הנושאים החמים
הנושאים החמים
כתבתי לאתגר, זו היתה חויה מאתגרת,
היא כללה ניתוח של הצרת היקפים כללי בתוספת דיאטה שמרנית במיוחד,
החלטתי לשחרר את הברנש כלומר את העלילה לחופשי ולעלות את המשכה לכאן...
אז מי שקרא באתגר את פרק א', הנה פרק ב':
"מי הניח בתוך האגרטל הצכ'י שלי את הזר המוזר הזה"
אני שומע את קולה הישנוני של אמא מתלונן, אני מתחפר לי בתוך השמיכה ומתעלם,
"גם כן שכנים מוזרים יש פה, לא מצאו מה לתת לנו"
נושם לרווחה וממשיך להתעסק עם עצמי,
אמא פותחת וטורקת מגירות, נראה שהיא חסרת מנוחה, בוא נראה מה זה יוליד הפעם,
טרטור המיקסר, וקרקוש כלים בכיור נשמעים ברקע,
נחריי רוטטים בריח קלוש של לימונים,
מתקרב למטבח בצעדים חרשיים ובוחן את הסביבה בזהירות,
"צחוש קמת" אמא מסתובבת לעברי בחיוך, תוך כדי שהיא פורסת לי פרוסה משולשת ועסיסית של פאי לימונים
"בוא תאכל משהו"
אני נוגס בעוגה, היא יורדת במורד גרוני , יש לה טעם מוזר מאוד, אני מתאפק שלא לפלוט אותה החוצה ולא לבלוע,
היא תקועה אי שם באמצע,
לבסוף אני בולע וכל הגרון שלי צורב,
"תודה אמא" אני ממלמל בקושי ומותיר את שאר הפרוסה על השולחן,
אמא מביטה בי במבט מוזר,
"משהו לא טוב עם הפאי שלי" עלבון קל מבצבץ בקולה
ידעתי שהיא תעלה על זה, אבל מה לעשות אני אוהב מושבע של עוגות , וזה באמת מחשיד.
"אני עוד עייף " ממלמל ונמלט לחדר
"חשדתי כל הזמן בלימון המוזר הזה" אמא ממלמלת לעצמה חרש, "היה לו כזה צופציק מוזר וריח שונה, לא הייתי צריכה להשתמש בו"
אני מסמיק בחדר
אך לא מגלה לאמא את שייכותו של הלימון אלי...
למחרת בבוקר אני משכים קום ויוצא לסיור נוסף ברחובות,
רגלי מוליכות אותי לעבר בקתת העץ,
היא ריקה מלבד שרשראות מנצנצות שמשתלשלות מהתקרה,
אני מתיישב על גדר הבניין ומנדנד רגליים תוך כדי לעיסת המסטיק,
הרחוב ריק, כמה לבושי שחורים צועדים ונושאים את אותו זר מאתמול,
כנראה זה משהו חדש באופנה, מוזר שאמא עדיין לא מעודכנת,
"גיט יום טוב ילד"
אני מזנק ממקומי על הגדר,
האיש שלי אוחז בידו את הזר המהולל מאתמול ומחייך לעברי,
אני שוקל מה לעשות, מצד אחד בבית משעמם, מצד שני ללכת עם בנאדם קצת ממממ... מוזר, אמא תשתגע אם היא תשמע,
אני מחליט להתקדם אך בזהירות, ולהשאיר לעצמי פתח מילוט,
הוא מחווה לכיוון ביקתת העץ שלו "בוא תכנס הסוכה שלנו פתוחה לאושפיזין"
"אוש פיזין" אני מגלגל על לשוני את המילה המוזרה "מה זה?
ומה זה זר הפרחים הזה שכולכם הולכים איתו לכל מקום?"
