הנושאים החמים
הנושאים החמים
הפרקים הראשונים, כאן:
https://www.prog.co.il/threads/נקמה-יהודית.322011/
והמלצת ההגשה היא של פנס בערפל, שתיכף יעוט על הקרדיט...
איש לא הבחין בו, בישיבה-קטנה-בחור, זה מהקאווע שטיבל, העד להתחוללות הרבתי.
הוא התמקם בצניעות אופיינית בפינה השמאלית מערבית, פסע בינו ובין טפטוף המזגן המעצבן והמבריח [ככה זה כשהטכנאי הוא אחד מן המתפללים העושה את זה בהתנדבות ומגיע כשנח לו. שלא יתקמצנו על הקופה וישלמו לו כמו שצריך, אי אפשר כבר עם הקמצנות הזאת על חשבון המתפללים. די! דיייי!].
שמעריל, אבל, כן הבחין בו, בבחור, למרות מירב הנסיונות להצניע את עצמו ואת עובדת קיומו, יישותו והווייתו, מאימת המשגיח שעלול להבחין בו מתפלל בשעה שהחמה ברום הרקיע, או סתם יהודי טוב שסבור שהתרי"ג שלו כולל גם ריכולים צדקניים לצוות הישיבה על מעידות כאלה ואחרים של תלמידיהם. לא חסרים כאלה ב"ה במחוזותינו.
שמעריל קלט אותו, והתוכנית נרקמה, גובשה כגרגרים מתוקים סביב טיפת קפה, קרמה עור וגידים והבשילה.
תפילת ראש חודש חולפת בנעימים. בעל התפילה מנווט את הספינה בבטחה ובמיומנות, מהלך בין הטיפות ומצליח לרצות את כל הצדדים בנוגע למד הקמ"ש המטפס ועולה ככל שפרקי הפסוקי-דזמרה התקדמו בדרך אל היעד.
היעד, מוסף של ראש חודש.
מוסף-של-ראש-חודש, בקהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם, ענין הוא. ולא סתם ענין.
ענין של מחשבה, של דיבור ושל מעשה, ענין של כובד ראש ושל התרגשות רבתי, של דחילו ושל רחימו הבאים כאחד, של רמ"ח ושל שס"ה.
שכן, ראש חודש הוא לא דבר שקורה כל יום. וראש חודש, הוא הזדמנות של פעם-פעמיים בחודש לחפצים להראות את גדלם ואת יקר תפארת גרונם המסתלסל והולך. ומי בער יחמיץ מצוה רבתי זו הבאה לידו?!
המתח של זהות ודמות בעל התפילה של מוסף, מורגש בחלל האויר כבר עם תחילת התפילה. אלא שהיות ולא יאה להם לאנשים בגיל בו נוהגים אנשים מן היישוב שלא להתקוטט בצורה פרהסייאית מבוזה ועוד על זוטות כמו לגשת לפני התיבה של מוסף של ראש חודש, הסכימו הצדדים ביניהם.
לא שהסכימו חלילה לסגת מעמדתם. אלא שהסכימו לנהל את המאבק בערוצים דיפלומטיים, מלחמת סייבר קרה ומחושבת בקפידא, שבסיומה, יזכה הצד המנצח לפתוח ב"חדש ימינו" ולסלסל ב"זמן כפרה". המפסיד, יידחה לסיבוב הבא, לקדנציה הבאה, חודש הבא.
המלחמה היומית, המתנהלת והמוסתרת מעין רואים, כבר נפתחה טרם התפילה, כאשר החישוב המרכזי לפיו בחרו חלק נכבד ממרכיבי המנין היומי את מקומות ישיבתם בתפילה היומית, הוא מספר הפסיעות האלכסוני והקו האוירי המוליך ממקומם אל תיבת התפילה.
