והנה הקטעים לבחירתכם
@פנס בערפל
שמי יוהן.
דיפלומט בלגי מעונן.
שבוע שעבר קראו לי לוועדה מיוחדת, אמרו:
בחנו את הביצועים שלך, אתה מפוטר. אתה גורם בושות לבלגיה, מולדתנו האהובה.
התחלתי לבכות.
אני דיפלומט, אינני יודע לעבוד.
היו"רית רחמה עליי, אמרה:
נשלח אותך לישראל, המדינה הכי מגעילה בעולם, תנסה להסתדר איתם.
אם תצליח - סבבה.
אם לא - פשוט תישאר לגור שם.
טסתי עם רינאייר. שילמתי 17 יורו לכרטיס.
נחתתי בעובדה, כבר צחקתי:
ישראלים ישראלים, רק אתם מסוגלים לקחת רפת צהובה, ולקרוא לה "טרמינל".
בשדה התעופה התברר שאף אחד לא דובר פלמית, ומבחינתם אני עוד תייר, לא דיפלומט. אין שירותי הסעות, האכלה, לינה. כלום.
עמדתי להישבר מהלחץ ומהמועקה, אבל אז הגיע אליי יהודון מכוער, שחור.
בלית ברירה, הסתרתי את הגועל, שאלתי אותו באנגלית רצוצה:
אתה עוזר לי?
הוא הציע לי טרמפ לצפון, ולקח אותי לחדר גדול עם מיטות ואוכל בחינם.
הוא הסביר באנגלית קלוקלת:
תגיד שאתה פליט סורי, וככה יאשפזו אותך פה לתקופה ארוכה.
בשום פנים ואופן אל תבלע תרופות. אחרת תתרפא, חס וחלילה, ותצטרך לעזוב את בית החולים.
נהניתי.
טעיתי! היהודים אנשים חכמים וטובים.
יהודים שחורים חרדים הסתובבו בינינו, וחילקו לנו אוכל דביק ונוראי, חום, כבד.
שמעתי מפליט סורי (אמיתי או מתחזה, אינני יודע) שהיהודים קוראים לתבשיל הדוחה הזה:
"צ'ונט"
טעמתי, התלהבתי.
אני רוצה להתגייר.
יש בד.נ.א. של המילים האימפולסיביות הללו את החותמת האלמותית של פנס בערפל. רק גוי יכול להתגייר בגלל צ'ולנט.. קצת פחות זוהר מהרגלך בקודש, אבל אולי זה רק אני..
@בודקת תוכנה
הנה אחד שלא יודע מה עושים בגאולה. לפי הפרצוף שלו, זה לא בשבילו לחיות כאן. הבתים ישנים, צפופים והאוירה חונקת בלי דשא וגנן צמוד, ועל הזבל פה אין שאלה בכלל, וכמו ששמע, כולם שחורים.
למה הוא פה?
עוד רגע הוא יראה את הכיוון....
"מה זה?"
"תפילין, בוא תניח"
"לא, תודה, לא מניח"
"באמת?!"
"זה לא ענינך מה אני עושה"
"דוקא אכפת לי"
"למה זה אכפת לך? מי אתה בכלל? מה האינטרס שלך?
אתה בטוח מרויח מזה משהו!"
"תתפלא, אבל אני לא מרויח כלום"
"באמת אתה לא מרויח כלום? לא מאמין לך! היום כולם מרויחים משהו!"
"אבל למה אתה עושה את זה?"
"הרבי אמר לנו..." "זה לא משנה מה הרבי אמר, אתה לא אמור לומר לי מה לעשות! אתם מצומצמים, חיים לכם באיזה גטו ולא יוצאים ממנו. תגיד לי, למה אתם לא הולכים לצבא? בטח,בטח, אתם ממש תורמים למדינה בזה שאתם לא יוצאים מהישיבה, איך בדיוק?"
"מה? אתם מתפללים עלינו? וגם על החיילים? אכפת לכם בכלל ומה אתה רוצה להראות לי? להביא לי מתנה? למה אתה מרגיש שאני אח שלך?
אתה אומר שאתה רוצה לאכול איתי? פ'סדר, בוא, איפה נאכל? כן, באמת קר, ובאמת אני עייף ורעב, תודה.
אתה יודע, אתם לא כאלה חשוכים."
קטע חמוד. המפנה המהיר בעלילה לטעמי קצת תלוש מדי, אבל כמובן שזו אשמת הקצבת המילים הידועה לשמצה.
@chani t
חופש,
רק אתמול עברנו דירה ואני מסתובב סביב הזנב של עצמי,
"צחי מתי תתחיל לעשות משהו עם עצמך " ממלמל אבא, עיניו תקועות בתוך העב"ם המרצד,
החלטתי לנסות לעשות משהו עם עצמי הזה שאבא דיבר עליו,
ויצאתי לערוך הכרות עם האזור,
הרחוב ריק,
חוץ ממני ועוד משועמם לבוש שחורים שאוחז בידו זר פרחים,
אני נועץ בו מבט ומגלה שהזר שאותו משועמם סוחב, הוא כלל לא משעמם,
למעשה זה הזר המוזר ביותר שפגשתי בחיי,
אני מחליט לעקוב אחרי הברנש המוזר,
שלפתע הוא פונה לתוך חצר ומשם נכנס למין בקתת עץ,
קירות עץ חלקים, תקרת במבוק, שרשראות ניר מנצנצות,
מקיף את הבקתה בזהירות ונעצר בסקרנות מול הפתח, הברנש פירק את הזר משקית הפלסטיק וכעת הוא מחזיק אותו ביד אחת ובידו השניה הוא אוחז לימון,
כולו נענועים הלוך חזור,
הוא והזר,
הזר והוא,
לפתע לופת את הזר ביחד עם הלימון ומנענע לכל הכיוונים,
אני מתחיל לחשוש שפגשתי פה איזה משוגע, ורוצה לברוח,
אך אז הוא מפסיק מנענועיו ומחייך אלי "גיט יום טוב ילד"
"גיט מה?" אני מתבלבל לגמרי
הוא מושיט לי יד "בוא תכנס בצל קורותינו"
פוסע צעד אחורה ולא עוצר את סקרנותי
"מה הזר הזה שהחזקת פה?"
