הנושאים החמים
הנושאים החמים
תארו לכם שאראלה מתקשרת לספר לכם שזכיתם בחצי מליון שקלים, טוב?
עכשיו, לפני שאתה מרימים את הטלפון לשיחה הזו, תסובבו את הגלובוס ותשתלו את עצמכם בצד השני, בערך ממול, איפה שעכשיו עמוק-עמוק אל תוך הלילה.
רגע-רגע!! הטלפון מצלצל, אבל לפני כן תכניסו את עצמכם עמוק לתוך הפוך, תוסיפו לזה את ההרגשה המפורקת של סוף השבוע, ותנו לעצמכם להירדם חזק שרק הצלצול השישי של הטלפון יעיר אתכם.
אפשר להבין אם לא תבינו מי מתקשר אליכם בשעה הזו של הלילה ומה בדיוק הוא רוצה, נכון?
תוכלו לרחם על בר המזל השליימזל, שטורק את הטלפון לאראלה בפרצוף, כי הוא באמצע החלום, ולא קולט מה היא מודיעה לו בקול שופע התרגשות?
אבל אצלי, לא אראלה התקשרה, והיה שם הרבה יותר מחצי מליון ₪ בשיחה הלא מובנת ההיא.
כשהתחתנו, אמרו שאנחנו כפתור ופרח. היא באה מבית שההורים גרושים, וידעה הכל על להחזיק בית וכלום על איך מתנהגים עם בעל. אני הגעתי מבית קשה, היו לי אבא ואמא בבית, אבל הם לא תמיד זכרו שבבית שלהם מסתובב גם ילד.
עבר חודש עד שהבנו שנינו שאנחנו יותר כמו שני כפתורים, אחד של חליפה והשני של חולצת תחרה, לא מוצאים את הלולאות המתאימות כדי להתחבר. לא התייאשנו. לשנינו היה חשוב שתהיה לנו משפחה, שנינו רצינו ילדים ולא חשבנו לרגע שהבעיה צריכה קודם להיפתר בין מה שקורה ביננו. אז המשכנו עם החיים כרגיל, חיים זה לצד זו בהרמוניה מושלמת של 'תביא את המלח' ו'תקני עוד מציות'.
היא הלכה ליועצת, וחזרה עם תובנות אותן היא עיבדה בשתיקות עמוקות, לעצמה. אני התייעצתי עם אחד מהצוות של הישיבה שהייתי קרוב אליו. הוא נתן לי הרבה עצות טובות שלא מצאתי אומץ או כוח ליישם. ככה נמשכו להם עוד חמישה חודשים.
אחרי זה הבנו שמשהו דפוק ולא יכולנו אפילו להעמיד פנים שהחיים דבש. החיים דמו יותר לאספלט- קשים, שחורים ובלתי מתפשרים. משכנו עוד חודשיים בהם לא דיברנו על פירוד, על אף שידענו שהוא יבוא, ולא ניסינו כבר לשפר, כי לא הרגשנו שיש טעם.
ואז השגתי עבודה כמשגיח במפעל בארגנטינה. החוזה כלל שהייה של שישה חודשים רצופים במקום וכלל אש"ל מלא בנוסף למשכורת. זו הייתה הצעה מצוינת בשבילי, יכולתי לברוח רחוק מהבית שלא היה לי, בלי לענוד על הצוואר את סטיגמת הלא-יוצלח שפרק בית שלא היה קיים. היא הסכימה בפה מלא שאסע, וייתכן אפילו ששמחה בפסק הזמן שיהיה לשנינו לחשוב לאן מועדות פנינו.
נסעתי.
אף אחד לא ידע שעברו כל החודשים הללו בלי שאתקשר אפילו פעם אחת הביתה, לשאול מה שלומה ואיך היא מסתדרת. אף אחד לא ניחש שכל החודשים האלו עברו גם בלי אפילו פעם אחת שהיא התקשרה לבדוק שאני עוד חי שם בארגנטינה, ולא עברתי בחזרה לגור ברחוב הסמוך והיא פשוט עדיין לא שמעה על זה.
אבל הם עברו וכמעט הסתיימו להם בתחילת אלול, ואני הייתי צריך לחזור הביתה, וחיפשתי תירוץ למה להישאר.
ואז מישהו מהקהילה הציע לי להישאר לחגים לשמש כבעל תפילה בקהילה הקטנה בעיר הסמוכה ואני קפצתי על ההזדמנות. והיא לא התקשרה ולא שאלה למה אני לא חוזר.