כך, זר לא יבין כיצד זה האיש מוט'ל כבד המידות ונוטף הזיעה באורח קבע, קיץ וחורף לא ישבות, שדבר ידוע ומפורסם הוא בין כל באי הבית הקדוש דנן, שבכל ימות השנה אין מה לדבר על העתקת מקומו מן המקום שבו זרם אויר המזגן [התקין, לא זה המצפצף והנוזל שכבר אלף פעמים אמר לגבאי שיקח טכנאי רציני או שישלם כסף ויפסיק להתקמצן], קודח הישר אל פרצופו המזיע תמידית, המקום הוא שלו ויהיה מה שיהיה.
והיה ואורח נטה ללון, אשר לא ידע ולא ראה, התיישב בטעות על מקום זה, יביטו הנוכחים בחרדה משעשעת אחר התפתחות הדברים, וינידו בראשם אל הלך זה שגורלו נחרץ, וימתינו עת יכנס מוט'ל בצעדים מתנשפים אל בית המדרש, יפן כה וכה בעיניו המשוטטות בכל, ויקלוט את הברנש שההין לשבת שם, ימתין שניה אחת ושתים, ואז יתקרב אליו בקירוב אחר קירוב, בצעדים איטיים ומאיימים, נשיפת נשימה בוקעת ועולה, ישמוט את נרתיק טו"תו במן כיפין על גבי כיפין, נוגעת-לא-נוגעת, או יותר-נוגעת-מלא-נוגעת, בנרתיקו של חברו, לא ירפה ולא יחדל מהתקרבותו המעיקה, עדי יבין הלה את הרמז הברור, ויסוג בצעדים תבוסתניים לעברי מקום תפילה חילופי.
היום, שאני.
היום בפתע פתאום, בפרץ תמוה של נדיבות ושל אדיבות מוזרה ועזה, מוותר מוט'ל על מקומו זה ומתיישב במקום חילופי, הבאים משפשפים עיניהם בתמהון ומוט'ל מחווה בידו תנועה עדינה ובלתי מורגש, כאומר 'הרי לך, הנה לך, תהנה מהרגע הנדיר, ספוג אל קרבך אויר מזגנים צלול כיין, הכל באדיבותי ובנדבת לבבי'.
בודדים יודעים את הכוונה האמיתית: ממקומו הקבוע והממוזג בכבדות, המערכה על המוסף-של-ראש-חודש, מובסת מראש ובעלת סיכויים קלושים. מסכים איפה מוט'ל להשיל אגלי זיעה מקרבו ומעצמותיו, הכל לטובת הקהל המשווע ומייחל לשמוע את נעימת סלסוליו באותו מוסף.
ובקריאת התורה, עת יבוא הגבאי וימכור את עליית רביעי במכירה נפרדת, יתחיל המאבק האמיתי.
המחיר יטפס ועולה בצורה דרסטית. שכן, הכל יודעים כי בעל העליה, הוא בעל הסיכויים המירביים, לזכות באהדת הקהל שבקריאות 'נו' מעודדות יגרשו הישר לעבר תיבת התפילה, והוא, כנזוף שלא נותרה לו כל ברירה, יזכה בפרס החודשי, המוסף של ראש חודש.
עלינו להדגיש ולציין, שדווקא שמעריל מיודענו הנכבד, הינו מחוץ למשחק. תאוות העמוד ממנו והלאה, מעולם לא ניגש ולא זיכה את הציבור בעינוי נפש של שמיעת קולו בקודש, ידע מיעוט ערכו וקוצר גרונו, כי זייפן הוא וזייפנים מיתריו, ובבינה פעוטה זו שלא ניחנו בה רבים, ניחן שמעריל והבין כי טובה גדולה יעשה לאנושות כאשר יוותר על אחיזה עקשנית בתיבת התפילה.
הותיר אפוא שמעריל, דבר חודש בחדשו, את המאבק המשעשע לשאר באי המנין, והוא, כעומד מן הצד, עמד והביט בענין, משועשע קמעה ומבודר מעצם המעמד המביך.