"אהה זה" הוא מחייך אלי "זה ארבע מינים, בוא תיטול גם"
הוא שולף מהשקית שלו עוד זר מוזר -יותר קטן,
"זה מצווה גדולה, קח הביתה ותברך "על נטילאס לילעב""
אני לוקח את הזר ובורח לפני שיכריח אותי לנענע אותו כמוהו,
בבית אני מכניס אותו לתוך אגרטל וממלא מים עד האמצע
ממלמל בלחש "על נטיל אס לי לב"
אולי הלחש יעזור לו לגדול יפה....
יפהפה. רעיון גדול שהביצוע לפי דעתי הזעירה טיפה קטן עליו..
@מוצרלה
מה שאני יודעת זה שאלף שערות על הראש ולא שערה אחת במרק.
אחותי נהייתה דוסית וראיתי שלדתיים יש איזה עניין מיוחד עם שערות. מתי גיליתי את זה?
כשאחותי מצאה את הבן זוג שלה לחיים.
הייתה לו כמעט קרחת, הוא גידל שערות ארוכות ליד האוזניים והיה לו גם זקן של הרצל. מעל הקרחת היתה כיפה גדולה.
אחר כך בחתונה היא כיסתה את הראש במטפחת.
חלק מהאורחות כיסו את השיער בפאה של תאטרון.
השגנו לך דירה לשבת, היא אמרה .קוראים לזה שבת שבע ברכות. הלכתי למעוז של הדוסים, הצטיידתי בחטיפים אם לא אהיה מסוגלת לאכול שם. היה אוכל קצת מוזר אבל בסדר.
לא הספקתי לייבש את השיער אחרי המקלחת כי קמתי קצת מאוחר והלכתי לארוחה של הבוקר. אני לא יודעת למה הבנות הסתכלו לי על השיערות. הן לא זוכרות אותי מהארוחה של הלילה? הסתכלתי עליהן בחזרה. לא נראה לי שהן הסתרקו בכלל הבוקר.
שניה לפני שאמא שלי נכנסה לבנים אחרי הוילון כדי לשאת בפניהם דברים ובעיקר כדי לספר כמה אחותי מיוחדת הרמתי לה את הצעיף על השיערות. שיהיה.
אחותי נהייתה אמא תוך שנה.
כשנחמן שלה נהיה בן שלוש היא הזמינה אותי לטקס החלקה. הייתי בחו"ל אז לא הגעתי. כשחזרתי היתה לנחמן קרחת כמו לאבא שלו ושיערות ארוכות ליד האוזניים.
ואז אבא של גיסי נפטר וגיסי גידל את השיער.
אבחנה מעניינת, כתיבה טובה וזורמת.
@ניגון הנפש
קוראים לי קרישנה.
אני מקווה שהמעסיקה שלי פועה, תתרגם לכם את ההתרגשות שלי בצורה טובה, בשפה הקדושה שלכם.
השארתי בארצי מולדתי שמונה בנות ובן אחד.
הבית שלנו נהרס כי הייתה סופה ענקית, ובעלי לקח את הילדים ועבר לגור אצל ההורים שלו.
אני חייבת להרוויח הרבה כסף ואז בעלי יסכים לי לחזור.
עכשיו אני בישראל. שוטפת, מנקה, אני אוהבת את להיות בארץ הקדושה שלכם. אני ממש שמחה.
היום בבוקר הלכתי לשוק, וחברה שלי, סנדרה, שקוראת קצת עברית, אמרה לי:
קרישנה, היום התפוזים ממש בזול, תקחי לך. יספיק לך לשבוע.
אז קניתי שק שלם.
אולי בגלל שירד גשם, אני ממש טעיתי, ועליתי על קו אוטובוס אחר.
הוא היה מלא בגברים אורטודוכסים.
כמובן שנזהרתי והלכתי הכי רחוק שיש, וככה עמדתי לי בשקט.
קרישנה לא נדחפת אף פעם לשום מקום. אני מאמינה בשלווה.
פתאום האוטובוס עשה פניה חזקה מאוד, וכל התפוזים שלי התגלגלו על הרצפה.
רגע אחד הייתי שלווה ורגועה, ורגע אחר כך כבר בכיתי:
כולם הסתכלו עליי, הייתי במוקד העניינים, היה לי כל כך לא נעים.
הרמתי את העיניים שלי וראיתי שכל הגברים היהודים מתכופפים בשבילי לרצפה, ואוספים את התפוזים שלי.
הם שלחו ילדה קטנה עם צמות, והיא באה אליי וסחבה איכשהו את השק כולו.
כל כך התרגשתי, כמה האנשים בישראל אכפתיים.
במולדתי האהובה אף אחד לא היה מתאמץ ככה בשבילי, בשביל קרישנה הקטנה.
במיוחד לא אנשים זרים לגמרי.
אני כל כך שמחה להיות בישראל.
אני גם אוהבת את פועה, היא ממש מתחשבת בי.
קרישנה.
