שיתוף - לביקורת קיאקים, צניעות, נהר הירדן, בחורי ישיבה - מה כבר יכול להשתבש?

castamir · 4/8/21

מי הירדן הקרירים זחלו בנחת בין עצי הפאולוניה המטילים צל עמוק על האפיק. 41 מעלות החום שנמדדו בטבריה באותו יום לא הורגשו במסתור סבך העלים והענפים הנשקפים במים הצלולים. הפלג הטבעי נראה כמו חלקת גן עדן עלי אדמות.

הנערים הבוגרים התעטפו בכובד ראש באפוד ציפה זוהר, מקשיבים להוראות הבטיחות וההתנהגות באתר, לפני שייכנסו לשיט בסירות הקאנו האינדיאניות. הצעירים התחלקו לסירות רפסודה משפחתיות, בהשגחת מדריכים אוחזי משוט.

המפגש עם מי הנהר הצוננים הרנין את לב כולם וצהלות שמחה עלו מהנחל. "היה שווה!" הרהר לעצמו אברהם המרכז בסיפוק.

לאחר כחצי שעה של שיט מבוקר, התאספו כולם בקרחת הנחל סביב אוהלו המחודד של אדם, יליד בגיל העמידה. קמטים עמוקים נחרצו בעור פניו הבולט בגוון חמרה עז. ראשו היה עטוי במגוון נוצות עיט, פרווה לבנה ושלשלות חרוזים מסורתיות.

בקול תהומי ועשיר הוא סיפר על אדמות הצ'רוקי הדשנות והמניבות, על חיי ההרמוניה השבטיים. סיפר על נתיב הדמעות והמעבר להרי האוזרק. על הגעגוע והתקווה. הנהן בהסכמה כשאחד הנערים מצא קווי דמיון בין הסיפור לבין היציאה מארץ ישראל לגלות בבל. סיפר על ההתנדבות בארץ ישראל, למען העשרת הנוער בהיסטוריה האמריקאית הכאובה.

עם תום הסיפור חזרו הנערים לסירות, הפעם לשיט חופשי. קולות ההנאה שוב מילאו את האפיק, מתערבים במגוון קולות וציוצי עופות המים.

>>>

אברהם נשאר עומד ליד האוהל של אדם. בוחן בעניין את הבדים האותנטיים ואת כלי החימר. ממש כמו שם, במישורי אמריקה הצפונית.

"יפה, אה?" הפר אדם את הרהוריו.

"ממש!" הסכים אברהם והוסיף: "העברית שלך ממש טובה!"

"אול רייט, משתדלים", השיב אדם במבטא זר מודגש מהרגיל.

"ומה אתם מבשלים כאן?" הצביע אברהם על הסירים האתניים.

"ביום שישי יש כאן קוסקוס חם", אמר אדם. "מאכל אותנטי!"

"קוסקוס?" גיחך אברהם. "מאכל מרוקני-אמריקני אותנטי?"

אדם הצטרף לצחוק.

"אנשים אוהבים אוכל עדתי". הסכים. "לא ממש משנה להם מהיכן. העיקר שיהיה מסורתי וטעים. בימי שישי בצהריים מגיעים לכאן הרבה אנשים מהיישובים והקיבוצים ליד, אוהבים לקחת קוסקוס לכבוד סוף השבוע. כמו שנהגו בבית אבא"...

>>>

"תגיד", היה תורו של אדם לברר. "אני רואה ששכרתם את כל האתר. אתם בסך הכול כשישים בחורים. בדרך כלל לא משכירים כאן לפחות ממאתיים איש"...

"אמת". נאנח אברהם. "שילמנו כמעט פי ארבעה כדי לשכור את המקום. אתה מבין, אנחנו "קעמפ" חרדי. אני לא יכול להביא אותם לכאן ביום מעורב, שלא יראו מה שלא צריכים לראות"...

אדם הביט בו בתימהון.

"סלח לי מאוד", החליט בסופו של דבר להביע את מחשבותיו. "אני עובד כאן כבר עשרים וחמש שנה. אף פעם לא ראיתי כאן משהו בעייתי!"

אברהם התבונן בו בחזרה, מתלבט. מה הגוי הזה יכול להבין?

נזכר במאמר שקרא פעם. "בעין יהודית".

"אתה יכול להסתכל בשמש?" שאל.

"לא ממש רואים אותה כאן דרך כל העצים" אמר אדם. "אבל אם נצא לחניון – התשובה היא לא!"

"אתה לא יכול להסתכל בשמש". הסכים אברהם. "ומי כן יכול? עיוור יכול!"...

אדם הצמיד את כפותיו זו לזו, ולשפתיו. הרכין את ראשו כמתעמק. הבין מה אברהם מנסה לומר. חלק עליו בחריפות. כמעט כמו הרוטב האדום לצד הקוסקוס בימי שישי.

"ואולי אתם הפגומים?" שאל במלוא הכבוד. "האם מי שלמד ללכת וכבר לא נרתע ממפגש בין רגליו לאדמה הוא פיסח?"...

נראה שהוא דווקא כן הבין, סיכם אברהם לעצמו בטרם ניסה להשיב:

"לירידה אין גבול. הריגוש של היום - לא יספיק מחר. של מחר – לא יספיק מחרתיים. ככל שאתה מפתח אטימות וקהות חושים למראה מסוים, אתה מעביר את ההתמודדות לשלב חמור יותר, קשה יותר, עד למקום שבו הגבול כבר לא יוכל לעזור לך"...

"ואנחנו", הצביע כעת על בחורי החמד המשתובבים בנחל, "שואפים לגדל אנשים מובחרים. עם סף רגיש. אנחנו שמים את הגבול בדיוק היכן שמורים לנו רבותינו, על פי ציווי התורה. לא שעל אחריו – אך גם לא שעל לפניו"...

"נסכים שלא להסכים". סיכם אדם.

"נסכים". אישר גם אברהם.

<<<

לילה. מושב אלומות.

אדם דשדש בכפכפיו לעבר האמבטיה, מתכונן לסגור את היום. במחשבתו חלף שוב הדיון עם הצעיר הנמרץ בעל הזקנקן המזדקר. עדיין התקשה להסכים איתו. במקביל ובלי סתירה, העריך אותו יותר ויותר מרגע לרגע.

ובהחלטה של אותו מהרגע להרגע, נעמד מול המראה הגדולה, שולף את בקבוק הנוזל השקוף מהמדף השלישי בארון. היום הוא יקלף את צבע החמרה מהפנים. נכון, הצבע היקר נושם מאוד, מלא בלחות, עמיד לחודש לפחות. בעונה הזו של השנה הוא לא מסיר אותו, חבל להשקיע שעה כל יום בצביעה מחודשת ועוד חצי שעה בהסרת הצבע.

היום הוא יסיר אותו בכל זאת. חייב לראות מה נשאר מאחוריו. האם עדיין קיים שם... אדם.