחה. כן. גם אם נראה לך שכרגע זה לא ממש אפשרי.
את גיבורה. אבל מותר לך גם קצת להרכין ראש ולבכות...
מחכה לשמוע ממך...
 

חנש

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
יוצרי ai
שלום אני יאיר, ברשותך, אשמח לשאול אותך מספר שאלות:

כן, יאיר בשמחה רבה, אני תמיד שמח לענות על שאלות, אני אשמח לספר לך על עצמי, אתה יודע שאני עושה הרבה מאוד דברים שנוגעים להרבה מאוד נושאים קרטים וחשובים. (נעמד, ומצביע על עצמו בחשיבות יתר)

מה שימך?

שמי אברהם כהן, בטח שמעת את השם שלי הוא מפורסם דרך רשימת המרצים, יש לי גם אתר בו מופיעים כל השיעורים שלי כסדרם, אני מניח שקראת לאחרונה את המאמר שלי בנושא אקטואלי בתחום עיוני מדעי, מאמר ששינה תפיסת יסוד לגבי כל ההתייחסות לעניין, עוד ידובר בו רבות, מה שאני כותב הם רעיונות חדשנים ומקוריים עם ניחוח של היסטוריה.

אברהם, שמת לב ששאלתי אותך מה שימך?

מה אתה רוצה להגיד לי, (כאן הוא מרים את קולו בכמה אוקטבות הנשמעות הרבה מעבר לחדר הקטן בו מתקיים הריאיון) אתה בעצם טוען שאני לא עניתי לך על השאלה, אתה מאשים אותי בכך שיש לי אינטרסים נוספים, אתה הגעת לכאן במטרה לראיין אותי, ואני בסך הכל מנסה לתת לך תמונה ברורה, למה אתה ישר מתקיף.

אני לא חושב שהתקפתי אותך, פשוט נסתי לכוון את הריאיון לשאלות שמעניינות אותי.

ולמה אתה בכלל שואל שאלות, אתה לא מבין שאם בן אדם מתחיל לדבר אתך אז אל תקטע אותו באמצע, (מסיט את מבטו) אני אברהם כהן, המרצה המפורסם, אתה יכול לקרוא עלי בגוגל כולם מכירים את השפה הקולחת הרטוריקה הטובה, השיעורים שלי בנויים היטב ומבוססים על ספרים ומפרשים רבים, אנשים מחכים בתור כדי לשאול אותי שאלות, והם גם מכבדים את דעתי.

אבל אם אתה לא מעונין לשמוע את דעתי אז אני שותק עכשיו, לא מדבר מילה,

אתה יכול לשאול מה שאתה רוצה, לא אמרתי שלא תשאל, אבל אל תגיד אחר כך שלא נתתי לך לשאול.

יאיר המראיין מנסה להשחיל שאלה, אבל לא בהצלחה מרובה, הוא מרים לרגע את קולו כדי שישמע.

בן כמה אני?

בן כמה נראה לך? אני נראה לך מידי צעיר? מה אתה חושב עבדתי על הזקן האפור הזה בחינם, חחח, אתה יודע הזקן עדיין לא אומר שאני זקן, בכל מקרה שתדע שאם הזקן הזה אני פועל גדולות ונצורות, תשאל את כל מי שמכיר את אברהם כהן.

כן, אני שומע, תמשיך לשאול.

עוד לא עניתי בן כמה אני?

אתה רוצה תשובה מדויקת תקבל תשובה מדויקת, השנה בראש חודש טבת בי"ח לחודש אכנס לשנתי הארבעים ושתיים, מתאים לך? כי אם לא אז תתמודד. (הוא מניע את ידיו לצדדים בתיאטרליות)

אני שומע שאתה...

כן, אני כבר נתתי לך תמונה על חלק מהעיסוקים המרכזיים שלי, אני בטוח שאתה מתרשם כבר עכשיו מכמות הדברים שהספקתי לעשות, כמות מכובדת בהחלט, אבל אני לא מתגאה לרגע בכישורים שלי, אני יודע שיש לי יכולות יוצאות דופן, וכבר הספקתי לספר לך על חלקם הייתי רוצה להראות לך חלק מהשיעורים שיצאו לאור לאחרונה, הייתי רוצה להראות לך את רמת ההפצה שלהם, הייתי רוצה...(מחזיק במספר חוברות וספרים המונחים לצדו ומתחיל להעביר אותם מיד ליד)

אברהם אתה איתי...

