פרק א – הקרב החל
קודיאל פריסטון, יורש העצר של וינדוניה, ישב באולם הלימוד הרחב, לבו סוער. שעת צהריים מוקדמת זו הייתה רוויה במתח, והסיבות לכך היו רבות כקולות החיילים שהדהדו מבחוץ.
"כָּל הַפּוֹסֵק מִדִּבְרֵי תוֹרָה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ גַּחֲלֵי רְתָמִים", לחש קודי לעצמו, קולו רועד קלות. הוא עצם את עיניו בחוזקה, כאילו מנסה לחסום את העולם החיצון, ואז פקח אותן שוב, מבטו נעוץ בדפי הגמרא שלפניו.
אך ריכוזו היה שברירי כזכוכית דקה. מבעד לחלונות הגבוהים חדרו צלילי צעדיהם הקצביים של פלוגות החיילים, מהדהדים בין כתלי האולם כמו תופי מלחמה רחוקים.
קולות הצעדה והקריאות הנלהבות של חבריו, שעזבו מזמן את ספריהם הפתוחים על השולחנות וכבשו את אדני החלונות של אולם הלימוד, לא הקלו על יורש העצר את מאמציו הכבירים. "כל הפוסק..." לחש קודי שוב, מרגיש כח חזק בתוכו מושך אותו בכבלים עבים להצטרף אל האחרים.
"השעה אחת!" הודיע מלכיאל, דופק בחוזקה על השולחן, "הסדר הסתיים". הזקן הביט בחיוך על קודי התשוש.
קודי נשק לספרו והתקרב אל החלון. הרחבה לפני הארמון הייתה מלאה בשורות שורות של חיילים. ימין שמאל, ימין שמאל - האדמה רעדה מהצעדים המדודים של אלפי רגליים.
"יו, זה מחזה מהפנט!" קרא אליאל, אחיו של קודי. למרות שהיה קטן מקודי רק בשנה וגבוה ממנו בחצי ראש, קודי עדיין הרגיש המבוגר האחראי לידו. אולי מפני שרק לפני שנה חזרו אימו ואחיו מגלות ארוכה, ואולי אביו הוא זה שהעמיס עליו את תפקיד המשגיח. בכל מקרה, קודי היה עייף מהמאמץ.
"זה לא יפה ולא מהפנט", ענה קודי ברוגז. "הם הולכים למלחמה, ומלחמה זה דבר קשה ומכוער".
"לא אמרתי שזה יפה או טוב!" אליאל נעמד מול אחיו הבכור, מצמיד את ידיו הקפוצות באגרופים אל מותניו. "רק אמרתי שאיך שהם מאומנים לצעוד באחידות זה מהפנט!"
"די, אל תריבו עכשיו גם על זה", ביקש ליאון, היתום הצעיר.
איתי, חברו הטוב של קודי ובן דודו, היה מרותק מדי לחלון מכדי לשים לב למתרחש בתוך החדר. עיניו של קודי ירו גיצים, אך בתוך ליבו הוא ידע שהכעס שהוא מרגיש לא קשור לדבריו של אליאל. קודי הביט אל האולם שבקומה התחתונה, המלא בבחורי ישיבה גדולים המתווכחים בלהט בלימוד, וניענע את ראשו בצער. אביו, המלך עמנואל, הקים את הישיבה הגדולה בארמון לפני שנה, לרגל הצלתה המופלאה של משפחתו. אורי, נסיך רוטמיה וחברו של קודי, כבר שקד בה על לימודו.
'גם אני הייתי יכול להיות שם, אם לא אליאל', חשב.
"הי! קטנצ'יק!" מישהו טפח על שכמו של קודי.
קודי הסתובב והביט על יובב, בחור גבוה ורזה, שבעומדו תמיד הזיז את רגלו השמאלית מעט קדימה והחזיק את סנטרו מורם מעט. גם עכשיו הוא הביט על קודי מלמעלה למטה, ועיווה את פיו לחצי חיוך. יובב היה הבן של אחד מיועציו הקרובים של אביו.
קודי האדים. הוא לא סבל את הכינוי שיובב הדביק לו.
