הנושאים החמים
הנושאים החמים
בוהקות הן הנעליים ובעלות חרטום חד ומחודד, מראה צר ועקב חשוב. בשעה שהן נענות לקצב פסיעותיו, נוקשות על הרצפה ומשמיעות קול נוכחות. מכריזות 'הנני' לכל מי שטרם הבחין בכך. "מודרניות" במלה אחת האומרת הכל. חדשניות. הצעקה האחרונה.
לא הסתפק ברכישת נעלי יום-יום בחנות מן השורה - למרות שהיה מוצא אותן נוחות יותר, תואמות יותר את מידותיו ואופיו הכללי. בריאות, גמישות ושקטות מן הספינות ההדורות והקולניות שהוא מהדס בהן על פני החיים. טרח עד חנות יוקרה, שילם מחיר מפולפל – על מותג מוזהב החתום בכמה אותיות לטיניות מסולסלות על שולי הסוליה. כך ניצב כאן, בתור לבנק הומה, בצהרי יום רביעי שגרתי ומאובק – ענוד בנעלי חתן ליטאי עשיר היוצא עתה מחופתו.
התייאש כנראה מלהיות בעצמו חתן - מי יקח אותו, מי שם על לב. רואה עצמו נפלט מן המסלול היפה המעביר רווקים אל חיי נישואין. אינו יודע כמה זמן יתארך עד שיואילו לקבלו בחזרה, אם בכלל. לכל הפחות תהיינה נעליים.
ואם לא מביטים בו בגלל עצם מה שהוא - ואם עיניו ומראהו ואופיו, ועצבונו וערגונו, וגליו ומשבריו ונפשו ולבו אינם ענין לאיש תחת השמש – לכל הפחות יראו וישמעו את נעליו. אולי יבחין מישהו כי תחובות בהן רגלי יציר עלי אדמות, שגם הוא זקוק לאהבה, לישיבה, לחברים, לשידוך.
סביר להניח שאינו מודע אל התהליך הפנימי שגרם לו – בן למשפחה אדוקה ומצטנעת – לצאת ולרכוש את הנעליים. פעל המנגנון הנפשי בלי לשתפו בסודותיו. אולי ראה כמה מן החבר'ה נעולים, תרתי משמע, בכאלה - ורצה להידמות, להיחשב, לבל יהיה שונה או דל בעיניהם.
יתכן והוא אישית מואס בהן, כי אינן נוחות כלל וכלל. הקודמות, הפשוטות, שאמא האוהבת קנתה איתו בחנות ליד הבית – היו רכות יותר. מעולם לא לחצו כל כך על רגליו שאינן רגילות לסטייל הזה. אבל לא ירשה לעצמו להופיע שוב בשגרתיות ההן. מרגיש בהן אביון בין עשירים. הצניען במזוודתו, להשתמש בהן רק בשעה שהוא בינו לבינו – אך בצאתו אל הרחוב, יתהדר רק באלה.
ושכח.
שכח כי נעליים כאלה זקוקות לגרביים תואמות, לא האפורות המהוהות, המחוררות וכמעט פרומות. שכח – או לא ידע - כי מכנסים מאובקות וחולצה מוכתמת, סותרות את חזיון המנעלים החגיגיות. עובד כנראה בעורות ויצא להפקדה, תיכף ישוב. לקח איתו מהעבודה את המראה הכללי, הטבעי, המפוזר והמיוזע מרוב מסירות ונאמנות לתפוקה; לקח גם את הנעליים, נלחץ אל תוכן, והגיע כך לבנק.
הן לא שייכות לו, והוא לא להן – למרות ששילם עליהן ביושר. עוד ישוב אל היפות, הרגילות, הרכות, השקטות. עוד ישוב אל שלו. עוד ישוב.
לא הסתפק ברכישת נעלי יום-יום בחנות מן השורה - למרות שהיה מוצא אותן נוחות יותר, תואמות יותר את מידותיו ואופיו הכללי. בריאות, גמישות ושקטות מן הספינות ההדורות והקולניות שהוא מהדס בהן על פני החיים. טרח עד חנות יוקרה, שילם מחיר מפולפל – על מותג מוזהב החתום בכמה אותיות לטיניות מסולסלות על שולי הסוליה. כך ניצב כאן, בתור לבנק הומה, בצהרי יום רביעי שגרתי ומאובק – ענוד בנעלי חתן ליטאי עשיר היוצא עתה מחופתו.
התייאש כנראה מלהיות בעצמו חתן - מי יקח אותו, מי שם על לב. רואה עצמו נפלט מן המסלול היפה המעביר רווקים אל חיי נישואין. אינו יודע כמה זמן יתארך עד שיואילו לקבלו בחזרה, אם בכלל. לכל הפחות תהיינה נעליים.
ואם לא מביטים בו בגלל עצם מה שהוא - ואם עיניו ומראהו ואופיו, ועצבונו וערגונו, וגליו ומשבריו ונפשו ולבו אינם ענין לאיש תחת השמש – לכל הפחות יראו וישמעו את נעליו. אולי יבחין מישהו כי תחובות בהן רגלי יציר עלי אדמות, שגם הוא זקוק לאהבה, לישיבה, לחברים, לשידוך.
סביר להניח שאינו מודע אל התהליך הפנימי שגרם לו – בן למשפחה אדוקה ומצטנעת – לצאת ולרכוש את הנעליים. פעל המנגנון הנפשי בלי לשתפו בסודותיו. אולי ראה כמה מן החבר'ה נעולים, תרתי משמע, בכאלה - ורצה להידמות, להיחשב, לבל יהיה שונה או דל בעיניהם.
יתכן והוא אישית מואס בהן, כי אינן נוחות כלל וכלל. הקודמות, הפשוטות, שאמא האוהבת קנתה איתו בחנות ליד הבית – היו רכות יותר. מעולם לא לחצו כל כך על רגליו שאינן רגילות לסטייל הזה. אבל לא ירשה לעצמו להופיע שוב בשגרתיות ההן. מרגיש בהן אביון בין עשירים. הצניען במזוודתו, להשתמש בהן רק בשעה שהוא בינו לבינו – אך בצאתו אל הרחוב, יתהדר רק באלה.
ושכח.
שכח כי נעליים כאלה זקוקות לגרביים תואמות, לא האפורות המהוהות, המחוררות וכמעט פרומות. שכח – או לא ידע - כי מכנסים מאובקות וחולצה מוכתמת, סותרות את חזיון המנעלים החגיגיות. עובד כנראה בעורות ויצא להפקדה, תיכף ישוב. לקח איתו מהעבודה את המראה הכללי, הטבעי, המפוזר והמיוזע מרוב מסירות ונאמנות לתפוקה; לקח גם את הנעליים, נלחץ אל תוכן, והגיע כך לבנק.
הן לא שייכות לו, והוא לא להן – למרות ששילם עליהן ביושר. עוד ישוב אל היפות, הרגילות, הרכות, השקטות. עוד ישוב אל שלו. עוד ישוב.
)