מה אמרת? לא שמעתי.

התחלתי להגיד שאתה נשמע כמו אדם רב מעש ורציתי לשמוע מהם תחומי עיסוקיך הנוספים, ומה הספקת כבר לעשות בארבעים ושתיים שנותיך? יאיר מחליט לעבור לנימה מפרגנת, לא ניתן לערער על כך כי היא נדרשה מפורשות על ידי מרואיינו כבר מספר פעמים.

אז יאיר כמו שאמרתי מדובר בארבעים ואחת ואחד עשר חודשים, כפי שהבהרתי לך, יש לי הרבה מאוד מעריצים, הם מעריצים אותי כי אני זה אברהם כהן, בטוח, ששמעת את השם, אני יכול לשבת יום שלם ולספר לך עלי, אברהם כך נראה, הוחמא לרגע ממילות הפרגון, אבל רק לרגע מכיון שמיד לאחר מכן הוא ממשיח להטיח,

אבל עזוב, אתה מזלזל בי, אתה לא יכול להבין את העוצמה שלי, אתה בכלל לא מאמין בדרך שלי, ידעתי שאין לי מה לדבר אתך. (יאיר מנסה להשחיל מילה אך לשווא)

לא אמרת את זה?

אני כבר שעה מנסה להסביר לך מה אני עושה וכל פעם אתה נכנס לדברי, לא נותן לי לסיים משפט, בשביל מה בכלל הגעתי להתראיין, ידעתי שאין לי עם מי לדבר.

טוב, אתה יכול לכתוב את הפרטים שנתתי לך, אני אברהם כהן המרצה המפורסם בעל רטוריקה נדירה, רוצה תכתוב, לא רוצה אל תכתוב, אני לא צריך טובות, יודע להסתדר לבד, ידעתי שאין לי על מי לסמוך.

רק שאלה אחרונה אברהם כהן המרצה המפורסם, גם אם השומעים שלך אתה ככה מתווכח?

לא הבנתי אותך, תחזור שוב על השאלה, אני התווכחתי, אתה לא נתת לי לדבר, ואתה עוד טוען שאני הוא זה שהתווכחתי, השומעים שלי מכירים אותי ומחכים לשמוע אותי, מי שלא מעוניין לשמוע אותי יכול לקום ולצאת אף אחד לא מכריח אותו להישאר, אבל תתפלא, אנשים נשארים אתה יודע למה? אנשים הם לא כמוך, הם באים להקשיב, אתה מגיע כדי לחפור, אני מצטער אבל אנשים כמוך אין לי כל כך מה לשכנע.

אברהם ויאיר נפרדים בלחיצת יד.
תודה על הריאיון פעם הבאה תן לבנאדם לסיים משפט. (עוקץ אברהם את יאיר בלי רמזים כלל)
תודה על דבריך אברהם.
תדאג שהם יופיעו בעמוד בולט ובכבוד הראוי, אל תשכח להדגיש את כל תחומי מעורבותי בקהילה, ואת הסיוע הרב אותו אני מגיש לקהל הרחב.
יאיר עוזב את המקום מהורהר, שואל את עצמו האם באמת אברהם כהן מצליח לרתק קהל ומה קורה אם מישהו שואל שאלה באמצע ההרצאה, האם מה שאברהם מספר על עצמו אכן מתרחש במציאות או שהוא פשוט רוצה שהדברים יראו כפי שטווה דמיונו.
הריאיון הזה ייכתב, יאיר נחוש, הוא מיועד למגזין ולא אברהם ממן אותו, יש לי הרבה מאוד חומר ביד שיכול ליישב את הספקות של קהל גדול שלא מבין את ההתנהלות של האיש, הוא סיפר הרבה מאוד על עצמו, וזה מספיק.
 

ציורי לשון

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
- שמי אינו מרשה שאפרסם את זהותו, תואיל בטובך בכל אופן לומר לי מה שמך?

- הגינות היא אחת היסודות הבסיסיים עליהם אני מנהל את חיי, במחילה, אבל לא אוכל לומר את שמי ולו בעקבות העובדה שאת אינך מגלה לי את שמך, אני מקווה שזה מובן.

- ככה אתה חותך שחור על גבי לבן? כי לפעמים ראוי לשקלל את כל הנתונים מחדש... הריבוע הוא חיובי לפעמים, אבל רק לפעמים. לא תמיד נכון להישאר במסגרת המגוננת שהוא מציע, לא כך?