""אביך המלך ביקש שתיגש אל חדר הישיבות בסוף הלימוד", אמר יובב, מישר את המטפחת הקשורה בקשר עניבה מושלם ומהודקת בסיכה מחוטבת עם דמות נשר עליה. מבטו של קודי נעצר על הסיכה, והוא חשב לעצמו שהוא לעולם לא היה מסכים ללבוש סמל של נשר. אף שבנשר עצמו אין דבר רע, עכשיו, בזמן מלחמה עם לריאוס, אויבם המר שהנשר מתנוסס בגאווה על דגלו, יש בדבר טעם לגנאי. לקודי עצמו הייתה סיכה מעוצבת בצורה דומה שהיה מהדק אל עניבתו בטקסים וזמנים רשמיים. על סיכתו של קודי היה חרוט ביד אומן סמל המלוכה של משפחתו. את הסיכה קיבל בטקס חגיגי ליום הולדתו הארבע עשרה כסמל לאמון מיוחד. המלך הזמין כמות מוגבלת של סיכות כאלו אצל אומן בעל שם והיה מחלק אותן לאנשיו הקרובים והנאמנים ביותר, וכולם שאפו לקבלן.
"אבי הזמין אותי להשתתף בישיבה לאחר הסדר, כך שגם אני עולה לשם כעת. אתה יכול להתלוות אלי", אמר יובב וסב על עקביו, בטוח בכך שקודי ממשיך אחריו.
איתי, שניתק את עצמו מהמחזה מעבר לחלון ושמע את דבריו של יובב מתחילתם, הביט בקודי ברחמים. אליאל, לעומת זאת, ברך את הנער הגבוה בשלום לבבי, ולהפתעתו של קודי יובב הסתובב אל אחיו וקרץ לו בחזרה. קודי נאנח, אך פנה ללכת אחרי הצעיר.
מעברי הארמון היו מלאים באנשים ממהרים, אנשי צבא במדים ומשרתים זריזים, כולם מיהרו למלא את התפקידים המוטלים עליהם. בכל מקום שררה אווירת מתח. רוב האנשים לא שמו לב לנער העובר לידם, שכן למרות ארבע-עשרה שנותיו של קודי, הוא עדיין נשאר רזה ונמוך ולא הגיע לשדה ראייתם של המבוגרים העוברים מולו, אך אלו שכן ראו אותו החוו לכיוונו חצי קידה מכבדת.
שמעיה בן ארדון, שר הטקסים הישר כסרגל בעל הזקן השחור והמחודד, פגש אותם בכניסה לחדר הישיבות. הוא קד בטקסיות לפני קודי ובמבטו חלף מעל ראשו של יובב. יובב לא אהב את ההתעלמות. הוא נעמד מול האיש המבוגר זקף את סנטרו ואמר:
"איך אתה מרגיש עכשיו, השר שמעיה בן ארדון?! עתה, כאשר מתקפת צבאו של לריאוס היא עובדה קיימת? הרי אתה היית כל הזמן בין אלו הטוענים כי לריאוס מורתע ולא מעוניין בהסלמה? אתה טענת כל הזמן שאיש כמוהו לא ירצה לסכן את אנשיו".
היה נדמה לקודי שהשר הזדקף על עומדו עוד יותר, פניו האדימו מכעס ועיניו ירו גיצים. אך המילים יצאו מפיו יבשות ומדודות:
"אל לך לדחוף את אפך לעניינים שהם מעבר להבנתך, נער צעיר. זה שאביך הוא יועץ המלך לא נותן לך זכות להתחצף אל אדם המבוגר ממך בהרבה".
"לא הגיל הוא המודד את חשיבות האדם אלא רוחב בינתו! עובדה שאני הייתי בין היחידים שלא טעו! הרי גם המלך בעצמו טעה הפעם!" לחייו של יובב היו סמוקות, ועיניו ירו גיצים.
"שלוט על עצמך, אדם צעיר", נחיריו של ראש הטקס התרחבו. "הרי תדע שיש אוזניים לכותל! עין רואה ואוזן שומעת! איך תעז לדבר על המלך בעצמו? התוכל לרדת אל רוחב דעתו של מלכך, צעיר פוחז? אצטרך לדון על החינוך שלך עם אביך". הוא לא הרים את קולו, אך האיום בדבריו היה מוחשי, ויובב נסוג מעט אחורה. כתפיו שחו והוא התחיל לחפש מסלול נסיגה בעיניו. אך שמעיה בן ארדון כבר פנה ממנו. הוא קד שוב לעברו של קודי ועזב את המקום בצעדים מהירים.
"אדם חסר שכל", מלמל יובב בכעס. הוא פתח את דלת חדר הישיבות בתנופה ונכנס בצעדים רחבים. המלך היה שקוע, כדרכו לאחרונה, בדיון עם יועציו הקרובים. יובב הצטרף אל אביו, וקודי ניצל את ההזדמנות לסקור את החדר בעיניו. מבטו נעצר על סמל משפחתם, שהיה קבוע גבוה בקיר מעל מושבו של אביו. יונה מזהב, מעוטרת ביהלומים, פרשה את כנפיה על רקע עץ מגולף ממתכת יקרה, שקודי לא היה בטוח בטבעה.