תיאור מצוין ונוגע ללב לאירוע שבלוני משהו.
@רבקה מם
צעדה שכזאת
שיירת מכוניות זוחלת לאיטה
המחשבה על סופה ממש מבעיתה.
המופע יחל עוד בטרם יגיעו
נקווה שהרבה סבלנות הביאו
פניהם ממוקדות ורציניות
יאחרו בוודאי אין אשליות
חלקם נוטשים את הרכבים
האם את המרחק מחשבים?
צעדה מוזרה, טף ונשים.
לא צוחקים רק לוחשים!
היי ילד מה שם המופע?
ומה כל כך מיוחד בה?
הולכים למופע? זו לוויה!
על לכתו הקמנו קול בכיה
מלווים אנו את אבא של כולנו
אבא רחום שדאג וטיפח אותנו
מאה וארבע שנים חי בעולמנו
רבבות זועקים כי יתומים נשארנו
מרגש ונוגע ומעורר מחשבה.
הבת של
@למען דעת
"...וכשיכאב לי בלב, ארגיש מועקה/
אפתח הסידור, אשא תפילה עמוקה/..."
המון ידים קטנות מונפות באויר, מתנועעות לקצב המנגינה, שלישית משמאל אני מזהה את רבקי, הנכדה הקטנה של גב' פישמן, הקשישה 'שלי'.
"ואתה תקשיב, תשמע/
לתפילת ילדתך הקטנה, התמה/..."
אני מנסה להבין את המילים, לא תמיד מצליחה, עדיין לא לגמרי מבינה עברית. גב' פישמן יושבת לידי בכסא הגלגלים, ומדי פעם מנגבת את העיניים בטישו. לא יודעת למה.
עוד חצי שעה שעת הכדורים, ובינתיים אני מסתכלת מסביב. מסיבה משונה. רבקי סיפרה לי בשבת שקוראים לזה 'מסיבת סידור'.
סידור?! אני יודעת מה זה סידור. כל בוקר אחרי שאני עוזרת לגב' פישמן להתארגן, היא מבקשת את הסידור שלה מהארון בסלון. הסידור של גב' פישמן זה ספר קטן בכריכה חומה, והדפים שבפנים צהובים כמו חיטה בשלה בשדה של אבא בדלהי. אבל רבקי מחזיקה ספר גדול, והכריכה בצבע כחול מבריק. גם זה סידור?!
הטישו של גב' פישמן נגמר. אני מוציאה לה מהתיק את החבילה השניה וממשיכה להסתכל. גם האשה שמאחורי מקנחת כל הזמן את האף, והאשה שלידה מתנדנדת לפי המנגינה.
מה הקשר בין מסיבה של שירים ועוגות ובין סידור? אצלנו בדלהי היו עושים מדי פעם חגיגות, כשהיבול היה מוצלח או כשנגמרה עונת החורף והשמש חזרה לשמים. אבל אלו היו מסיבות אחרות, ובטוח שאף אחד לא בכה שם. מה הקשר בין מסיבה לבכי? בכי זה אומר שעצובים. לא?
הנה, כולם כבר מתחילים לצאת. גם אני מגלגלת את הכסא של גב' פישמן החוצה. רבקי מקפצת לידינו ומחזיקה את הסידור שלה חזק. העיניים שלה נוצצות כמו כוכבים בלילה.
פתאום רבקי מתכופפת לאוזן של סבתא. היא לוחשת, אבל אני בכל זאת שומעת.
"סבתא, נכון שסליה נורא מסכנה שהיא א'פעם לא מתפללת מסידור?"
אנו חוגגים והם חוגגים. מצוין בהחלט!
@שישיה
תמיד אהבתי את פראג עיר הולדתי, לא הייתי ממירה את יופיה ביום וקיסמה בלילה בשום עיר אחרת. רצה הגורל וקשרתי גורלי עם לסטלו בעלי שמשמש כנספח בשגרירות צ'כיה בישראל מה שדרש מאיתנו רילוקיישן לתל אביב. הישראלים לא משהו ותל אביב עיר מגורינו כיום עוד יותר
געגועי לעירי הקסומה עולים בי שוב ושוב גם כאשר אני יושבת במשרד בו סידר לי לסטלו שלי עבודה כדי שאוכל להתחיל את הסטז' ותל אביב פרוסה מתחתי אני רואה בעיני רוחי את פראג שלי.
ערב אחד לפני שהחלה תקופת החגאות שלנו ומצב הרוח המדוכדך שלי התקדם בהתאם הציע לי לסטלו לצאת לטיול ערב בירושלים תמיד אהבתי טיולי לילה יש בהם קסם שאין בזמן אחר.
השמש עמדה לשקוע השמים נצבעו ארגמן ומכל בנין ובית יצאו לפתע לבושי שחורים עם נרות בידהם והדליקו כוסיות מלאות בשמן או נרות. עמדו יחדים ומשפחות מבוגרים וילדים ושוררו אותו הזמר, ככל שהמשיך החושך והעמיק צפיתי נפעמת בעוד אנשים שהציתו שלהבות ברחובות ובחלונות
העזתי לשאול באנגלית במבטא צ'כי עובר אורח מזדמן, השיב לי הלה הנוקה. אייט דייס אוף הולידי.
הולידי זה טוב. גם אצלינו בחגים יש אורות. וואט דו יו דו מור און זה הולידי המשכתי לשאול
ווי איט דונאטס פלייניג דריידלס, אנד גיווינג פרזנטס טו זה צ'ילדרן, אהה האירו פני, לייק כריסטמס! האורות, המאכלים והמתנות. הבטתי סביבי כולם היו נראים רגועים ומפוכחים.
