הנושאים החמים
הנושאים החמים
אי פה אי שם
משתמש מקצוען
ראובן לא מבין מה זאת אומרת "לא הגיע", "אז תדאג שיהיה עכשיו. אני לא מכניס שבת בלי חלות של ויז'ניץ. ואתה יודע את זה".
בעל המכולת נאנח. "ראובן, קח פעם אחת אולי לכבוד שבת הגדול, ברמן או עינת. תאמין לי, עם הסלט לא תרגיש כלום".
ראובן לא טרח לענות. המהם משהו תחת שפמו, ויצא עם פנים זועפות לכיוון הטמבור ממול, לאסוף את 'שיחת השבוע' כהרגלו מדי שישי.
כל הבלגן הזה נחת עליו משום מקום. וירוס שמירוס.
ראובן הוא איש של עקרונות אשר יצק בעקשנות עם השנים. מנהגים שנבחרו בקפידה, מנהג אחר מנהג. והמנהג הראשון שלא לוותר על אף מנהג.
פשרות עושים עם גושי קרח. לא עם הרגלי חיים. איש של צורה הוא ראובן. צורה של איש.
יש דברים פשוטים שכל אחד אמור לזהות ולהבין.
מקווה למשל זה רק 'טבאלצע', כל השאר הם בורות דלוחים. בריכות שחיה לדגים.
אולם נורמלי נניח, משהו בשביל להתחתן פעם אחת כמו שצריך, זה רק 'קדשך'. האחרים סתם בתי תמחוי לקבצנים.
חליפה הגונה רוכשים רק בbrb. המתחרים כולם הם אוסף של שעטנז מ'אלטע זאכן'.
אלו בסה"כ דברים זוטרים שכל בר דעת עם קצת שכל יבין. באמתחתו של ראובן מונחים עניינים מיוחדים הרבה יותר. כאלו שרק יחידי סגולה כמוהו בעלי אבחנה טהורה ומזוקקת, יוכלו אט אט להפנים במשך החיים.
כמו 'א שמעק טאביק' של זולדן, רגע לאחר ברוך שאמר בבוקר השבת. ומי שרגיל - יודע.
או המקום בספסל הפינתי בבית הכנסת, ההוא עם המשענת החלקה על יד תריס המזגן. ורק בקיץ.
חורף זה לגמרי סיפור אחר. רק 'נץ'. ב'ניצני אורה'. "נכון, החזן שם לא משהו בלשון המעטה", הסביר פעם לשכנו לספסל - של הקיץ, "אבל את הטשולנט לא אוכלים אחרי 12 בשבתות קצרות כאלה. ואתה יודע את זה".
זו הייתה הסיומת לכל הסבר תמציתי על פנינה כלשהיא.
"לא אוספים אף פעם טרמפיסט שעומד לך על הכביש. ואתה מבין את זה לבד".
וח"ו שרצה ראובן לפגוע אי פעם במישהו בסביבתו, מסיבתו שלו, "אבל חמודי, אבא משתמש דווקא בשמפו הזה, וכדאי שתיקח לעצמך אחר"..
כורח הנסיבות ואילוצים שונים הם שגרמו לו להיות חשדן ונרגן לעתים. "בכנות, הייתי מוותר על רבים מן ההרגלים הללו", אמר פעם לאשתו ברגע של גילוי לב, כשישב בחצר סמוך לעץ האפרסק האהוב עליו, "אבל מה אפשר לעשות. אין תחליפים לכל דבר. ודווקא את מודעת לזה". 'עושה רצונו' הנהנה בראשה, מזגה לו כוס שתייה (פאנטה דיאט) ושתקה.