הוא מחייך אלי "לאט לאט ילד, לא הכל בבת אחת" הוא מניח כסא פלסטיק ומסמן לי לשבת
"תיכף אשתי תביא לכאן עוגה ותתכבד"
"זההה.." לשוני שבדר"כ רגילה להתגלגל על מקומה ללא מעצורים נעמדת דום,
"זה הבית שלך פה?" אני מצביע על שרשראות המנצנצות ועל הלימונים המוזרים שמתנדנדים מהתקרה
"זה דירת הארעי שלי, זה הבית שלי לשבוע הקרוב קוראים לזה סוכה, ואתה מוזמן לכאן תמיד"
האיש מטפל בזר שלו בעדינות כאילו מדובר באוצר הוא משחרר אותו מאריזתו ומניח על השולחן, את הלימון הוא מניח בתוך תיבת אוצר מוכספת,
העיניים שלי יוצאות מהמקום,
האיש מבחין בתהיותיי מחייך אלי ומחווה לעברי
"תכיר אתרוג – זה.." הוא מצביע אלי
"צחי" אני ממלמל
וצחי תכיר- זה אתרוג"
עכשיו שערכנו הכרות אני מסתכל על הלימון במבט אחר, " אתרוג" אני ממלמל,
"מה זה?"
"פרי הדר, אחד מארבע מינים שמצווה ליטול בסוכות"
"ואוכלים אותו, מה עושים איתו?"
"נוטלים כל יום את האתרוג יחד עם כל המינים ומכוונים לאחד את כל ישראל,
לאחר חג הסוכות יש כאלה שמכינים ממנו ריבה לכבוד טו בשבט"
חידה אחת כבר פתרתי,
זה לא לימון, לא פלא שהעוגה יצאה כל כך מרה...
את שאר השאלות אני ירשום לעצמי באיזה מחברת ולאט לאט אני אפענח אותם,
אני מבחין מרחוק באישה מתקרבת עם צלחת עוגות לכיוון הסוכה,
אני ממלמל שלום חטוף ונמלט משם,
בבית אני פותח מחברת ריקה וחומה ורושם לעצמי.
היא כללה ניתוח של הצרת היקפים כללי בתוספת דיאטה שמרנית במיוחד,
החלטתי לשחרר את הברנש כלומר את העלילה לחופשי ולעלות את המשכה לכאן...
אז מי שקרא באתגר את פרק א', הנה פרק ב':
"מי הניח בתוך האגרטל הצכ'י שלי את הזר המוזר הזה"
אני שומע את קולה הישנוני של אמא מתלונן, אני מתחפר לי בתוך השמיכה ומתעלם,
"גם כן שכנים מוזרים יש פה, לא מצאו מה לתת לנו"
נושם לרווחה וממשיך להתעסק עם עצמי,
אמא פותחת וטורקת מגירות, נראה שהיא חסרת מנוחה, בוא נראה מה זה יוליד הפעם,
טרטור המיקסר, וקרקוש כלים בכיור נשמעים ברקע,
נחריי רוטטים בריח קלוש של לימונים,
מתקרב למטבח בצעדים חרשיים ובוחן את הסביבה בזהירות,
"צחוש קמת" אמא מסתובבת לעברי בחיוך, תוך כדי שהיא פורסת לי פרוסה משולשת ועסיסית של פאי לימונים
"בוא תאכל משהו"
אני נוגס בעוגה, היא יורדת במורד גרוני , יש לה טעם מוזר מאוד, אני מתאפק שלא לפלוט אותה החוצה ולא לבלוע,
היא תקועה אי שם באמצע,
לבסוף אני בולע וכל הגרון שלי צורב,
"תודה אמא" אני ממלמל בקושי ומותיר את שאר הפרוסה על השולחן,
אמא מביטה בי במבט מוזר,
"משהו לא טוב עם הפאי שלי" עלבון קל מבצבץ בקולה
ידעתי שהיא תעלה על זה, אבל מה לעשות אני אוהב מושבע של עוגות , וזה באמת מחשיד.