"זקני המאפיר!" שמע קודי קריאה והסתובב לכיוונה עם חיוך, יודע כבר את מי הוא עומד לפגוש.
גרשון, ראש משמר הארמון וחברו הבוגר של קודי, מחא כפיים בהתרגשות. גרשון היה גבוה עד כדי כך שראשו כמעט ונגע בנברשת המשתלשלת מהתקרה. זקנו היה עדיין שחור, אך מקרוב ניתן היה להבחין בכמה שערות אפורות.
"רק עכשיו חזרתי משליחות וכבר אני פוגש אותך! אביך החליט להתחיל להכניס אותך לעניינים?" שאל גרשון, מתכופף מעט אל פניו של קודי.
"אני מקווה שלא", ענה קודי, מחייך אל עיניו הגדולות והטובות של גרשון.
"כן, כן. אותך זה לא מעניין, בשונה מאחיך הקטן…" גרשון התרומם מעט, סידר את זקנו, ונענע את ראשו בחיוך, "אליאל הזה ממש בחור לעניין. איך שהוא מתקדם בשיעור הסייף! תגיד לי, אתה יודע מי נותן לו שיעורים פרטיים?" שאל גרשון בהתלהבות.
קודי הביט מופתע בגרשון, "אני לא שמעתי על שיעורים פרטיים של אליאל. חשבתי שהוא לומד כמוני, רק איתך".
בליבו הרגיש קודי עקצוץ של אכזבה. הוא לא ראה את גרשון כמה שבועות, והוא לא רצה לדבר עכשיו על הצלחותיו של אחיו.
קודי הביט אל אביו, והמלך הרים אליו את עיניו. חיוך כן האיר את פניו העייפות, והוא סימן לבנו להתקרב ולהמתין מעט.
גרשון טפח על שכמו בידידות, אך כמו תמיד לא הצליח לחשב את כוחו, וקודי כמעט נפל. "אני צריך לזוז עכשיו. נתראה באולם האימונים!" והוא יצא מהחדר.
קודי הביט אל רחשת השרים הסוערת ונאנח לעצמו. 'איך אבא רוצה לסיים את הדיון בקרוב?' חשב.
מחשבותיו נדדו אל בוקרו של יום ראשון לפני שבועיים. באותו בוקר קולות חצוצרות ושופרות רמים החרידו את אווירו של הארמון ושל כל עיר הבירה. "מלחמה פרצה!" נשמעו צעקות מכל עבר. רצים דחופים נשלחו אל אביו מעיר החוף הדרומית. לריאוס הבוגד הרשע, שבזכות קודי, חבריו והרבה סיעתא דשמיא גורש מהארמון לפני יותר משנתיים ומאז ניסה להחזיר לעצמו את כס המלוכה בדרכים שונות וערמומיות, פתח בהתקפת פתע גלויה על ידי צי אוניות ענק שנבנה במשך השנים והתרחב בזכות ארגוני השודדים שאת נאמנותם קנה לריאוס בזהב רב.
אביו של קודי אמר להם אז בשעת ארוחת הבוקר המשפחתית, "אל לכם לדאוג. למרות פתאומיותה של המתקפה, בינתיים מצליחים ברוך השם כוחות הממלכה להדוף את הפולשים ולא נותנים לכוחות האויב לרדת אל החוף. בכל מקרה, התפקיד שלכם הוא מרכזי בניצחון שלנו. הלימוד שלכם הוא זה שמחזיק את כל העולם והוא זה שנותן עוצמה ללוחמינו! בבקשה, תשתדלו להתחזק בשליחותכם".
"אמא ורוזי תכננו גם כך לממש את הזמנתה האדיבה של מלכת רוטמיה ולנסוע לפוש בהרים. מעתה, הנסיעה הזאת תהווה להן תוספת הגנה".
יום למחרת, תחת משמר כבד, יצאו אמא ורוזי הקטנה אל הנופש או אל המסתור, תלוי איך מסתכלים על זה. קודי העדיף לחשוב שזה רק נופש, כך קיווה עמוק בתוך ליבו, שזה יסתיים מהר יותר.
"תכתוב לי", אמרה לו אמא אחרי חיבוק הפרידה, "ואנחנו נכתוב לכם בחזרה".
אליאל עמד אז לידו חיוור. הוא לא זכר את עצמו נפרד מאמא ליותר מכמה שעות. "יהיה בסדר, אל תדאג. רוזי נסעה לשם גם שנה שעברה וחזרה מאוד מרוגשת ומלאת חוויות", ניסה קודי להרגיע את אחיו, אף שידע בתוך ליבו שהפעם המצב שונה. אז הוא ריחם על אחיו, עכשיו הוא כבר לא.
'אם אבא קרא לי באמצע הדיון, כנראה משהו קרה', חשב קודי לעצמו, חוזר אל המציאות בתוך חדר הדיונים.
בדיוק באותו הרגע התרומם אביו מעל כיסאו, וכל הנוכחים קפצו ממקומותיהם. "אתם יכולים לשבת, תמשיכו בינתיים בדיון. אני צריך לצאת עכשיו", חייך המלך אל הנוכחים. היועצים שקעו שוב בדיון סוער, והמלך רמז לקודי לצאת בעקבותיו מהחדר.
השומרים ליד הפתח קדו לפני מלכם וקודי מיהר להצטרף אליו. המלך הושיט את ידו ואחז ביד בנו, וכך הם צעדו דרך מסדרונות ארוכים, פונים אל עבר נישה נסתרת שבה הייתה תלויה אחת מתמונות השמן המפוארות של אביו. תלמיד חכם זקן ישוב מעל ספר עב כרס השקיף מהתמונה, ומבטו החודר ניסה לבחון את עמקי לבבו של קודי.
המלך הביט לאחוריו, וכשראה כי הם לבד לגמרי במקום, הסיט מעט את התמונה ולחש לקודי: "אני עומד לגלות לך כעת את אחד מרזיו העמוקים ביותר של הארמון". אבא חייך והראה באצבעו: "כאן צריך ללחוץ על האבן השלישית מימין בגובה העיניים של הזקן".
האבן, שנראתה בדיוק כמו חברותיה לקיר, זזה אחורה לאחר לחיצה ממושכת ומאחוריה ראה קודי ידית עגולה. אביו המלך סובב את הידית, וקיר האבן נפתח אל תוך העלטה, חושף את המסתורין שאחריו. עיניו של קודי נפערו בתדהמה.
מאחורי הפתח הצר שררה חשיכה מוחלטת, אך קודי לא חש פחד לצעוד אל זרועותיה הפתוחות, יד ביד עם המלך. הרצפה הייתה מרוצפת אבנים לא מסותתות, והחצץ המפוזר עליהן חרק תחת רגליו בכל צעד. ברגע שקודי נכנס, לחץ המלך על הידית מצידה השני של הדלת והיא נסגרה בחריקה עמומה. כעת, החושך היה מוחלט. קודי לא ראה אפילו את ידו המושטת אל מול עיניו.
"רק רגע, יקירי", אמר המלך ורעש של מצית עשוי מאבני צור הפר את הדממה. ניצוץ זעיר שיצר המצית האיר מעט את החשיכה. לאחר רגע, הדליק אבא עששית קטנה שנחה על מדף האבן.
"וואו!" קריאת התפעלות נפלטה מפיו של קודי כאשר ראה מימינו ומשמאלו מעברים ארוכים וצרים הנגמרים בגרמי מדרגות. אבק רב הצטבר בפינות וקורי עכביש דקיקים נטוו בין האבנים הישנות. "לא ידעתי שיש בארמון שלנו מעברים סודיים", אמר לאביו המחייך. "יש עוד הרבה כאלו? מי עוד יודע עליהם? לאן הם מובילים?" השאלות נורו מפיו במהירות וסקרנות מתוחה נראתה על פניו של הנסיך.
"המעבר הזה מוביל אל הקומת המרתפים, וחוץ מזה יש אליו מעברים למבנים נוספים. לדוגמא יש אחד המגיע מהמגדל שחדר השינה שלכם נמצא בו", ענה המלך והחווה לקודי אל המדרגות שהובילו למטה. קודי צעד אחר אביו. "אבל עכשיו אנחנו לא הולכים אליו", הסיק קודי מכיוון ההליכה.
"אתה צודק, יקירי. היום הגיע הזמן שאני אגלה לך סוד עמוק יותר", ענה אבא, יורד בזהירות במדרגות התלולות ומחזיק בקיר האבן. "תשתדל לזכור את הדרך. ובקשר למספר האנשים הבקיאים בסוד המעברים הנסתרים, ניתן למנות אותם על כף יד אחת. ומהיום אתה תהיה אחד מהם".
ריח הטחב הכבד והמתקתק מילא את האוויר, וקולות הצעדים הדהדו בצורה עמומה במעברים הצרים. קודי הלך אחרי אביו, מביט בקורי העכביש שנדבקו אל בגדיו ומחשבות רבות התרוצצו במוחו. 'מי עוד יודע את הסוד? למה אבא החליט לגלות לי אותו דווקא היום? ולמה לא קרא גם לאליאל? כמה עוד מעברים יש בארמון?'
המלך הגביר מהירות, וקודי המשיך אחריו, מאמץ את מוחו כדי שלא ישכח את הפניות ואת מיקומן של הדלתות האחרות שאביו המלך הצביע עליהן בדרך. הם העמיקו לרדת עוד ועוד, עד שקודי היה בטוח שאין כל כך הרבה קומות לארמון והם כבר נמצאים עמוק בבטן האדמה. ליד אחת הדלתות מאבן, שכלל לא נראתה ורק בגלל דמות נמר קטנה החרוטה מעל אבן מוארכת היה ניתן לזהות את קיומה, הם נעצרו.
המלך ספר שלוש אבנים למטה מהאבן המוארכת, ועל ידי לחיצה נפתח המעבר. המלך נכנס והעששית האירה מין מרתף מאבנים מסותתות. קודי נכנס אחריו, מביט בחביות עץ מפוזרות ובדמויות של חיות המגולפות מעץ וברזל המעטרות את ארבעת הקירות. היו שם נמר, אריה, נשר וצבי.
"ברוך הבא למרתף השמור ביותר של הארמון", אמר המלך בקול עמוק ורציני, מדליק בינתיים לפידים הקבועים בקירות, וקריאת התפעלות נוספת נפלטה מפיו של קודי.
"הם מדהימים!" לחש, מתקרב ונוגע בפיתוחים שקישטו את האריה.
"אתה יכול בוודאי לנחש למה דווקא ארבעת החיות האלו?" שאל אבא.
"הוי עז כנמר, וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים", ציטט קודי את המשנה הידועה מפרקי אבות.
"נכון, תלמיד חכם צעיר שלי", אמר אבא בחיבה וליטף את שערו השחור של קודי.
המלך התקרב אל הצבי, מביט בקרניו המפוארות והסבוכות. "הצבי מסמל בריחה מסכנה, ולכן הוא נקודת המפגש של מעברי בריחה מנקודות חשובות במתחם הארמון", אמר המלך. קודי הקשיב בפה פעור, עדיין מתקשה לרדת לעומק דעתו של אביו.
"האריה טומן בתוכו סודות רבים כיאה למלך החיות. כאשר אנשיו של לריאוס הגיעו לשלטון, נודע להם חלק מסודותיו. לכן, יש להשתמש בו רק כאפשרות אחרונה", המשיך המלך, עובר במבטו על דמות האריה ומתקרב אל דמות הנשר.
"הנשר היה סודם של המלכים לשושלת פרייסטון בלבד", אמר המלך. קודי התקרב אל הנשר וראה לתדהמתו שעין אחת חסרה לו. עין שמאל הייתה עשויה מיהלום גדול או מזכוכית מלוטשת באומנות רבה, אך עין ימין הייתה חסרה.
"לפי התמונות שמלכיאל הראה לי, היה רק עוד יהלום אחד בכזה גודל בכל הממלכה, והוא היה קבוע בכתרו של סבא", אמר קודי, והמלך חייך. "חד עין אתה, בני! היהלום נעלם כאשר כבש לריאוס את השלטון יחד עם עוד אוצרות רבים. האבן שמשובצת כאן בעינו השמאלית של הנשר היא רק זכוכית מלוטשת, ולכן לא נלקחה מכאן", המלך נאנח והמשיך, "אך הזמן עובר ואנחנו צריכים להגיע אל מטרתו המרכזית של הסיור. כאן אנחנו נזדקק לעזרתו של הנמר דווקא", אבא ניגש אל הנמר וסימן לקודי להתקרב אליו.
"צריך לדחוף למעלה ולאחר מכן להזיז לאחור את הניב הימני של הנמר, ולאחר מכן ללחוץ חזק על העין השמאלית", אמר המלך, ומיד הדגים לבנו את סדר הפעולות. באותו הרגע נשמע קול נקישה חזק, וחלק קיר עגול עם תבליט הנמר נכנס אל תוך החלל השחור.
פתח עגול נגלה לעיניו הפעורות של קודי, מסתיר מאחוריו מעבר לוט בחשיכה. אבא קירב את העששית, וקודי ראה מעבר עם גרם מדרגות מאבנים גדולות לא מעובדות המוביל למטה.
המלך הכניס את היד אל מעבר לקיר והוציא משם שק ישן ומאובק.
"בשק הזה יש את החפצים הנצרכים ביותר כדי לשרוד בזמנים קשים", אמר המלך והניח את השק בחזרה. לאחר מכן הושיט את ידו לזיז נסתר, לחץ עליו והקיר חזר אל מתכונתו בקול נקישה עוצמתי.
"המעבר הזה מוביל אל מחוץ לארמון. זאת דרך המילוט הבטוחה ביותר", אמר אבא ברצינות, מביט עמוק בתוך עיניו התכולות של קודי, שלהבות אש מהלפידים משתקפות בהן.
"המלך קודיאל השלישי, אבי המאמץ וסבך, אבי אמך, גילה לי את סוד קיומו סמוך לפטירתו וציווה להעביר את הסוד לאמך. אך אני לא מיהרתי לעשות זאת. חשבתי שיש לנו את כל הזמן שבעולם. טעיתי. המרד של לריאוס פרץ, ואמך הצליחה להימלט מהארמון רק בניסי ניסים. לא רציתי לחזור על הטעות ולכן אני איתך כאן, עכשיו. אמנם יש עוד הרבה מה לספר ולגלות על מערכת המעברים הנסתרים והתת קרקעיים של הארמון, אך תפסת מרובה לא תפסת. אני מקווה שיהיה לנו עוד זמן רב ללמוד אותם ביחד. היום למדנו את השיעור הראשון".
"למה דווקא עכשיו?" שאל קודי, ליבו דופק בעוצמה.
"המצב בחזית לא טוב, בני", אמר המלך, וחיוך עצוב האיר את עיניו, "אהיה מוכרח לעזוב אתכם בקרוב ולהצטרף למפקדה בעיר הנמל שלנו".
קודי הרגיש שליבו עוצר לרגע מפעום. הוא זכר שהפרידות שלו מאביו גוררות אחריהן סכנות רבות.
'הפעם אני נשאר בארמון, מוקף באנשים נאמנים!' ניסה קודי להרגיע את עצמו. אך המחשבה הזאת גררה אחריה זכרון אחר. הוא כאילו שוב חש באימה שאחזה בו לפני כחצי שנה, כאשר אחד מהחיילים הצעירים ניסה להתנקש במלך. אביו לא הסכים לגלות את הפרטים כיצד תיכנן הצעיר לפגוע במלכו ומי בדיוק עצר אותו. הוא רק ידע שאחד מאנשיו של לריאוס, שתמיד לבש מעיל שחור עם ברדס ומסיכה שכיסתה את פניו, הבטיח לחייל הצעיר זהב רב בעד ניסיון ההתנקשות. מאז המקרה, כללי הבטיחות בארמון נהיו הרבה יותר נוקשים. לכל מקום שאליו הלכו בני משפחת המלוכה לוו בשומרים רבים, וכל משרתי הארמון עברו בידוק בטחוני קפדני.
"יש סכנה שמחכה לנו כאן בארמון?" שאל קודי בקול רועד.
"לא משהו שידוע לי כרגע", אביו הוריד יד מרגיעה על כתפו של קודי, "אך אנחנו נמצאים במצב מלחמה, וקשה לשער מה ילד יום. אני מבקש ממך, יקירי, שתזכור שהתפקיד שלך הוא מרכזי. אתה, אחיך וחבריך נמצאים בחזית האמיתית. הלימוד שלכם זה מה שיעזור לנו באמת".
קודי ניענע בראשו להסכמה. הוא שמע את המילים האלו מאביו כל יום בשבועות האחרונים.
"וגם, בבקשה, אל תריב עם אליאל. הוא זקוק לך ואתה זקוק לו. לכל אחד מכם תפקיד משלו וחלק משלו, ואף אחד לא נוגע במוכן לחברו כמלוא הנימה!" אמר אבא, מבט מבקש על פניו.
"זה היה כל כך נחמד בהתחלה כשרק מצאנו אותם", מצא את עצמו קודי משתף את אביו בפעם הראשונה. "שמחתי מאד שיש לי אח. אבל עכשיו הוא כל הזמן מחפש הזדמנות להוכיח שהוא יותר טוב, להציק ולהתווכח! הלימוד איתו הולך ונעשה קשה יותר, והוא מחפש לעצמו כל הזמן תעסוקות", אמר קודי בזעם כבוש.