וואו, הם עם חזק היהודים, חשבתי לעצמי , שמונה ימים הם חוגגים ושורדים ! אנחנו בשביל יום אחד קונים חודשיים מתנות, מבשלים שבועיים ובקושי שורדים את היום האחד עם ערמות שיכורים פזורים ברחובות.
גם זווית מעניינת להסתכל על החגים שלנו... טוב מאוד!
@אשר שרבר
האמת שלא הבנתי הרבה ממה שהם דיברו למרות שזה היה נשמע כמו עברית
איפה אתה אוחז? שאל הנמוך את הגבוה שלצדו, ואני ראית שהיד שלו בכיס.
למאי נפקא מינה? הוא ענה.
לקידושי אשה.
שוין, ברוׂכה לבטלה.
ראית איזה מצב היה אתמול בחתונה בחתונה של חצקל'? חזרנו שפוכים, התפללנו מעייריב באויצר ליד החדר שיעורים.
סנטוחה שלימה היתה שם, שתים עשרה פעם יוׂמים, מלא חְשובים' ומאכערס', שיינע מענטשים כנראה.
זה כי אמא שלו מפקחת, אחותי אמרה שהיא אחת עם חליפות דש ונעלי סאס, שעושה אשפים למנהלות, ומסדרת משרות.
קיבל סידור מלא.
זה חאפ של אבא שלו, גם ליטוואקית, וגם חצי חצי?
לא נשארתי למצווה טאנץ לראות את הקאסטם, אבל לא נראה לי שחסר אצל השווער 'יראת שומים'... בתנועת אצבעות כמו ספירת שטרות.
כן, למרות שהם פרומערס' לא קטנים, לא צולים אבל בהחלט חניוקים.
אבא שלו נעבאך לא ידע איך לאכול את המפטיר הזה, שהחסידישע צ'יקאווער שלו שכמעט היה הויז בוחער אצל הרבי הקודם, נכנס למשפחה כזו חזונישניקית, בטח עוד יעשר לו את המלח, וימלח את הבשר.
אבל אבא שלו מייבין לא קטן, בווארט הוא כבר קלט את הברוך, כשראה את הפייעס של השווער והחוט שאחורי המשקפיים.
כאילו שלפני הוא חשב שהתכשיט שלו יקום פארטוגס כל בוקר וישב למלווה מלכא לסיפורי מעיישס' על צדיקים.
אבל הוא שמע הרבה זמן, ואבא שלו הבין שהוא לא יקח אחת עם טיכאלע.
הוא סך הכל נראה מבסוט שהצדיק שלו מרביץ שטייגען וקיבל שידאך מא-חושיבע משפוחה עם א-שיינע ייחוס.
נו, מהכטייסע, העיקר שיהיו דויירס' ישרים.
הייתי צריך לרדת וראיתי שהטלפון שלי מקליט, שיכתבתי.
מישהו יכול להסביר לי?
טוב, פה אני משוחד, השפה הישיבתית שכל החיים אפשר רק להתגעגע אליה.. הרושיבה אמר שיש כאן ח'ליית של גישמאק!
@אפשוטער איד
אין כמו פקיסטאן מולדתי האהובה. חוץ משפיכות הדמים שהולכת פה והראשים שנערפים על בסיס קבוע - הכל פה דבש.
אבל לסרב להצעתו הנועזת של סאלם לנסוע לארץ המיליונים הגנובים שנשדדים בכח הזרוע ממיליוני מוסלמים בעולם - לא יכולתי.
אגב, אני ממש לא מסכים איתו לגבי המשפטים האחרונים. מאז ומעולם לא האמנתי להטפות של האימאמים למיניהם, ובעיני הטרור ושפיכות הדמים מיותרים לגמרי, סאלם פגע בי פעם אנושות לאחר שדיברנו על היהודים עם הזנבות והקרניים ואני טענתי שלא בהכרח כל מי שיש לו זנב וקרניים הוא רע. סאלם, מצידו, הגיב שיש לי נשמה של 'יהוד'.
בטיסת ההמשך מצרפת לאמריקה זה קרה.
באמצע הנסיעה אני רואה אותו.
ההוא מהספסל הראשון. עם זקן כמו בן-לאדן, ומבט מפחיד בעינים, החשיד אותי מיד.
האיש נעמד ומתחיל להתעטף עם חומר נפץ. לא פחות. ושאף אחד לא יספר לי סיפורים, אני יודע איך נראה חגורת נפץ. ראיתי המון כאלה.
בהחלטה של שניה החלטתי לעשות את המעשה הנועז בחיי ולהוציא את השקפת עולמי הפנימית והסודית.
זה היה ענין של שניות. במוחי רצו הכותרות במדינות המערביות על מוסלמי מפקיסטן שחיסל מחבל בפעולה, ואת הויזה שאקבל במקום. אצלנו יקללו. שיקללו.
התנפלתי עליו, ונטרלתי אותו מחומר הנפץ.
צרחות מחבל הדהדו ברקע, אך אני הייתי מרוכז במטרה, מוכן לשלוח אותו לגן עדן שמוחמד הבטיח לו.
אבל אז משהו השתבש.
ידים חזקות לפתו אותי. קצין בטחון של המטוס אזק אותי, ולפני שאני קולט משהו אני מוצא את המטוס נוחת ואותי מובל אחר כבוד לכלא.
למחרת בבוקר הכניסו לי עיתון לתא.
"מחבל פאקיסטני תקף יהודי בעת שהניח תפילין בטיסה לארה"ב".