- יש מעט צדק בדברייך---

אני קוטעת;
-הופה, נדמה לי שאתה שוכח מי כאן המראיין ומי כאן המרואיין וכמה כללי ציות והכנעה בסיסיים כלפי מי שיצר אותך. אבל האמת שזה דיי מתאים לך – תתקומם ותניף מחאות על הגינות עד שזה מגיע אליך. במחילה אם יצאתי עצבנית, אבל אתה יודע לעצבן אותי כשאתה רוצה, אוהו, כמה יודע...

- אם הינך מסוגלת להוציא מפיך דברים מסוג יצירתי על ידך, אני חושב שמן הראוי לי לסגל לעצמי נימת דיבור קצת יותר מתנשאת, כי אחרת...גם עזריאל יהיה מסוגל לאזור אומץ ולהחליט שהוא יצר אותי, אנשים יודעים להשתגע לפעמים, אין ספק.

- וואי, אתה חסר תקנה, מה?

- כל אדם אשר נשמתו ירדה עד לכאן, אל עולם השקר – (כמה שקר! עייני באמירתך הקודמת.) והגיעה בפתחו של העולם הזה – יש לו תיקון. ולומר לאדם אשר עודו חי ונושם ועוד יכול להביא את תיקונו בעולם אל קנו, שהוא חסר תקנה, זה...סוג של התנשאות מוגזמת עד כפרנית, אם בהתנשאות עסקינן.

- אני יכולה לגשת אל התכל'ס, אדוני? במחילה, רק שזמני קצר.

- הזמן הוא אינו יצור משתנה מאדם לאדם. בכל זאת מבין אני שכוונתך היתה לכך שיומך עמוס. אם כי אני לא בטוח שאי מי אשר על פני האדמה יומו עמוס יותר מאשר יומי. יעיד על כך עזריאל, הוא אגב מאד ישמח על הרעיון לראיון עימך. חבל באמת שלא שלחתי אותו במקומי.

-עזריאל...מיהו?

-אחד, בחור שמזלו לא שפר עליו, והוא ישמח לכל דבר שרק יוכל למלא את יומו ולהפוך אותו למשמעותי קצת יותר ממסטיק מרוח.

-ילדים, יש לך?

-בהחלט כן. הודו לקל מרומים. שלושה ילדים. שונים ממני ושונים עוד יותר האחד מהשני, מה שיוצר כחכוחים פה ושם ושם ופה. אבל אין דבר, אלו מחשלים אותם ואף יותר מכך - אותי. ועם החיים למדתי לחבב מקרים המחשלים. כי הרי בשביל מה אנחנו כאן אם לא ללמוד מהחיים ולהתקדם בהם?

-אתה מדבר דברים של טעם. מה שמשאיר בי את השאלה האם אלו לא רק סיסמאות ריקות ללא מעשים ממשיים. אבל את זה נשאיר להמשך - כשניפגש להיכרות מעשית יותר.
אז למעשה, כפי שהינך מבין לא קראתי לך סתם--

קטיעה;
-אכן אין סתם בעולמו של אלוקים.

-אכן אין סתם. כעת אקצר ואחסוך בהקדמות; מי אתה. במה אתה עוסק. מה הינך אוהב לעשות בשעות הפנאי. מה אתה אוכל לארוחת ארבע. אילו אנשים אתה מחבב, ולמה. אילו מחשבות מעסיקות את מוחך בתדירות גבוהה. מהו אורח חייך ומהם סגנון החיים שלך. מהי השקפת עולמך ו----

קטיעה;
-אין מספר מילים מוגבל באתגר ההוא, מה?

-לא חושבת שזה עניינך, תענה לי בבקשה, וזאת דרישה.