"כשהוא הגיע, הוא עדיין לא הכיר אותך. עכשיו הוא מכיר אותך וזקוק לקרבתך. הוא מחפש את מקומו בעולם לא מוכר, שבו גם נערים יותר צעירים ממנו בקיאים הרבה יותר. בבקשה, תהיה סבלני", אמר אבא.
"הוא לא מראה שהוא זקוק לי..." אמר קודי.
"ואתה מראה לו שאתה זקוק לו?" שאל אביו בחזרה.
קודי נאלם דום. התוכחה הייתה נוקבת. הוא היה כל כך עסוק ברגשותיו, מדשדש בעלבונו, שלא חשב על הצד השני של המטבע. ייסורי מצפון לפתו את ליבו.
'אני חייב להיות יותר נחמד אל אחי!' חשב לעצמו קודי, ובקול אמר:
"אני אשתדל להראות לו כמה הוא יקר לי".
"וגם תגיד לו את זה ישירות. למילים הטובות האלו יש כח אדיר!" אמר המלך וקודי הנהן בהסכמה.
הם פנו ללכת חזרה, נעצרים מדי פעם כדי שהמלך יראה לבנו סימנים נוספים שיקלו עליו למצוא את הדרך אם יזדקק לכך אי פעם. כאשר הפתח מעבר לתמונת הזקן נפתח, הביט קודי לאחור כדי לקבוע בזכרונו את מראה המעבר, ולפתע עצר ליבו מפעום. קודי תפס בחוזקה בידו של אביו. הוא היה בטוח שראה מאחוריהם דמות לבושה מעיל שחור עם ברדס המגיע עד עיניה. אביו של קודי הביט לכיוון שבו בהה בנו, אך הדמות נעלמה מעבר לגרם המדרגות.
"היה שם מישהו", קולו של קודי נצרד, הוא הרגיש את ידו רועדת בתוך אחיזתו של אביו.
"אתה חושב כך?" שאל המלך.
"אני בטוח!"
המלך לא ענה. הוא הזמין את קודי לצאת אל המסדרון וסגר את דלת הסתרים בתנועה מהירה. פניו היו רגועות ושלוות וסערת רוחו של קודי לא השתקפה בהן.
קודי פתח את פיו כדי לומר דבר מה, אך אביו עצר אותו בידו.
"שכחתי לתת לך את ההוראה האחרונה והחשובה ביותר לפני שאני יוצא לדרך", אמר אביו וקודי סגר את פיו, מביט באביו במתח.
"אתה צריך לבטוח בי. אני יודע שאתה נוטה לחשוב שאתה צריך להציל את כל העולם. אך דע לך, בני, שמה שאתה צריך לעשות זה קודם כל למלא את התפקיד שלך בשלמות ולבטוח שאני אעשה את השאר. רק אם יווצר מצב סכנה, אז עליך להציל את עצמך, את אחיך ואת כל מי שתוכל. ולאחר מכן למצוא לך מקום סתר ולשבת ולהמשיך ללמוד ולחכות לי".
קודי האזין בדממה והמלך, אביו, המשיך:
"במרתף המגדל שלכם, תלויה תמונת השמן שבה ראית את דמותה של אמך לראשונה. אתה יודע למה אני מתכוון, כן?"
קודי הנהן, נזכר בתמונה המרהיבה בה נראית אמו מחזיקה בידיה את רוזי התינוקת ולרגליה יושבים הוא ואליאל. אבא המשיך:
"מאחורי התמונה יש מעבר שנפתח לפי אותה המתכונת כמו המעבר הזה. משם תוכל להגיע אל המרתף עם דמות הנמר".
ראשו של קודי היה מלא בשאלות, אך הוא הרגיש שעל חלקן אבא לא יענה לו עכשיו. שאלה אחת רצה לשאול בכל מקרה.
"אבא", הרים קודי את עיניו, "אני יכול לספר לאיתי שהראית לי מעבר סתרים בלי לגלות לו היכן הוא?"
"אתה יכול. איתי הוא חבר נאמן, וערכו של חבר כזה לא יסולא בפז!" חייך אליו אבא והם פנו ללכת יחד לכיוון חדר האוכל של הישיבה. בדרך פגש אבא באדם נשוא פנים שהיה לו עניין דחוף ביותר עם המלך, והמלך נפרד מבנו במבט מתנצל.
היום עבר ביעף כאשר ראשו של הנסיך יורש העצר מלא במחשבות.