התחלתי להאמין לכל מה שסיפרו האימאמים על המערב.
קטע אדיר שיש בו הכל! אין לי שמץ של מושג איך ייתכן שהוא לא בעשירייה.
@מנוחהלה
הגבוה התכופף אל הברז וקשר סביבו פיסת בד לבנה.
סביבו עמדו כתריסר גברים נרגשים שהציצו בשעוניהם כל שניה שניה.
הבנתי שמתרחש כאן איזה שהוא טקס מיוחד והחלטתי לזכות מן ההפקר ולצפות בו. את האמת שלא היה קל למצוא מקום חניה בין כל הרכבים והטנדרים שהמתינו שם. אבל לבסוף מצאתי מרווח קטן לתוכו השתחלתי יחד עם המיני קופר שלי.
שלושה עשר הגברים המשיכו לעקוב אחרי קצוות המחוגים ואני לא התקתי מהם את מבטי אפילו לרגע.
השמים עוד היו מוארים משאריות אחרונות של קרני שמש כששלושה מהגברים דחפו חבית פלסטיק לבנה מתחת לברז. עוד הצצה חטופה לכיוון השעון והגבוה פתח את הברז בשצף קצף לקול תרועת המים הזורמים.
'בטח הסרת כישוף' הרהרתי לעצמי. כי מה עוד יכולים לעשות לעת ערב תריסר ואחד גברים מסביב לחבית מים?
הם מצידם המשיכו למלא בדביקות עוד שלוש חביות באותם מי ברז שוצפים.
ואני מצידי המשכתי לנסות להגדיר את הטקס המוזר, שנגלה לעיני, בשם הגיוני.
החביות מולאו, הברז נסגר. לבושי השחורים נתנו זה לזה ידיים והתחילו לרקוד בדבקות.
הם רקדו ורקדו ורקדו. לא שרו כלום, רק פיזמו לעצמם מארשים קצביים וארוכים.
-"סליחה אח שלי" פניתי לגבוה שקפץ באושר
"זה קשור לבצורת הטקס הזה? משו לברך את המים של השנה?" ניסיתי לברר בזהירות.
-"לא צדיק, זה מים שלנו"
-"מים שלנו?!"
צדק גיא שאמר לי שהדתיים בטוחים שכל העולם שלהם, אפילו המים...
מצוין מקורי וחזק לחלוטין! הכי יפה כשאנחנו מדברים והם בכלל על התדר הנכון. אין להם סיכוי להבין אותנו. וואלה, של מי אמרתם המים??
@שרשרת
מכירים חולים ניקיון?
בטח מכירים.
חולים ניקיון יש להם בעיה בעיניים, רואים הכל יענו מלוכלך.
רוצים להזמין מעלית? בשביל זה מרבּק שילהם נגמר בשבּיץ. מה היו עושים אם היה מרבּק עיגול?
ילד שילהם מרים דבר יפה ממדרכה, צועקים! כמו נגע באש.
יש סתימה בצנרת, אני בא מהר לבתוח, וכל מקום אני נוגע עוברים מנקים. לא משנה אני באתי עכשיו מהבית נקי יפה, לא משנה עוד לא נגעתי בצינור. איפה אני נוגע מנקים.
אבל חולים כמו ראיתי היום לא ראיתם...
התקשר מישהו, אמר דחוף דחוף, זה לפני חג עכשיו ויש סתימה, כל מטבח שילהם מים. דחוף צריך לבתוח.
אני בא עם ארגז שילי, בּותחת לי אשה, הולכת אחרי עם סמרטוט ביד לנקות איפה אני נוגע. זה אני מכיר. נכנס למטבח, יש קצת מים על הריצבּה, ככה קצת, זה אני גם מכיר (שאומרים כל מטבח מים ובסוף אני רואה אין כלום). מרים את העיניים ונבהל:
כל מטבח שילהם מכוסה עם אלומיניום! לא רואים שיש, לא רואים קרמיקה.
שולחן שילהם עם ניירות לבנים, מדפים עם ניירות. ארונות עם ניירות. בטח בּותחים ארונות רק עם כפפות.
אני רוצה לבתוח ברז, רואה ברז מכוסה סמרטוט לבן נקי, וגם ידית שילו.
אני בּוחד לגעת, הולך לראות איפה יש עוד ברז למה אני יודע לדתיים יש שתיים, מה אני רואה שמה? עומד ילד ככה קטן שוטף ביצים. בטח מגעיל אותם לגעת בקליבּה אחרי שנגע בזה התרנגולת. על הרצבּה יש ערימה של תבניות עם ביצים, על השיש עוד ערימה. זה הוא כבר שטף, המסכּון....
אני בּותח סתימה מהר מהר ובורח. מחלה כזאתי, אני בּוחד להדבק.
קטע נהדר, כתיבה מצוינת שמציגה זווית מקורית מחודשת. מיוחד!
@גדי ישראלי
קוראים לי צ'י הון צ'וואי.
אבל מה אתם מבינים בסינית? קראו לי שמוליק.
בקיצור, הזקן שלי ביקש שאני אקח אותו לבייס מדרש [לא בייס-מנט].
לקחתי אותו. חכיתי לו.
ת'אמת, נהניתי. לא דמיינתי שמדובר באולם ריקודים. איזה כוריאוגרפיה מקורית!
עשרים איש לבושים בלבוש ערב קליל עומדים בשקט. ואז – מתכופפים, פורשים ידיים, קופצים על המקום... לאחור...
הכי יפה היה בסוף כשהמנצח שר בקול ואז התנועות היו מתואמות, קדוווווווווששש!!! כולם מזנקים, איזה מדהים...