ואחרי שהחגים עברו, ואני התנדבתי להישאר גם לשמיני עצרת, היה מי שתיווך לי משרה של משגיח במפעל אחר, לעוד ארבעה חודשים.
ושוב נשארתי בלי לספר לאף אחד בארץ, ושוב היא לא התקשרה.
כך עברו בערך חודש וחצי מתוך הארבעה עד שהגיע אותו לילה שעליו דיברתי בהתחלה. זה היה ליל שישי, אחרי שבוע מפרך של עבודה. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הסתכם בכרית הקשה שחיכתה לי במיטה.
באמצע הלילה, בשעה שאיש לא סופר חלומות, צלצל הטלפון, וצלצל, וצלצל, וצלצל, בעקשנות עד שהרמתי.
מישהו בצד השני אמר משהו, ובכה וצחק. והיה הרבה אושר והרבה כאב בקול שלו, כלומר, שלה.
ואני לא הבנתי מה היא אומרת.
אז רק מלמלתי מתוך שינה: :איזה יופי, ברוך ה'.
וניתקתי.
והיא לא התקשרה שוב.
אחרי חודשיים וחצי, כשנגמר החוזה השני ולא מצאתי עוד תירוץ למה להישאר רחוק מהארץ, עליתי על מטוס הביתה.
היינו פרודים כבר אחד עשר חודשים, ואני התלבטתי אם מתאים לחזור הביתה או שעדיף שאמצא מקום אחר. אבל לא היה לי מקום אחר למצוא, והיינו עדיין נשואים, אז נסעתי לבית שהיה שלי ושלה, ובכמעט שנה האחרונה היה רק שלה, והחלטתי לנסות, לראות אם המפתח שעדיין היה לי בארנק, מתאים למנעול.
המפתח התאים ופתח את הדלת בקלות.
הדבר הראשון שראיתי מול הדלת היה סלקל תכול, ועליו זרוקות שתי גופיות תינוק.
הדבר השני היו העיניים שלה, עומדת בפתח המטבח, מבטה המאשים מנקב בשתיקה חורים של ממש במעיים המתהפכות.
אני אבא כבר חודשיים וחצי, ולא ידעתי.
עכשיו, לפני שאתה מרימים את הטלפון לשיחה הזו, תסובבו את הגלובוס ותשתלו את עצמכם בצד השני, בערך ממול, איפה שעכשיו עמוק-עמוק אל תוך הלילה.
רגע-רגע!! הטלפון מצלצל, אבל לפני כן תכניסו את עצמכם עמוק לתוך הפוך, תוסיפו לזה את ההרגשה המפורקת של סוף השבוע, ותנו לעצמכם להירדם חזק שרק הצלצול השישי של הטלפון יעיר אתכם.
אפשר להבין אם לא תבינו מי מתקשר אליכם בשעה הזו של הלילה ומה בדיוק הוא רוצה, נכון?
תוכלו לרחם על בר המזל השליימזל, שטורק את הטלפון לאראלה בפרצוף, כי הוא באמצע החלום, ולא קולט מה היא מודיעה לו בקול שופע התרגשות?
אבל אצלי, לא אראלה התקשרה, והיה שם הרבה יותר מחצי מליון ₪ בשיחה הלא מובנת ההיא.
כשהתחתנו, אמרו שאנחנו כפתור ופרח. היא באה מבית שההורים גרושים, וידעה הכל על להחזיק בית וכלום על איך מתנהגים עם בעל. אני הגעתי מבית קשה, היו לי אבא ואמא בבית, אבל הם לא תמיד זכרו שבבית שלהם מסתובב גם ילד.
עבר חודש עד שהבנו שנינו שאנחנו יותר כמו שני כפתורים, אחד של חליפה והשני של חולצת תחרה, לא מוצאים את הלולאות המתאימות כדי להתחבר. לא התייאשנו. לשנינו היה חשוב שתהיה לנו משפחה, שנינו רצינו ילדים ולא חשבנו לרגע שהבעיה צריכה קודם להיפתר בין מה שקורה ביננו. אז המשכנו עם החיים כרגיל, חיים זה לצד זו בהרמוניה מושלמת של 'תביא את המלח' ו'תקני עוד מציות'.