אחר ארוחת ערב, כאשר עלו כולם לחדרי השינה, סימן קודי לאיתי לצאת אחריו אל הגן האחורי של הארמון.
ג'ימי התוכי החכם צייץ אליו בעייפות מהענף של עץ התפוחים שתחתיו התיישבו החברים והמשיך לישון. גם הקופיף הקטן שהביא קודי ממסעו הקודם נח על ענף שכן.
"אני לא מאמין! לארמון יש מעברים סודיים מאחורי הקירות, ואף אחד לא יודע על זה דבר!" הזדעק איתי לאחר ששמע בעיניים פעורות את סיפורו של קודי.
"ששש... אל תצעק!" לחש קודי. איתי העביר יד על שערו החום ופער עיניים שהיו נראות שחורות באפילה ששררה בחוץ. ג'ימי התוכי פרח בציוץ רם מהענף ולקודי היה נדמה שהוא נבהל מצל חומק. הוא התרומם לבדוק האם יש מישהו מאחורי השיחים, אך לא ראה אף אחד.
"אז אבא שלך חושש שעומד לקרות משהו?" שאל איתי, מנמיך את קולו, כאשר חזר קודי לשבת לידו.
"אני לא יודע. ואני גם לא מבין למה הוא לא התייחס אל הדמות לבושת השחורים שהייתה שם! אני כמעט בטוח שמישהו עקב אחרינו במעברים ההם" קודי קימט את מצחו.
"באמת מוזר", הסכים איתי. "נראה לי שאתה צריך לספר גם לאליאל על המעברים. הוא אח שלך וגם נסיך".
"אבא אישר לספר רק לך", ענה קודי, מושך בכתפיו.
"כי רק עלי שאלת. למה לא שאלת על אליאל?" תהה איתי.
"אם אבא היה רוצה, הוא היה מספר לו בעצמו", ענה קודי. ייסורי המצפון שחש קודם בקשר ליחסו אל אחיו התחילו להתפוגג מעט. הוא חשב על כך שלא היה רוצה להתחלק עם אחיו בחברו הטוב.
"קודי, איתי?" מישהו צעק מהכניסה אל המגדל שלהם, "מחלקים כאן עוגיות. לקחת לכם?"
החברים התרוממו על רגליהם ופנו לעבר ליאון, הרץ לקראתם.
ליד ליאון הצעיר מהם לא יכלו יותר לדבר על האירועים האחרונים והם פנו ביחד אל חדרם.
מאז שעזבו אמא ורוזי, עברו קודי ואליאל לישון ביחד עם החברים שלהם בחדר שינה הנמצא באחת הקומות העליונות של אחד ממגדלי הארמון. גרם מדרגות לולייני התפתל מעלה והוביל אל חדרם העגול והמרווח. קודי אהב את מיטתו הצמודה לחלון הגבוה, שממנו נשקף נוף המשתרע הרחק אל מעבר לארמון ועד קצה עיר הבירה. המגדל הזכיר לו את המגדלור שלידו גדל בשנות ילדותו המוקדמות. בחדר ניצבו חמש מיטות, לחמשת הנערים: קודי, אליאל, איתי, ליאון ואורי. כשנכנסו לחדר, קיבל אותם אורי בחיוך רחב. ראשו הג'ינג'י בצבץ מעל ספר עב כרס שבו היה שקוע בקריאה. ליאון, הנמוך והבהיר, שם על השידה באמצע החדר קערה עם עוגיות מהמטבח, אך קודי לא הביט לעברה.
בהחלטה נחושה הוא ניגש אל אליאל אחיו, שהיה עסוק בסידור מיטתו, עושה את עצמו כאילו אינו מבחין בו.
"סליחה, אליאל, שצעקתי עליך היום", אמר קודי. הוא ידע שעליו לומר הרבה יותר, אך שאר המילים נתקעו בגרונו והוא לא הצליח להוציא אותם.
"גם אני מבקש סליחה", אמר אליאל והרים את עיניו הירוקות אל אחיו.
קודי ניענע בראשו. ליאון נאנח בהקלה. האווירה הופשרה, אורי סגר את הספר והתחיל לספר בהתלהבות על החברותא החדש שלו. קודי הקשיב בעיניים נוצצות.
"בעזרת הבורא, שנה הבאה תוכלו להצטרף אלי!" אמר אורי לקודי ואיתי.
באותו הלילה התקשה קודי להירדם, וכאשר נרדם כבר, ברח בחלומו מדמות מסתורית עטוית שחורים דרך מעברים חשוכים ותת-קרקעיים.