לעומתו, גד'ל, מראשי הנאבקים היה, ידע שמעריל גם ידע, משכבר הימים. גד'ל הוא העמוד והעמוד הוא גד'ל. מאז ומעולם נודעה לה, לתיבת התפילה, חיבה יתרה אצל גד'ל, אשר לא פספס הזדמנות להנעים זמירות ולארוג שירים, והנדיר-נדיר יותר הרי זה משובח.
כך, ניכס גד'ל לעצמו את התיבה בימי הסליחות מדי יום ביומו, מסלסל הכא והתם, מעלה מטה מזרח ומערב, גם את הקראתם הנעימה של פיוטי ה'רשות' בשמחת תורה, חמס גד'ל בחימוס גמור מעם הגבאי הותיק והישיש.
[צריך, איך אני יסביר לך, צריך שיהיה מכובד, לא כמו שאתה אומר את זה ככה מתחת לאף. אתה תעמוד לידי, תראה איך אני עושה את זה, הנה, תקשיב].
אפילו באמירת 'איכה' וקינות בתשעה באב ישב גד'ל בראש. [אמרו עליו כי בעת ביאת הגואל, יחבר גד'ל קינות משלו, בו יקונן וידאב על לקיחת ה'עמוד' ממנו]
לא הסתפק גד'ל בהזדמנויות הקונבנציונאליות גרידא, איתר מהכא ומהתם תפילות שונות ומשונות, עמד והנהיגם בתוככי הקהילה, כשהוא עומד ודורש בשבחם ובשבח הנהגתם, כאשר כוונה אחת להם, להרחיב את אפיקי החזנות המתפתחים והולכים אליבא דגד'ל.
וכך, הונהג ביום מן הימים, בניגוד גמור למנהג אבותיהם, מנהג 'יום כיפור קטן' בקהילה, למרות קול ענות מחאת זקני הקהל, כאשר לפני התיבה עובר איך לא, גד'ל. וכמעט - לולא התערבותו של רב הקהילה - שכבר הנהיג גד'ל מנהג נאה של אחינו הספרדים לומר סליחות מדי יום של חודש אלול.
חלפה לה אפוא, עברה לה קריאת התורה בנעימים, גד'ל רכש בסכום מכובד את ה'רביעי' וגבר על מוט'ל שהשפיל עיניו בתבוסתנות. לאחר הגלילה נותר גד'ל עומד על יד הבמה, מוכן ועומד לניתור מהיר אל עבר הבמה.
"יהללו" מכריז הגבאי, כנתינת אות לתחילתו של מירוץ, הדרמה מתחילה.
הזרועות מונפות והרגליים מוכנות לניתור.
זכרו, המגיע ראשון אל התיבה, הוא המאושר אשר יזכה בהילה החודשית.
שאר המתמודדים בעלי הסיכויים הקלושים, פרשו מן המירוץ בייאוש שלא מדעת. נותרו מוט'ל וגד'ל, זה מול זה, זה לעומת זה.
ואז, ברגע הקריטי.
"ר' גד'ל, איזה יהודי מחכה לכם בחוץ". קולו הצעיר והתמים של בחור הישיבה קטנה, לא הסגיר מאומה. למעט לחייו של גד'ל שהחלו בוערות.
"תגיד לו שיבוא אחרי התפילה", לוחש גד'ל במהירות. נפנופי עיניים חרדתיות ופחדניות לעברו של מוט'ל, שניצל את ההפוגה והסחת הדעת, והחל מחיש צעדיו, המשחק אבוד, הסיכויים נחלשים.
"הוא אומר שזה לא סובל דיחוי", מצייץ הבחור בתמימות תהומית, פוזל לעבר שמעריל שמדרבן אותו לא להרפות.
"אין לא סובל דיחוי, באמצע התפילה אין כלום", לואט גד'ל ברתחנות.
אבוד!
מוט'ל כבר נשען, מלא כובדו וגובה קומתו, על עמוד התפילה.
"יתגדל ויתקדש שמיה רבה".
אוח, הפסד צורב. כל כך צורב...