בסוף הזקן שלי היה נראה מותש. עבד קשה המסכן. אבל אין מצב שמחר אני מוותר לו.
פיייי המופע הזה עשה לי תיאבון, יש מצב שמישהו כאן בא איתי לקייטן סושי?
בכנות פוצעת: קטע נחמד, רעיון פגז. אין כאן את הליטוש החד המאפיין את פנינות מקלדתך על כל צעד ושעל, או שיש מצב ששוב שלא הבנתי את הפאנץ'?
@נריה מגן
מכירים את אלו?
כן, אלו הפרזיטים, העלוקות, אוכלי האדם, מוצצי הדם.
לא מתגייסים לצבא, לא עובדים, לא נאמנים למדינה, לא יודעים מה זה 'התקווה'! מיסים? הצחקתם אותם. אוכלים לחם חסד על חשבוננו. רק תקציבים ותקציבים. כסף. חוץ מזה שום דבר לא עומד להם בראש.
חבורת גנבים ושודדים.
על כביש החוף, רוח בשער שוטפת ת'נוף...
סליחה, סליחה שניה, יש לי נכנסת.
הלו.
מה זאת אומרת נגד מי? לא הבנתם מיד? אלו הפריטים האלו. אלו העלוקות, מהתקשורת. בטח מכיר. לא אישית, אבל ת'ה יודע, מי לא מכיר? כל היום בטלוויזיה.
...
כן, כן, אל תשכחו את הבגדים שלהם. גם כן, שכחו שהם במאה העשרים ואחת!
...
לא, אני לא מהמארגנים של ההפגנה. עברתי וראיתי את השלטים, הבנתי מיד במי מדובר. אתם חייבים לבוא כאן מיד!
...
עם החולצות. בטח שעם החולצות. אפח'ד כאן לא הולך עם חולצה של יש עתיד. רוצו מהר. וביאו גם כמה חבר'ה איתכם, ככה שיראו הרבה משלנו כאן. בסוף מרצ ישתלטו כאן על האירוע. אין כאן בינתיים אף שלט של מפלגה.
...
לא, לא, מה פתאום! אני אומר'ך, מול הכנסת. לא, החבר'ה האלו יפוצצו'ך ת'מוח עם תתקרב לשכונות שלהם.
רגע רגע, לא שומע אותך. מיש'ו כאן עולה לנאום, וכל הקהל צועק פה בהתלהבות.
רגע, מסביר'ך שאני לא שומע מילה! אני מנסה הבין מי זה ש שעלה לדבר. הוא דתי, זה בטוח. אולי קשור לאלעזר שטרן? אולי זה הוא בעצמו. אני מתקרב לראות. יאללה, אני מנתק. ביי.
הלו? שומע אותי? שומע? (התנשפויות קלות של בכי).
אל תבואו! אני אומר לכם, אל תבואו!
...
אתם בדרך? תעצרו. תעצר------ו!!!
אל תשאל מה קרה לי! אני עומד ומסביר שעה לתקשורת על אלו העלוקות שמוצצים לנו האזרחים ההגונים את הדם, יורקים עלינו ומספרים לנו סיפורים, לא נאמנים למדינה ולא... (שוב, התייפחוייות קוטעות את השיחה), ופתאום עולה זה, איך קוראים לו, בן ארי? בן דביר? משהו כזה, ומתחיל לנאום נגד הערבים! לא עומד בביזיונות. הפגנה נגד ערבים, אתה מבין? כל הימנים המשיחיים הסהרוריים האלו. לא מבינים שצריך לדעת לקבל את האחר. לקבל את השונה. להיות פתוח לדעות אחרות ומנהגים שונים. שצרך לעזור להם להישאר במנהגיהם האותנטיים. שאין דבר יפה יותר מאנשים ששומרים בדביקות על העבר והמסורת שלהם.
ואני, כן, אני ניר, מ'יש עתיד', מופיע בכל הערוצים בהפגנת חוסר סובלנות כזו... מה עושים עכשיו?
קטע איכותי משכמו ומעלה. משעשע, אהבתי. אבל הוא פחות מראה איזו תמונת נישה יהודית מוגדרת.
@ששונית
פרופסור שנהב היה שקוע עמוקות בקריאת העיתון הפרוש לפניו.
נחת מרובה הסבה לו הקריאה אודות ספרו רב המכר.
"בשנים האחרונות התפרסם פרופסור שנהב בזכות מאמריו הנדירים בפקחותם ובחדשנותם בכל הנוגע לפסיכולוגיה בגיל הילדות בכלל, ודחיית סיפוקים בפרט. מאמריו התקבלו באהדה רבה בקהיליית הפסיכולוגים בעולם כולו".
הוא היה ממשיך לפטם עצמו בקריאת שבחיו, אך לשמע הנקישות על דלת חדרו מיהר להשמיד ראיות למעשיו האחרונים, וקרא בקולו הסמכותי: "כנס".
חבורת סטודנטים נבוכים ומרוגשים נכנסו החדרה ביראת כבוד.
הנהלת האוניברסיטה השיגה להם פגישה יקרת מציאות זו, עם אבי הפסיכולוגיה המודרנית, אצלו יזכו לקבל את נושא עבודת הסמסטר בתחום הדגל של הפרופסור הנכבד.
בסיום הפגישה משך אליו שוב את העיתון, לרוות עוד מנת נחת מעצמו, אך לרוע מזלו נפרש העיתון על צידו האחורי, שם העכירה את רוחו תמונה שחרחרה, מרובת פריטים פרימיטיביים שחורים משחור, אפלים מכוחות האופל כולם.
וזאת למודע, כי פרופסור שנהב, איך לומר במילה מנומסת שנא? סלד מחרדים. נורא.
"אנו מודים להנהלת האוניברסיטה, וכמובן לפרופסור שנהב על הפרויקט.
וכעת ניגש לחלוקת הפרסים. במקום ראשון יואב ירקון, אשר יגש לכאן להקריא קטע נבחר מעבודתו. יואב ירקון, לבמה".
מחיאות כפים ושריקות.
יואב ניגש נרגש לשולחן הכבוד, לוחץ את ידי צוות השופטים ופרופסור שנהב, נוטל עבודתו ומקריא.
"התבקשנו למצוא שכבת גיל או סוציואקונומית מסוימת, לבחון אותה ברמת המאקרו והמיקרו, על מנת להוכיח כי דחיית סיפוקים הינה ערובה לחיים מוסריים.
החברה החרדית גדלה ומושתתת על דחיית סיפוקים מגיל ינקות.
טרם כל אכילה יש לברך.
מאכל בלתי כשר יידחה.
משחקים אלקטרוניים אסורים לשימוש בשבת.
אין כל פלא כי החרדים.."
ליבו של פרופסור שנהב מתקשה לעמוד במעמסה.
הקטע עשוי מחומרים מנצחים. אבל רואים שהגבלת המילים קיצצה לו את הכנפיים. לפי הגרסאות החלקיות בנספח, נראה שהפסדנו בגדול.
@רוח סערה
הבית ממורק, חדר האורחים מוכן ומזומן, ששת ילדינו בבגדים אביביים תואמים וחדשים
"תעשו קידוש ה', ותפסיקו לריב כבר" לחשנו שלא ישמע מי שיעמוד מחוץ לדלת.
בעלי לקח "חתיכת" הימור השנה. הוא הזמין את אחותו, מהתינוקות האלו שנישבו, אבל ממש ממש נישבו. חושב שהיא מתקרבת, כי היא מוכנה להקשיב לדברי תורה שלו מדי שבוע בטלפון. לא קונה את זה אבל נניח...
"רק תעשה טובה ותוודא טוב שלא יביאו לכאן חמץ."
"ברור!!!" הוא מבטיח.
דפיקות בדלת.
בני הדודים נכנסים, מרוטים מנסיעה ארוכה, בבגדי חול ושיער פרוע.
"אלוני" קוראת גיסתי לעבר בנה הבכור "תביא מהאוטו את ההפתעות".
אני מסמנת לגיסתי שאת ההפתעות יכניסו לחדר השינה ונפתח אותם אחר כך.
20 דקות לפני שקיעה, הילדים מנדנדים לפתוח את ההפתעות, כי אולי הם "מוקצה". אני נענית ושולחת אותם לחדר האורחים.
"נו, מה הבאתם לילדים?" סוף סוף מתיישבת בנחת עם גיסתי על הספה, שולחן הסדר כבר ערוך למשעי.
כתשובה פונה גיסתי לכיוון בעלי, שכבר עוטה על עצמו את הקיטל ומתכונן ליציאה לביהכנ"ס.
"זוכר שהסברת לי שקמח זה לא חמץ, כי מצות בעצמן עשויות מקמח?". קצב פעימות הלב מאיץ...
"אז חשבנו על רעיון מדליק, שיכול להעסיק את הילדים".
הרעיונות שלה, שתהיה בריאה.
" חשבנו לעשות מן משחק של יציאת מצרים לילדים.
אז ניקיתי בבית טוב את הטאבון שלנו מחמץ,
ועברנו באיזה כפר דרוזי בדרך לקנות כמה קילו קמח,
כי חשבנו שזה יהיה ממש מגניב שהילדים ייאפו יחד מצות"
דממה. אנחנו שותקים מהלם, היא ממשיכה:
"מה?! זכר ליציאת מצרים. רונן יכול לעשות להם מדורה בחצר..." היא משתתקת באיטיות, מבחינה במבטינו המבועתים.
"אימא" אני שומעת קול ילדותי מבעד לצפצופים באוזניים והלמות הלב מכיוון חדר האורחים.
"רוחי משכה ממני בכוח את המתנות והן נקרעו, אני והיא התלכלכנו מאיזו אבקה לבנה כזאת שהתפזרה כאן, זה יורד עם סמרטוט, נכון? אני רוצה ללבוש את השמלה החדשה ב"סדר", כמו כולם."
קטע חזק ומשובח בהחלט. קטסטרופה בהתגלמותה, תיאור מצוין שמכניס היטב לאווירה.
@ארזים
הנה ככה אני אוהב אותם, מתקדמים, משתלבים ותורמים לאוכלוסייה. קצת אקדמיה, שחר כחול, כוילל כיבוי אש. לאט אבל בטוח, אני תמיד אומר לחברֶה שלי, החיפזון מהשטן. וטיפ ממני : כשאני מצייץ בטוויטר 'ליל שישי על טשולנט ושיח' זה פשוט עובד. באמת, אין על החשיבה שלהם, מעמיקה כזאת יורדת לפרטים ולא מתפשרת, אומרים שזה ראש של גמרא לך תדע...
לפעמים אני שואל ת'עצמי מה ההבדל ביננו, קצת תפילות, קצת שבת וזהו. אני חושב שאנחנו מצליחים יופי. ובאמת תודה ל'בחדרי' ול'כיכר' הם שליחים טובים בדרך. ויש עוד כמה, שכל יום מתקשרים ומשביעים אותי שאני לא אגיד את שמם, ואפילו לא בטעות. אני באמת לא מבין למה הם כל כך מפחדים, יענקי היועץ שלי (חרדי, תודה שניחשתם) הסביר לי שאח"כ יש להם בעיה עם המוסדות. זה באמת חידה בעיני, שישלחו למוסדות מתאימים, למה להסתתר?