היא הלכה ליועצת, וחזרה עם תובנות אותן היא עיבדה בשתיקות עמוקות, לעצמה. אני התייעצתי עם אחד מהצוות של הישיבה שהייתי קרוב אליו. הוא נתן לי הרבה עצות טובות שלא מצאתי אומץ או כוח ליישם. ככה נמשכו להם עוד חמישה חודשים.
אחרי זה הבנו שמשהו דפוק ולא יכולנו אפילו להעמיד פנים שהחיים דבש. החיים דמו יותר לאספלט- קשים, שחורים ובלתי מתפשרים. משכנו עוד חודשיים בהם לא דיברנו על פירוד, על אף שידענו שהוא יבוא, ולא ניסינו כבר לשפר, כי לא הרגשנו שיש טעם.
ואז השגתי עבודה כמשגיח במפעל בארגנטינה. החוזה כלל שהייה של שישה חודשים רצופים במקום וכלל אש"ל מלא בנוסף למשכורת. זו הייתה הצעה מצוינת בשבילי, יכולתי לברוח רחוק מהבית שלא היה לי, בלי לענוד על הצוואר את סטיגמת הלא-יוצלח שפרק בית שלא היה קיים. היא הסכימה בפה מלא שאסע, וייתכן אפילו ששמחה בפסק הזמן שיהיה לשנינו לחשוב לאן מועדות פנינו.
נסעתי.
אף אחד לא ידע שעברו כל החודשים הללו בלי שאתקשר אפילו פעם אחת הביתה, לשאול מה שלומה ואיך היא מסתדרת. אף אחד לא ניחש שכל החודשים האלו עברו גם בלי אפילו פעם אחת שהיא התקשרה לבדוק שאני עוד חי שם בארגנטינה, ולא עברתי בחזרה לגור ברחוב הסמוך והיא פשוט עדיין לא שמעה על זה.
אבל הם עברו וכמעט הסתיימו להם בתחילת אלול, ואני הייתי צריך לחזור הביתה, וחיפשתי תירוץ למה להישאר.
ואז מישהו מהקהילה הציע לי להישאר לחגים לשמש כבעל תפילה בקהילה הקטנה בעיר הסמוכה ואני קפצתי על ההזדמנות. והיא לא התקשרה ולא שאלה למה אני לא חוזר.
ואחרי שהחגים עברו, ואני התנדבתי להישאר גם לשמיני עצרת, היה מי שתיווך לי משרה של משגיח במפעל אחר, לעוד ארבעה חודשים.
ושוב נשארתי בלי לספר לאף אחד בארץ, ושוב היא לא התקשרה.
כך עברו בערך חודש וחצי מתוך הארבעה עד שהגיע אותו לילה שעליו דיברתי בהתחלה. זה היה ליל שישי, אחרי שבוע מפרך של עבודה. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הסתכם בכרית הקשה שחיכתה לי במיטה.
באמצע הלילה, בשעה שאיש לא סופר חלומות, צלצל הטלפון, וצלצל, וצלצל, וצלצל, בעקשנות עד שהרמתי.
מישהו בצד השני אמר משהו, ובכה וצחק. והיה הרבה אושר והרבה כאב בקול שלו, כלומר, שלה.
ואני לא הבנתי מה היא אומרת.
אז רק מלמלתי מתוך שינה: :איזה יופי, ברוך ה'.
וניתקתי.
והיא לא התקשרה שוב.
אחרי חודשיים וחצי, כשנגמר החוזה השני ולא מצאתי עוד תירוץ למה להישאר רחוק מהארץ, עליתי על מטוס הביתה.
היינו פרודים כבר אחד עשר חודשים, ואני התלבטתי אם מתאים לחזור הביתה או שעדיף שאמצא מקום אחר. אבל לא היה לי מקום אחר למצוא, והיינו עדיין נשואים, אז נסעתי לבית שהיה שלי ושלה, ובכמעט שנה האחרונה היה רק שלה, והחלטתי לנסות, לראות אם המפתח שעדיין היה לי בארנק, מתאים למנעול.
המפתח התאים ופתח את הדלת בקלות.
הדבר הראשון שראיתי מול הדלת היה סלקל תכול, ועליו זרוקות שתי גופיות תינוק.
הדבר השני היו העיניים שלה, עומדת בפתח המטבח, מבטה המאשים מנקב בשתיקה חורים של ממש במעיים המתהפכות.
אני אבא כבר חודשיים וחצי, ולא ידעתי.