אוח, שמעריל, היתה זו נקמה יהודית, מתוקה מדבש ומסוכר דביק.
https://www.prog.co.il/threads/נקמה-יהודית.322011/
והמלצת ההגשה היא של פנס בערפל, שתיכף יעוט על הקרדיט...
איש לא הבחין בו, בישיבה-קטנה-בחור, זה מהקאווע שטיבל, העד להתחוללות הרבתי.
הוא התמקם בצניעות אופיינית בפינה השמאלית מערבית, פסע בינו ובין טפטוף המזגן המעצבן והמבריח [ככה זה כשהטכנאי הוא אחד מן המתפללים העושה את זה בהתנדבות ומגיע כשנח לו. שלא יתקמצנו על הקופה וישלמו לו כמו שצריך, אי אפשר כבר עם הקמצנות הזאת על חשבון המתפללים. די! דיייי!].
שמעריל, אבל, כן הבחין בו, בבחור, למרות מירב הנסיונות להצניע את עצמו ואת עובדת קיומו, יישותו והווייתו, מאימת המשגיח שעלול להבחין בו מתפלל בשעה שהחמה ברום הרקיע, או סתם יהודי טוב שסבור שהתרי"ג שלו כולל גם ריכולים צדקניים לצוות הישיבה על מעידות כאלה ואחרים של תלמידיהם. לא חסרים כאלה ב"ה במחוזותינו.
שמעריל קלט אותו, והתוכנית נרקמה, גובשה כגרגרים מתוקים סביב טיפת קפה, קרמה עור וגידים והבשילה.
תפילת ראש חודש חולפת בנעימים. בעל התפילה מנווט את הספינה בבטחה ובמיומנות, מהלך בין הטיפות ומצליח לרצות את כל הצדדים בנוגע למד הקמ"ש המטפס ועולה ככל שפרקי הפסוקי-דזמרה התקדמו בדרך אל היעד.
היעד, מוסף של ראש חודש.
מוסף-של-ראש-חודש, בקהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם, ענין הוא. ולא סתם ענין.
ענין של מחשבה, של דיבור ושל מעשה, ענין של כובד ראש ושל התרגשות רבתי, של דחילו ושל רחימו הבאים כאחד, של רמ"ח ושל שס"ה.
שכן, ראש חודש הוא לא דבר שקורה כל יום. וראש חודש, הוא הזדמנות של פעם-פעמיים בחודש לחפצים להראות את גדלם ואת יקר תפארת גרונם המסתלסל והולך. ומי בער יחמיץ מצוה רבתי זו הבאה לידו?!
המתח של זהות ודמות בעל התפילה של מוסף, מורגש בחלל האויר כבר עם תחילת התפילה. אלא שהיות ולא יאה להם לאנשים בגיל בו נוהגים אנשים מן היישוב שלא להתקוטט בצורה פרהסייאית מבוזה ועוד על זוטות כמו לגשת לפני התיבה של מוסף של ראש חודש, הסכימו הצדדים ביניהם.
לא שהסכימו חלילה לסגת מעמדתם. אלא שהסכימו לנהל את המאבק בערוצים דיפלומטיים, מלחמת סייבר קרה ומחושבת בקפידא, שבסיומה, יזכה הצד המנצח לפתוח ב"חדש ימינו" ולסלסל ב"זמן כפרה". המפסיד, יידחה לסיבוב הבא, לקדנציה הבאה, חודש הבא.
המלחמה היומית, המתנהלת והמוסתרת מעין רואים, כבר נפתחה טרם התפילה, כאשר החישוב המרכזי לפיו בחרו חלק נכבד ממרכיבי המנין היומי את מקומות ישיבתם בתפילה היומית, הוא מספר הפסיעות האלכסוני והקו האוירי המוליך ממקומם אל תיבת התפילה.