"אני עוד עייף " ממלמל ונמלט לחדר
"חשדתי כל הזמן בלימון המוזר הזה" אמא ממלמלת לעצמה חרש, "היה לו כזה צופציק מוזר וריח שונה, לא הייתי צריכה להשתמש בו"
אני מסמיק בחדר
אך לא מגלה לאמא את שייכותו של הלימון אלי...
למחרת בבוקר אני משכים קום ויוצא לסיור נוסף ברחובות,
רגלי מוליכות אותי לעבר בקתת העץ,
היא ריקה מלבד שרשראות מנצנצות שמשתלשלות מהתקרה,
אני מתיישב על גדר הבניין ומנדנד רגליים תוך כדי לעיסת המסטיק,
הרחוב ריק, כמה לבושי שחורים צועדים ונושאים את אותו זר מאתמול,
כנראה זה משהו חדש באופנה, מוזר שאמא עדיין לא מעודכנת,
"גיט יום טוב ילד"
אני מזנק ממקומי על הגדר,
האיש שלי אוחז בידו את הזר המהולל מאתמול ומחייך לעברי,
אני שוקל מה לעשות, מצד אחד בבית משעמם, מצד שני ללכת עם בנאדם קצת ממממ... מוזר, אמא תשתגע אם היא תשמע,
אני מחליט להתקדם אך בזהירות, ולהשאיר לעצמי פתח מילוט,
הוא מחווה לכיוון ביקתת העץ שלו "בוא תכנס הסוכה שלנו פתוחה לאושפיזין"
"אוש פיזין" אני מגלגל על לשוני את המילה המוזרה "מה זה?
ומה זה זר הפרחים הזה שכולכם הולכים איתו לכל מקום?"
הוא מחייך אלי "לאט לאט ילד, לא הכל בבת אחת" הוא מניח כסא פלסטיק ומסמן לי לשבת
"תיכף אשתי תביא לכאן עוגה ותתכבד"
"זההה.." לשוני שבדר"כ רגילה להתגלגל על מקומה ללא מעצורים נעמדת דום,
"זה הבית שלך פה?" אני מצביע על שרשראות המנצנצות ועל הלימונים המוזרים שמתנדנדים מהתקרה
"זה דירת הארעי שלי, זה הבית שלי לשבוע הקרוב קוראים לזה סוכה, ואתה מוזמן לכאן תמיד"
האיש מטפל בזר שלו בעדינות כאילו מדובר באוצר הוא משחרר אותו מאריזתו ומניח על השולחן, את הלימון הוא מניח בתוך תיבת אוצר מוכספת,
העיניים שלי יוצאות מהמקום,
האיש מבחין בתהיותיי מחייך אלי ומחווה לעברי
"תכיר אתרוג – זה.." הוא מצביע אלי
"צחי" אני ממלמל
וצחי תכיר- זה אתרוג"
עכשיו שערכנו הכרות אני מסתכל על הלימון במבט אחר, " אתרוג" אני ממלמל,
"מה זה?"
"פרי הדר, אחד מארבע מינים שמצווה ליטול בסוכות"
"ואוכלים אותו, מה עושים איתו?"
"נוטלים כל יום את האתרוג יחד עם כל המינים ומכוונים לאחד את כל ישראל,
לאחר חג הסוכות יש כאלה שמכינים ממנו ריבה לכבוד טו בשבט"
חידה אחת כבר פתרתי,
זה לא לימון, לא פלא שהעוגה יצאה כל כך מרה...
את שאר השאלות אני ירשום לעצמי באיזה מחברת ולאט לאט אני אפענח אותם,
אני מבחין מרחוק באישה מתקרבת עם צלחת עוגות לכיוון הסוכה,
אני ממלמל שלום חטוף ונמלט משם,
בבית אני פותח מחברת ריקה וחומה ורושם לעצמי.