-לא מפני שזו דרישה. אלא למען ההגינות, כי הרי לשם כך התכנסנו הנה. אם זכרוני אינו מטעה בי אשתדל לענות על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כפי מנהגי.
כך;
*אני אדם כלשהו אשר מתגורר לעת עתה בעולם השקר, נשמתי חצובה מתחת כיסא הכבוד. את שמי לא אציין לעת עתה, כפי שהסברתי.
* אני עוסק בחקר החיים. כתוצאה מעבודתי בעבר כמדען בתחום הפיזיקה החלטתי לנתב את מקצועי למקומות מועילים יותר לאנושות – חקר החיים. אם תרצי תוכלי לבקר אותי במגדלי טיילור בקומה ה-35 במשרד הימני מן היציאה ממעלית מספר 7, שם אני מתגורר, כלומר, עובד, שם תוכלי להתרשם בטיב עבודתי, לא תשתעממי.
* אין לי שעות פנאי.
*בארוחת ארבע אני נוהג לאכול שמונה צימוקים ותשעה אגוזים קלויים – תרומתם למערכת העיכול חשובה לאין שיעור.
* לרוב איני מחבב אנשים.
* חדירה אל הפרט אודות מחשבותיי האישיות – מעט מעקצצת בי, זה כבר מתחיל לעבור גבול, מצטער.
* אורח חיי השגרתי משעמם למראית עין של היושבים מחוץ לו, ועל כן אחסוך זאת ממך. אם כי ישנם חודשים בשנה בהם אני יוצא למסעותיי בהקשר לעבודתי בחקר החיים, ושם...אוהו, בשביל לדעת על החודשים הללו קצת יותר תאלצי לצאת עימי יחד למסע, לא ניתן לתארו במילים.
* סגנון חיי מתאים לסגנוני שלי, בתקווה שהינך מבינה מהו סגנוני. את אינך שאלת אודות סגנוני האישי כך שאיני רואה לנכון לענות על כך.
* לגבי השקפת עולמי, יש לי מאמר בנושא הזה, בספר שהוצאתי לפני כ-שמונה שנים וחמישה חודשים, מעמוד 540 עד עמוד 1041 – שם תוכלי למצוא את דעותיי בכל עניין ותחום וכל שאר הנספחים להשקפת עולמי בתימצותה.
אני חושב שסיימנו, לא כך?

- אתה לא באמת מצפה שאענה לך 'לא'...לא כך?

- אמנם נהוג אני שלא לצפות מאנשים על שום דבר. בין מלימוד אכזבות ובין מאפסיותי כאדם. אך אפשר יהיה לומר שהבנת במקצת את הלך מחשבתי וסגנון אופיי. אני מוכרח ללכת. היי שלום.

- אתה...הי, לאן נעלמת?
חייבת לקבוע פגישה נוספת עם הבן אדם הזה ולו רק בשביל לשמוע מה השם שלו.
 
נערך לאחרונה ב:

שועל ספרות.

מהמשתמשים המובילים!
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
צילום מקצועי
אני מתיישב מול המראה. מסדר את העניבה. היושב מולי מסדר גם הוא בו זמנית ואני פותח בשיחה:

"שלום וברכה @רודיום. באתי לכאן כדי לראיין אותך על הייצוג שאתה נותן לי בפרוג".

"שלום וברכה גם לך! תשמע. שמח לעשות את זה. חוטף פה ושם... אבל בתכלס' נהנה!"

"שמח לשמוע. הייתי רוצה שתשחזר איתי איך הכל התחיל בעצם?"

"בשמחה! אז כך. זה התחיל בעצם באזור פסח מאשכול ענווים הזכור לטוב שבו ייצגתי אותך בפנינים לא רעים שכתבת".

"הו. אני נזכר. אויש אלו ימים. אתה זוכר את הראשון שכתבתי?"

"בטח! 'מאחורי כל בית נקי"

"עומד גבר שלא הפריע'. אוי זה היה ימים טובים! איך כל פסיעה עלה לי משפט חדש להעלות איתך".

"זה בא לידי ביטוי ברמה לפעמים..."

"סליחה?"

"כלום כלום כלום! צחקתי! בקיצער. אז שלחת אותי לקהילת כתיבה עם הטור הזה של המכתב מאחד הסיפורים שלך שכלוא בבטן ורוצה לצאת..."

"אתה מביך אותי! אני נזכר..."

"ואז איכשהו התקבלת... ומאז העלית דרכי לדעתי איזה חמישים טורים. כמה מהם היו פחות... אבל הרוב ממש בסדר!"

"תגיד לי מה קורה אתך? זאת אומרת אתנו".

"הכל טוב! ואצלך? זאת אומרת אצלי, זאת אומרת אצלינו. יאללה נשבר לי, עוף מהמראה!"
 

מסוגל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אנחנו נכנסים לדירה קטנה שניחוחות חומרי ניקוי זולים וטחב משמשים בחללה בערבוביה. האדם אותו הגענו לראיין יושב על יד השולחן במבואה, רכון בריכוז על ספר עב כרס. הוא סוגר אותו באיטיות כשאנחנו נכנסים, וממתין בחיוך עד שנסיים להתארגן.

"הייתי שמח שתציג את עצמך בכמה מילים קצרות", אני מבקש בתור התחלה.

הוא מתבונן בי במבט ארוך: "אני בוס, נבל ופסיכולוג".

אני מכחכח בגרוני: "כשאתה אומר נבל, אתה בטח מתכוון לאיזושהי מטאפורה. אני מרשה לעצמי להניח שאתה בעצם יוצר כאן אלטר אגו, מין דמות במה שהיא פרודיה קיצונית על מצב החברה בימינו".

הוא מכווץ גבה: "כשאני אומר נבל אני מתכוון נבל".

מאחוריי נע צוות הצילום באי נוחות. אני מסדר את דש החליפה: "אוקיי. אבל, למה שתכריז דבר כזה בריש גלי?"

הוא מרים את מבטו: "רבותיי, אני לא רואה שום סיבה להתבייש במי ומה שאני. תבינו, במציאות כפי שאני רואה אותה אנשים חיים בהכחשה. הם מכסים את מי שהם בעטיפות ורודות. מסכות על מסכות".

"מעניין", אני אומר בטון מרמז.

הוא לא עוצר: "אישית אני חושב שזה המקור של כל הבעיות, ואם יש מסר שחשוב לי לומר לאנשים הוא הדבר הזה. תרפו, תרפו מכל העטיפות האלו. תשתחררו מכל האנרגיות השליליות שכל הטייקונים והתאגידים הגדולים שם בחוץ מנסים לכפות עליכם. תנשמו אוויר ותהיו מי שאתם, אל תתביישו".

אני מחפש משהו לשתות ולא מוצא, מאחורי בוס תולה על הקיר כובע גדול ומוזר.

הוא רוכן אליי: "אני ממש לא אוהב לעשות את זה בכזה פורום, אבל אתה פשוט נראה לי בחור כזה, אתה יודע, עם הרבה עטיפות. אני חושב שאם רק היית יושב אתי ככה לאיזו שיחה קצרה, יכול להיות מאוד שהחיים שלך היו משתנים".

אני מצטחק במבוכה ומסדר את הניירות שהתפזרו על השולחן: "לא, אני בסדר. תודה. ברשותך, נמשיך בראיון".

הוא מחייך: "בבקשה".

"כמי שמכריז על עצמו בריש גלי כנבל, אפשר להניח שעשית גם מעשים שליליים, עליהם אתה מתחרט בטווח הארוך. אולי תרצה לספר על זה?"

הוא מתופף באצבעותיו הארוכות על השולחן במשך כחצי דקה. "תשמע", הוא שב ונרכן בתנועה פתאומית לכיווני, "אני באמת לא רוצה לרדת לפסים אישיים, אבל פשוט אתה ממלא את האוויר בהמון המון אנרגיות שליליות. ממש ממש חבל לי עליך. כאדם אני אומר, כחבר. כי אני מכיר הרבה אנשים שהיו במצב כמו שלך. עזרתי להם פשוט לשנות את הגישה, והחיים שלהם נהיו חלום".

אני קם בעצבנות: "טוב, חברים, זה לא מתקדם לשום מקום. בואו נזוז מפה".

אנחנו אוספים את חפצינו ונעים לכיוון הדלת, ואז, כשהיד שלי כבר על הידית, נשמע קולו של יוסף הצלם: "נניח, תיאורטית לגמרי.. לצורך הריאיון כמובן.. שהייתי רוצה לשמוע יותר על כל הקשקושים שלך. מה.. מה בעצם אני צריך לעשות?"

כל הצוות עוצר את נשימתו, וגם היד שלי דוממת על הידית.

בוס מחייך חיוך רחב ושולף פחיות בירה גבוהות ממקרר בגוון כתום מזעזע. הוא מזיח את הכיסאות אחורה: "בואו שבו", הוא מניח את הפחיות בזו אחר זו על השולחן. "בואו ונדבר על הכול. אל תדאגו, יש לנו את כל הזמן שבעולם. שתו שתו, איך אומרים בספרים? הכל בד"ץ".
 

אולי מעניין אותך גם...

לוח לימודים

מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יי אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יי חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  9  פעמים

אתגר AI

רישום קווי - חורף • אתגר 22

לוח מודעות

למעלה