כך, זר לא יבין כיצד זה האיש מוט'ל כבד המידות ונוטף הזיעה באורח קבע, קיץ וחורף לא ישבות, שדבר ידוע ומפורסם הוא בין כל באי הבית הקדוש דנן, שבכל ימות השנה אין מה לדבר על העתקת מקומו מן המקום שבו זרם אויר המזגן [התקין, לא זה המצפצף והנוזל שכבר אלף פעמים אמר לגבאי שיקח טכנאי רציני או שישלם כסף ויפסיק להתקמצן], קודח הישר אל פרצופו המזיע תמידית, המקום הוא שלו ויהיה מה שיהיה.
והיה ואורח נטה ללון, אשר לא ידע ולא ראה, התיישב בטעות על מקום זה, יביטו הנוכחים בחרדה משעשעת אחר התפתחות הדברים, וינידו בראשם אל הלך זה שגורלו נחרץ, וימתינו עת יכנס מוט'ל בצעדים מתנשפים אל בית המדרש, יפן כה וכה בעיניו המשוטטות בכל, ויקלוט את הברנש שההין לשבת שם, ימתין שניה אחת ושתים, ואז יתקרב אליו בקירוב אחר קירוב, בצעדים איטיים ומאיימים, נשיפת נשימה בוקעת ועולה, ישמוט את נרתיק טו"תו במן כיפין על גבי כיפין, נוגעת-לא-נוגעת, או יותר-נוגעת-מלא-נוגעת, בנרתיקו של חברו, לא ירפה ולא יחדל מהתקרבותו המעיקה, עדי יבין הלה את הרמז הברור, ויסוג בצעדים תבוסתניים לעברי מקום תפילה חילופי.
היום, שאני.
היום בפתע פתאום, בפרץ תמוה של נדיבות ושל אדיבות מוזרה ועזה, מוותר מוט'ל על מקומו זה ומתיישב במקום חילופי, הבאים משפשפים עיניהם בתמהון ומוט'ל מחווה בידו תנועה עדינה ובלתי מורגש, כאומר 'הרי לך, הנה לך, תהנה מהרגע הנדיר, ספוג אל קרבך אויר מזגנים צלול כיין, הכל באדיבותי ובנדבת לבבי'.
בודדים יודעים את הכוונה האמיתית: ממקומו הקבוע והממוזג בכבדות, המערכה על המוסף-של-ראש-חודש, מובסת מראש ובעלת סיכויים קלושים. מסכים איפה מוט'ל להשיל אגלי זיעה מקרבו ומעצמותיו, הכל לטובת הקהל המשווע ומייחל לשמוע את נעימת סלסוליו באותו מוסף.
ובקריאת התורה, עת יבוא הגבאי וימכור את עליית רביעי במכירה נפרדת, יתחיל המאבק האמיתי.
המחיר יטפס ועולה בצורה דרסטית. שכן, הכל יודעים כי בעל העליה, הוא בעל הסיכויים המירביים, לזכות באהדת הקהל שבקריאות 'נו' מעודדות יגרשו הישר לעבר תיבת התפילה, והוא, כנזוף שלא נותרה לו כל ברירה, יזכה בפרס החודשי, המוסף של ראש חודש.
עלינו להדגיש ולציין, שדווקא שמעריל מיודענו הנכבד, הינו מחוץ למשחק. תאוות העמוד ממנו והלאה, מעולם לא ניגש ולא זיכה את הציבור בעינוי נפש של שמיעת קולו בקודש, ידע מיעוט ערכו וקוצר גרונו, כי זייפן הוא וזייפנים מיתריו, ובבינה פעוטה זו שלא ניחנו בה רבים, ניחן שמעריל והבין כי טובה גדולה יעשה לאנושות כאשר יוותר על אחיזה עקשנית בתיבת התפילה.
הותיר אפוא שמעריל, דבר חודש בחדשו, את המאבק המשעשע לשאר באי המנין, והוא, כעומד מן הצד, עמד והביט בענין, משועשע קמעה ומבודר מעצם המעמד המביך.
לעומתו, גד'ל, מראשי הנאבקים היה, ידע שמעריל גם ידע, משכבר הימים. גד'ל הוא העמוד והעמוד הוא גד'ל. מאז ומעולם נודעה לה, לתיבת התפילה, חיבה יתרה אצל גד'ל, אשר לא פספס הזדמנות להנעים זמירות ולארוג שירים, והנדיר-נדיר יותר הרי זה משובח.