בערב פסח השנה, הכל התפוצץ. חודש של סבל ותסכול מתמשך טיפסו וגאו עד לקץ עשתונותיו. הוא עמד בפתח המקווה. לקיים את המצווה כהרגלו. וטבילה עושה מצווה. גם ככה סגרו לו את הגעלת הכלים הקבועה בפינת מהרש"ם. גם ככה ביטלו לו את מכירת החמץ בבית הרב. גם ככה לא נסע למירון ערב ר"ח, ולא ארגן מנין משניות על אביו. גם ככה ודייי! אטם את אוזניו. עצם את עיניו. ושימשיכו כל השכנים לאיים בהלשנה חמורה. לא הפעם.
השוטר שהגיע למקום, התחיל לגבות פרטים רק לאחר שהאמבולנס התרחק. המילים האחרונות שזעק ראובן אל הנוכחים לפני שהתמוטט בפתאומיות - "דחמתיה ודלא חמתיה", הפחידו מספיק את כולם כדי שייעלמו מהמקום במהירות.
בפסח הזה אין מנהג שלא מפספס ראובן. על כל הסעיפים פסח. מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. בין שמים לארץ, מורדם ומונשם. הנגיף מכה בו ללא רחם. וראובן היחידי שלא מודע למתרחש סביבו. לא מודע לכלום.
"אבא, להגיש עכשיו את המרק? חבל, אמא אומרת שאתה אוהב את זה רותח", לוחש לו הבחור באוזן.
ראובן לא שומע דבר, עיניו עצומות והוא ממשיך בלהט לדבר, "ולכן דווקא עכשיו ליל ל"ג בעומר, בסעודת ההודיה, רציתי לספר לכם שמהרגעים האלו, מהתקופה המבולבלת הזאת, אני את ה'כתר' ייקח איתי תמיד. כי כל יהלום הוא יפהפה, וכל יהלום נושא עמו תכונות שמיוחדות ומותאמות אך ורק בשבילו, אך אם לא יידע להשתלב עם חבריו לכתר, המלך לא יתגאה בו ולא יוכל לשבצו. כך אתם ואני - חברים יקרים, עומדים בעז"ה מהיום ואילך להשתלב יחד. ללא מנהגים שרירותיים, וללא שבילים חד סטריים שמובילים את האדם אל שום מקום טוב, בעולם הזה ובעולם הבא".
בעל המכולת נאנח. "ראובן, קח פעם אחת אולי לכבוד שבת הגדול, ברמן או עינת. תאמין לי, עם הסלט לא תרגיש כלום".
ראובן לא טרח לענות. המהם משהו תחת שפמו, ויצא עם פנים זועפות לכיוון הטמבור ממול, לאסוף את 'שיחת השבוע' כהרגלו מדי שישי.
כל הבלגן הזה נחת עליו משום מקום. וירוס שמירוס.
ראובן הוא איש של עקרונות אשר יצק בעקשנות עם השנים. מנהגים שנבחרו בקפידה, מנהג אחר מנהג. והמנהג הראשון שלא לוותר על אף מנהג.
פשרות עושים עם גושי קרח. לא עם הרגלי חיים. איש של צורה הוא ראובן. צורה של איש.
יש דברים פשוטים שכל אחד אמור לזהות ולהבין.
מקווה למשל זה רק 'טבאלצע', כל השאר הם בורות דלוחים. בריכות שחיה לדגים.
אולם נורמלי נניח, משהו בשביל להתחתן פעם אחת כמו שצריך, זה רק 'קדשך'. האחרים סתם בתי תמחוי לקבצנים.
חליפה הגונה רוכשים רק בbrb. המתחרים כולם הם אוסף של שעטנז מ'אלטע זאכן'.
אלו בסה"כ דברים זוטרים שכל בר דעת עם קצת שכל יבין. באמתחתו של ראובן מונחים עניינים מיוחדים הרבה יותר. כאלו שרק יחידי סגולה כמוהו בעלי אבחנה טהורה ומזוקקת, יוכלו אט אט להפנים במשך החיים.
כמו 'א שמעק טאביק' של זולדן, רגע לאחר ברוך שאמר בבוקר השבת. ומי שרגיל - יודע.
