קצת רגישות יכולה למנוע הרבה עוגמת נפש

[לאה ולדמן]

(אני שןאלת את בת ה5 וחצי: היה לכן כיבוד במסיבה? הגננת הביאה משהו טעים? והיא עונה: לא. לא היה. הגננת לא הביאה כלום. ואז היא מוציאה שקית ענקית עמוסת ממתקים. ואני שואלת: אז מה זה? והיא: לא הגננת חילקה את זה. נעמה (הסייעת) הביאה.. וכן על זו הדרך)..

 

[חשבת]

חמודה,
זה נזק בל ישוער! יותר מהחוויה המקורית
לקחת ולתקן ולעשות מסיבה נוספת והלטריח כמה אמהות

אני מדברת מנסיון וזה לא קל בכלל ביום בהיר אחד להתחיל לקחת אחריות על החיים כשלא הורגלת לזה, כשרפדו כמה שאפשר. (וזה בא מהמון המון אהבה ודאגה)

גיל ארבע זה לא הגיל ללמד לקחת אחריות על החיים, זה כן הזמן לרפד כמה שיותר...

 

[מלפפון]

אבל זה לא הגיוני לעשות מסיבת דמה עם אמהות אחרות.
אני לא הייתי מגיעה. מספיק לי יום אחד של מסיבה שגם ככה קשה לי להגיע.
ואז מה שהיה קורה זה שהבנות של האמהות שמספיק להן שהפסידו יום עבודה אחד, לא תגענה, ונצטרך שוב פיצוי של מסיבת דמה לחצי השני של הגן, וגלגל חוזר חלילה..

החווייה המתקנת שהשקעה עושה מספיקה בהחלט.

ומעל במה זו אני רוצה להודות לגננת של הבת שלי שלא הרקידה ולא הקימה את האמהות במסיבה. אלא הסתפקה בכך שהילדות רקדו בעצמן. היה שיר נחמד לאמא, ובזה נגמר הסיפור.

ומאחלת לה שנה הבאה לעשות מסיבה בכלל בלי אמהות.
(למרות שגיליתי שרוב האמהות ממש נהנות מהמסיבה עוד יותר מהילדה שלהן)..

 

[לאה ולדמן]

גיל ארבע זה לא הגיל ללמד לקחת אחריות על החיים, זה כן הזמן לרפד כמה שיותר...

לא לקחת אחריות.
זו הזדמנות מצויינת ללמד ילדה (אחרי הכלה והבנה והרגעות) איך מתמודדים עם אכזבות, עם חֵסֶר, עם קשיים.

חינוך = הכנת כלי לקראת יעודו. חנוכת המזבח - לשון חינוך - הכינו את המזבח לקראת תפקידו.
תפקידנו כהורים להכין את ילדינו לקראת תפקידם בחיים. זה בעצם חינוך. והכנה זו מתבטאת במגוון דרכים והזדמנויות, צריך לדעת לנצל אותם באופן מושכל.

 

[bracha]

לא לקחת אחריות.
זו הזדמנות מצויינת ללמד ילדה (אחרי הכלה והבנה והרגעות) איך מתמודדים עם אכזבות, עם חֵסֶר, עם קשיים.

חינוך = הכנת כלי לקראת יעודו. חנוכת המזבח - לשון חינוך - הכינו את המזבח לקראת תפקידו.
תפקידנו כהורים להכין את ילדינו לקראת תפקידם בחיים. זה בעצם חינוך. והכנה זו מתבטאת במגוון דרכים והזדמנויות, צריך לדעת לנצל אותם באופן מושכל.

פעם עבדתי כמזכירה בבית ספר, והתקשרה אמא כועסת כועסת כועסת. מה קרה?
הבת שלה בדרך חזרה מבית הספר, ילדה אחת מכיתה גבוהה קרעה לה את הציור , והיא רוצה לדעת מי המורה שלה, כדי שהמורה תתן לה עונש.

אמרתי לה, ומזה יעזור לך? הציור יחזור להיות שלם? זה יפייס את הילדה? מה זה יתן לך?

ואז היא שואלת אותי, מה את בתור אמא היית עושה?
(לומשנה שהייתי בחורה אז...)

אמרתי לה, "תקחי את הילדה, תשטפי לה פנים, תחבקי אותה חזק, ותגידי לה: 'אני בטוחה שהציור שלך היה הציור הכי יפה שיש, ומאד חבל לי שקרעו לך אותו, וזה מעשה לא יפה, אני בטוחה שאת לא מתנהגת ככה.
אם את רוצה, אני מאד ישמח אם תציירי לי שוב את הציור, כי אני מאד סקרנית לראות מה ציירת'.
ברור לי, שזה ירגיע את הילדה שלך, הרבה יותר מזה שההיא תקבל עונש".

אני חושבת שזה ההבדל בין לרפד לבין להכיל ולחנך...