כך, ניכס גד'ל לעצמו את התיבה בימי הסליחות מדי יום ביומו, מסלסל הכא והתם, מעלה מטה מזרח ומערב, גם את הקראתם הנעימה של פיוטי ה'רשות' בשמחת תורה, חמס גד'ל בחימוס גמור מעם הגבאי הותיק והישיש.
[צריך, איך אני יסביר לך, צריך שיהיה מכובד, לא כמו שאתה אומר את זה ככה מתחת לאף. אתה תעמוד לידי, תראה איך אני עושה את זה, הנה, תקשיב].
אפילו באמירת 'איכה' וקינות בתשעה באב ישב גד'ל בראש. [אמרו עליו כי בעת ביאת הגואל, יחבר גד'ל קינות משלו, בו יקונן וידאב על לקיחת ה'עמוד' ממנו]
לא הסתפק גד'ל בהזדמנויות הקונבנציונאליות גרידא, איתר מהכא ומהתם תפילות שונות ומשונות, עמד והנהיגם בתוככי הקהילה, כשהוא עומד ודורש בשבחם ובשבח הנהגתם, כאשר כוונה אחת להם, להרחיב את אפיקי החזנות המתפתחים והולכים אליבא דגד'ל.
וכך, הונהג ביום מן הימים, בניגוד גמור למנהג אבותיהם, מנהג 'יום כיפור קטן' בקהילה, למרות קול ענות מחאת זקני הקהל, כאשר לפני התיבה עובר איך לא, גד'ל. וכמעט - לולא התערבותו של רב הקהילה - שכבר הנהיג גד'ל מנהג נאה של אחינו הספרדים לומר סליחות מדי יום של חודש אלול.
חלפה לה אפוא, עברה לה קריאת התורה בנעימים, גד'ל רכש בסכום מכובד את ה'רביעי' וגבר על מוט'ל שהשפיל עיניו בתבוסתנות. לאחר הגלילה נותר גד'ל עומד על יד הבמה, מוכן ועומד לניתור מהיר אל עבר הבמה.
"יהללו" מכריז הגבאי, כנתינת אות לתחילתו של מירוץ, הדרמה מתחילה.
הזרועות מונפות והרגליים מוכנות לניתור.
זכרו, המגיע ראשון אל התיבה, הוא המאושר אשר יזכה בהילה החודשית.
שאר המתמודדים בעלי הסיכויים הקלושים, פרשו מן המירוץ בייאוש שלא מדעת. נותרו מוט'ל וגד'ל, זה מול זה, זה לעומת זה.
ואז, ברגע הקריטי.
"ר' גד'ל, איזה יהודי מחכה לכם בחוץ". קולו הצעיר והתמים של בחור הישיבה קטנה, לא הסגיר מאומה. למעט לחייו של גד'ל שהחלו בוערות.
"תגיד לו שיבוא אחרי התפילה", לוחש גד'ל במהירות. נפנופי עיניים חרדתיות ופחדניות לעברו של מוט'ל, שניצל את ההפוגה והסחת הדעת, והחל מחיש צעדיו, המשחק אבוד, הסיכויים נחלשים.
"הוא אומר שזה לא סובל דיחוי", מצייץ הבחור בתמימות תהומית, פוזל לעבר שמעריל שמדרבן אותו לא להרפות.
"אין לא סובל דיחוי, באמצע התפילה אין כלום", לואט גד'ל ברתחנות.
אבוד!
מוט'ל כבר נשען, מלא כובדו וגובה קומתו, על עמוד התפילה.
"יתגדל ויתקדש שמיה רבה".
אוח, הפסד צורב. כל כך צורב...
אוח, שמעריל, היתה זו נקמה יהודית, מתוקה מדבש ומסוכר דביק.
פנס לא לכעוס, זה רעיון טוב, מה ל'שות?)