ביום חמישי האחרון יענקי כותב לי שלום ולא להתראות. פחדתי, אחרי הכל כשאתה מתעסק איתם אתה חייב איזה יענקי בתמונה. לא הבנתי מה עשיתי לא טוב. הוא שולח לי את הכתבה מהעיתון, זאת שסיפרה לכולם על ההנחיה החדשה שלי לא לאפשר למל"ג לתת לחרדים לימודים נפרדים בקמפוסים. אני עצוב וחושב על הצעד קדימה שהוביל אותי שני צעדים אחוריה ומבטיח לעצמי שאני לא פותח ת'פה בעניינים שלהם בלי יענקי. רושם משהו על דמי תיווך נוספים וזהו.
הנה דוגמה מצוינת איך הם לעולם לא יבינו אותנו באמת. אהבתי.
@סופי12
אני יורד בצומת גולדה מאיר, מבכר תחבורה ציבורית על פני ביקור בפקקים.
פוסע באיטיות, סופג קרני שמש נעימות לפני שנכנס לכוננות ספיגה במשרד.
לְפָנַי צועדת במהירות אופינית גברת צעירה מטופחת עם פאה נוכרית, דוסית.
גם באינטל אני רואה הרבה כאלו. נהיה פופולרי לקבל אותן.
אומרים ש5 שעות עבודה שלהן שקולות ל9 שעות עבודה של גבר חילוני. מעניין.
בעיקול הדרך, אני מזהה מרחוק שכל העוברים ושבים מדלגים על משהו וממשיכים הלאה.
מקרוב יותר אני רואה שזו חתיכת קרש נעוצה במסמרים, מזכרת מעבודות הבניה הסמוכות של מובילאי.
הגברת שלפני מדלגת אף היא בקלילות על הקרש וממשיכה הלאה.
שניה אחר כך היא חוזרת, מתכופפת בעדינות, מרימה את הקרש וזורקת אותו בצידי הדרך.
אני מחיש את צעדי ומתקרב אליה, כמעט נותן לה טפיחת שכם הגונה ואומר לה, הי, כל הכבוד לך!
היא מסתובבת אלי בבהלה, מחוירה ומתחילה לרוץ במהירות.
מוזר, זה נראה כאילו תפסתי אותה על חם בגניבה.
תורי לקבל טפיחת שכם, קולגה שלי מהעבודה, חובש כיפה.
זה לא מקובל הוא מסביר לי, נותן לי הנחיה בסיסית של מה אסור ומה מותר.
שנינו מזדרזים כדי לא לאחר את ישיבת הצוות היומית. היום אמור להוביל את הפגישה ראש צוות חדש.
אנחנו עוצרים בכניסה בריקוטה, אוספים כוס קפה משובח ונכנסים באיחור קליל לפגישה.
הגברת מהקרש מובילה אותה.
קטע מתוק ביותר. תיאור מעולה של הרגש היהודי הטבוע בנו, לתקן את העולם מבלי להביט לאחור, ומבלי לצפות לצ'פכה שתבוא. ואם להיות לרגע בלתי מקצועי בעליל, הדבר המשובח הזה חייב להיות בין השלושה שתבחרו. נקודה.
@קריאייטיבית
אז ככה בני משה היקרים,
תודה לכם על הזדמנות להביע את עצמי, כבת אנוש, כאחת מן ההמון.
רציתי להודות לכם על ההכרה בי. בחרתם דווקא בי. ואני שמחה שגילתם אותי בסוף. עמוק בלב, תמיד ידעתי שיבא היום. ואני מבטיחה לא לאכזב.
מדי בוקר אני קמה עם שחר. מוציאה את חמשת ילדיי בעגלת לול גדולה היישר אל ביתן הילדים הגדול שבקצה הכפר.
ואז פונה אני ל"קרחת האדמה המקוללת", ככה קוראים לה זקני הכפר, וממתינה כמו עוד נשים רבות למשאית הגדולה שתקח אותנו יחד למפעל.
ראשים ראשים רכונים על מסכים קטנים. בלי הפסקות, בלי דיבורים אנחנו מתרכזות ומסננות. לפי הכללים. לא רוצות לחרוג, לא רוצות הורדה במשכורת או חלילה פיטורין.
יושבות ביחד ומקליקות. מאשרות עוד תמונה ועוד כמה חוסמות.
בתחילה לא הבנתי מה יש להם לבני משה ההדוקים. מה טעם הסינון ואיזו בעיה יש להם איתנו, הנשים.
אבל היום, אחרי שנתיים של התמסרות, כמו שאתם מציינים אצלכם, בפרסומים, (אני מציצה פה לאתר מדי פעם, ובבקשה אל תגלו לאחראיים) יש לי תחושה עמוקה שקשה להבין. אני מרגישה חלק ממשהו גדול וטוב.
אילו אנשים היו מגיעים עד אלינו, להינדיה הרחוקה, בשביל למיין את מה שלא מתאים? ומשלמים לנו תבלין ותקלין 3 דולרים שבועיים, והכל, ככה הסביר פעם אישאן, בשביל לשמור על עיניהם ולא לפגום בטהרתם .אני משוכנעת בכל לב, כי הם, ורק הם בני האלוקים!
חותמת בתודה על המחווה, קישאנה
על אף שהרעיון משומש במקצת, הביצוע מעולה!
הנושאים החמים
הנושאים החמים
