שיתוף - לביקורת קטע ראשון שלי שמופץ כאן. מחכה לשמוע.

[ספרי מוסר]

בסייעתא דשמיא

ידידיה עמד על יד מפתן הדלת. פעור פה. הדמעות עלו בעיניו. בכיו התגבר ונעשה לקורע לב.
אהרון ניגש אליו, הרים אותו בידיו, ליטף את פניו האדומות, ושאל 'מה קרה ידידיה, לא שאלת מה נשתנה? לא הביאו לך קצפיה?'
הילד הניד בראשו לשלילה תוך כדי נשימה עצורה. וניסה להוציא מילים מפיו. 'לא ראאיתייי' הבכי התפרץ שוב, שטף את עיניו בדמעות חדשות. 'את מי לא ראית, חמודי?' סבא היה בדרך לכיסא שלו, מזמזם עוד את ניגוני שפוך חמתך.
'לאאא ראיתי אותווו, את אליהו הנביאאא' המילים היו קטועות. אך חדות, וברורות, למפרע.
שתיקה הכתה את כולם. שתיקה של רעש בגלגלי המוח. שתיקה צרופת הבנה. שתיקה שהיו בה כל כך הרבה רגשות, וקולות בחדרי הלב.
ידידיה בן הארבע, ילדון קטן, שנושא בליבו אמונה. אמונה תמימה. ויפה. הוא האמין בכל ליבו שאליהו הנביא מגיע, אך האמין שהוא גם נראה. והאכזבה שלו, כאבה עד אלי. ניערה אותי להתחיל לחשוב מחדש.

נזכרתי באותם ימים, בימים שפרצה אז מגפת הקורונה. לפני ארבע שנים.
עת ישבתי על הספה, שקועה בקריאת ספר, שיפיג קצת את השעמום. הבית היה שקט, רק אמא ישבה בכיסא שסמוך לשולחן, ולא היו עוד.
ופתע שמעתי תקיעה של שופר בקול רם. הרמתי את הראש בבהלה, ליבי הלם בפראות. ובטוחה הייתי, כי הנה הקץ. אך מה רבה הייתה אכזבתי, כשהבנה הזדחלה למוחי, כי היה זה רק שמע של סרטון שהודלק.

ניסיתי לאסוף. לחבר אמונות. וללמוד מילד קטן, שכל כך הרבה יש מה לקחת ממנו. להשכיל.
ולהאמין------​

 

[פרפרזה]

התחלה טובה
עלו והצליחו!!

 

[מ. ש]

הקטע יפה מאוד.
בד"כ בדו שיח כל משפט של הדו שיח עוברים שורה, כולל דרשיים.
אבל אולי זה בכוונה.

 

[ספרי מוסר]

הקטע יפה מאוד.
בד"כ בדו שיח כל משפט של הדו שיח עוברים שורה, כולל דרשיים.
אבל אולי זה בכוונה.

תודה רבה
אקח לתשומת ליבי