או המקום בספסל הפינתי בבית הכנסת, ההוא עם המשענת החלקה על יד תריס המזגן. ורק בקיץ.
חורף זה לגמרי סיפור אחר. רק 'נץ'. ב'ניצני אורה'. "נכון, החזן שם לא משהו בלשון המעטה", הסביר פעם לשכנו לספסל - של הקיץ, "אבל את הטשולנט לא אוכלים אחרי 12 בשבתות קצרות כאלה. ואתה יודע את זה".
זו הייתה הסיומת לכל הסבר תמציתי על פנינה כלשהיא.
"לא אוספים אף פעם טרמפיסט שעומד לך על הכביש. ואתה מבין את זה לבד".
וח"ו שרצה ראובן לפגוע אי פעם במישהו בסביבתו, מסיבתו שלו, "אבל חמודי, אבא משתמש דווקא בשמפו הזה, וכדאי שתיקח לעצמך אחר"..
כורח הנסיבות ואילוצים שונים הם שגרמו לו להיות חשדן ונרגן לעתים. "בכנות, הייתי מוותר על רבים מן ההרגלים הללו", אמר פעם לאשתו ברגע של גילוי לב, כשישב בחצר סמוך לעץ האפרסק האהוב עליו, "אבל מה אפשר לעשות. אין תחליפים לכל דבר. ודווקא את מודעת לזה". 'עושה רצונו' הנהנה בראשה, מזגה לו כוס שתייה (פאנטה דיאט) ושתקה.
בערב פסח השנה, הכל התפוצץ. חודש של סבל ותסכול מתמשך טיפסו וגאו עד לקץ עשתונותיו. הוא עמד בפתח המקווה. לקיים את המצווה כהרגלו. וטבילה עושה מצווה. גם ככה סגרו לו את הגעלת הכלים הקבועה בפינת מהרש"ם. גם ככה ביטלו לו את מכירת החמץ בבית הרב. גם ככה לא נסע למירון ערב ר"ח, ולא ארגן מנין משניות על אביו. גם ככה ודייי! אטם את אוזניו. עצם את עיניו. ושימשיכו כל השכנים לאיים בהלשנה חמורה. לא הפעם.
השוטר שהגיע למקום, התחיל לגבות פרטים רק לאחר שהאמבולנס התרחק. המילים האחרונות שזעק ראובן אל הנוכחים לפני שהתמוטט בפתאומיות - "דחמתיה ודלא חמתיה", הפחידו מספיק את כולם כדי שייעלמו מהמקום במהירות.
בפסח הזה אין מנהג שלא מפספס ראובן. על כל הסעיפים פסח. מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. בין שמים לארץ, מורדם ומונשם. הנגיף מכה בו ללא רחם. וראובן היחידי שלא מודע למתרחש סביבו. לא מודע לכלום.
"אבא, להגיש עכשיו את המרק? חבל, אמא אומרת שאתה אוהב את זה רותח", לוחש לו הבחור באוזן.
ראובן לא שומע דבר, עיניו עצומות והוא ממשיך בלהט לדבר, "ולכן דווקא עכשיו ליל ל"ג בעומר, בסעודת ההודיה, רציתי לספר לכם שמהרגעים האלו, מהתקופה המבולבלת הזאת, אני את ה'כתר' ייקח איתי תמיד. כי כל יהלום הוא יפהפה, וכל יהלום נושא עמו תכונות שמיוחדות ומותאמות אך ורק בשבילו, אך אם לא יידע להשתלב עם חבריו לכתר, המלך לא יתגאה בו ולא יוכל לשבצו. כך אתם ואני - חברים יקרים, עומדים בעז"ה מהיום ואילך להשתלב יחד. ללא מנהגים שרירותיים, וללא שבילים חד סטריים שמובילים את האדם אל שום מקום טוב, בעולם הזה ובעולם הבא".
נערך לאחרונה ב:
