הנושאים החמים
הנושאים החמים
מן הסתם זה הזמן וזו השעה לביקורת ספרים וסופרים, מי מדבר על ביקורת עיתוני החג, מן הסתם לכל אחד (אין כותבים כבר ואחת, כידוע) מכם היתה טעימה לפחות של משהו כמו ארבעה מגזינים מינימום מתוך איזה תשעה לכל מו"ל.
ויש גם חקירה בסוף, למען לא יכלו לריק שיעורי חול ומועד
אבל בשבת שאחר הפסח כשכבר מיציתי את כל המלל האין סופי, כולל ספרים חדשים כאלו ואחרים, ואחר הבטחות שלא קויימו להחלפת ספרים חדשים על ידי חברותיה המאכזבות של בת השוויגער, ונכדותיה. וברוב ייאושי בזמן קיום מצוות חריכת הסדין של שבת אסרו חג העבר עלינו לטובה, שעות מעטות קודם לעליית כלי הפסח למכונם והריצה אחר הלחמניה בטקס שבירת הפסח.
מצאתי את עצמי קורא בשקיקה ספר ילדים לא חדש בכלל, שלמרות ההדרתו בשנים האחרונות לא זכיתי לחונו שוב מאז ימי חורפי העליזים.
ספרו של מאיר ברעם, מבצע אלול, קראתי, והתמוגגתי. התיאורים, הניסוחים, ההומור, הלושנורע, והמסרים, פשוט להתענג, גיחכו עלי צעירי הצאן, ביתה של השוויגער ונכדותיה שחקו למשבתי, אך אני התענגתי.
תיאורי העיירה, רבי מוניש וסיפוריו, בערקה העגלון, יענקלה, גציל וחבריו המופלאים, רב גרונם השליח ציבור, מענדלה תם שואב המים, והעיקר האמת.
האמת שפעמיים הסתפקתי בימי חול המועד האחרון באותה חקירה
האם אמני האתמול שאנו מתענגים על 'הלוואי והיום יהיו כאלו' היו מצליחים היום להגיע לפסגות, האם הרמה הזו באמת רמת על, או שמא בגלל הסביבה החרבה באותם ימים זכו למעמדם האגדי.
פעמיים חקרתי בזה השבוע.
האחד באוטובוס, בשעת לילה מאוחרת, באחד הקווים בעודי שוכב על מיטתי, ניצל הקו האמור את ימי חול המועד להעביר שידורי חוזרים של מופעים חיים, וכך זכינו לאוטובוס עם הופעות של מ.ב.ד. פריד ושוואקי, אך על האחרון הייתי מסופק.
לא, לא על שוואקי, אלא על ליל רביעי באוטובוס, בקו הנ"ל. מופעו בשידור חוזר של מיכאל שטרייכר, זכרו לברכה לחיים ארוכים, ואני כבר מזמן תמהתי, האם שטרייכר היה אגדי בזמנו או רק מאחר וכמעט לא היה איש במנו, הפך לאגדי, אני במיטתי ממש התענגתי, קולו מנחם אותי, מציף אותי בנוסטלגיה, ואני מתרפק, אך תוהה האם זו רק נוסטלגיה או יש משהו בקול העמוק הזה, ברגש הזה, שאין היום.
והפעם השניה שחקרתי בזה, כאמור, בקריאת ספרו של מ. ברעם הזכור לטוב, שמאז עבר להדפיס הגדות של פסח שלא מוחיכים יכולת ספרותית יוצאת דופן כי אם חוש מסחרי, ואף ידע תורני עמוק. אך ספרי הילדים שלו, להתענג, ואולי שוב אני מתרפק על נוסטלגיה.
ויש גם חקירה בסוף, למען לא יכלו לריק שיעורי חול ומועד
אבל בשבת שאחר הפסח כשכבר מיציתי את כל המלל האין סופי, כולל ספרים חדשים כאלו ואחרים, ואחר הבטחות שלא קויימו להחלפת ספרים חדשים על ידי חברותיה המאכזבות של בת השוויגער, ונכדותיה. וברוב ייאושי בזמן קיום מצוות חריכת הסדין של שבת אסרו חג העבר עלינו לטובה, שעות מעטות קודם לעליית כלי הפסח למכונם והריצה אחר הלחמניה בטקס שבירת הפסח.
מצאתי את עצמי קורא בשקיקה ספר ילדים לא חדש בכלל, שלמרות ההדרתו בשנים האחרונות לא זכיתי לחונו שוב מאז ימי חורפי העליזים.
ספרו של מאיר ברעם, מבצע אלול, קראתי, והתמוגגתי. התיאורים, הניסוחים, ההומור, הלושנורע, והמסרים, פשוט להתענג, גיחכו עלי צעירי הצאן, ביתה של השוויגער ונכדותיה שחקו למשבתי, אך אני התענגתי.
תיאורי העיירה, רבי מוניש וסיפוריו, בערקה העגלון, יענקלה, גציל וחבריו המופלאים, רב גרונם השליח ציבור, מענדלה תם שואב המים, והעיקר האמת.
האמת שפעמיים הסתפקתי בימי חול המועד האחרון באותה חקירה
האם אמני האתמול שאנו מתענגים על 'הלוואי והיום יהיו כאלו' היו מצליחים היום להגיע לפסגות, האם הרמה הזו באמת רמת על, או שמא בגלל הסביבה החרבה באותם ימים זכו למעמדם האגדי.
פעמיים חקרתי בזה השבוע.
האחד באוטובוס, בשעת לילה מאוחרת, באחד הקווים בעודי שוכב על מיטתי, ניצל הקו האמור את ימי חול המועד להעביר שידורי חוזרים של מופעים חיים, וכך זכינו לאוטובוס עם הופעות של מ.ב.ד. פריד ושוואקי, אך על האחרון הייתי מסופק.
לא, לא על שוואקי, אלא על ליל רביעי באוטובוס, בקו הנ"ל. מופעו בשידור חוזר של מיכאל שטרייכר, זכרו לברכה לחיים ארוכים, ואני כבר מזמן תמהתי, האם שטרייכר היה אגדי בזמנו או רק מאחר וכמעט לא היה איש במנו, הפך לאגדי, אני במיטתי ממש התענגתי, קולו מנחם אותי, מציף אותי בנוסטלגיה, ואני מתרפק, אך תוהה האם זו רק נוסטלגיה או יש משהו בקול העמוק הזה, ברגש הזה, שאין היום.
והפעם השניה שחקרתי בזה, כאמור, בקריאת ספרו של מ. ברעם הזכור לטוב, שמאז עבר להדפיס הגדות של פסח שלא מוחיכים יכולת ספרותית יוצאת דופן כי אם חוש מסחרי, ואף ידע תורני עמוק. אך ספרי הילדים שלו, להתענג, ואולי שוב אני מתרפק על נוסטלגיה.
נערך לאחרונה ב:
