הנושאים החמים
הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
הידית היתה קרה, אבל ריח של עוגת תפוחים מילא את חלל הפתח, ולכן יחיאל קצת שמח.
הוא פתח את הדלת ונתן לריח להכות בנחיריו, גם ריח אחר וחמוץ של כלים שנשארו בכיור יותר מיום אחד התערב בגסות בניחוח המופלא של עוגת התפוחים שעלה מן התנור.
על הפסנתר הוא מצא אותה, מעיינת בספרי תווים, לוגמת מכוס גדולה ושקופה תה קינמון ריחני.
"אה", היא הרימה את העיניים, "איך היה היום?" התעניינה תוך בהיה בבואתה שהשתקפה אליה מהפסנתר הבוהק.
"בסדר", הוא ענה וחיטט בכיסו אחר הסוכריה שהוא שמר לה מהפגישה שהייתה היום בעבודה, "גרליץ עושה בעיות ונצטרך להפעיל את העורך דין כדי שמשהו יזוז שם בעמותה המתוסבכת שלו"
היא המשיכה להסתכל על הפסנתר, תגידי משהו, הוא חשב.
"לא מבינה בזה", היא אמרה, "רק נראה לי שגרליץ כל הזמן גורם לכם לצרות, אולי תחפשו לקוח יותר נורמלי?"
"ואם לא גרליץ", הוא התנגד, "יבוא צימרמן עם הבעיות שלו, ועמותת שלום לכבש, וחברת יין המשומר, כל אחת עם הסיפור שלה, אל תשכחי שבשביל לקוחות מהסוג הזה המשרד קיים בכלל".
"טוב", היא נאנחה, "אם זה מה שיש, זה מה שיש, ויש עוגת תפוחים בתנור" היא גילתה לו את הסוד.
"תודה", הוא אמר, ובשקט, כמעט לתוך הצווארון הוא לחש "ויש גם כלים בכיור.."
אבל היו לה אוזניים של כלב ציד.
היא קפצה ונעמדה בינו לבין הפתח, חוסמת את דרכו.
"לא אמרתי כלום..." הוא מילמל, יודע שהיא יודעת שהוא יודע שהיא שמעה את זה.
"מה נראה לך שעשיתי כל היום?" היא שאלה, "שיחקתי קנדי קראש?"
"לא חשבתי כזה דבר", הוא התגונן ונסוג לפינת החדר, "אני מעריך את כל מה שאת עושה בשביל הקטנים, אבל.." הוא שוב מעד בלשונו.
"אני רוצה לשמוע את ה'אבל' הזה.." היא הצביעה על האוזן שלה בתנועה חדה ומחייבת, העינים שלה היו תקיפות ומלאות בעוצמה וכאב.
"אין אבל", הוא נסוג לגמרי לאחור, "אני מתנצל שבכלל העליתי את הנושא, זה לא מגיע לך", היד מצאה במעמקי הכיס את הסוכריה הקטנה שהוא שמר לה, היא הבטיחה לו שיחזור לבית נוצץ ושניהם יאכלו ביחד ארוחת ערב, והוא האמין לה, והיא בטוח לא שכחה את זה, היא מנסה לומר לו משהו.
בכיס השני הטלפון רטט בלי הפסקה, זה בטח העורך דין החדש שלא יודע שלא שולחים ליחיאל הודעות בערב, או שיש איזו הסלמה בדרום, ורוטר מקפיץ לו פושים על אירוע בטחוני שמתרחש כעת, הוא מכור לרוטר.
"אני לא עומד לעשות את זה", הוא התחיל, "אני צריך אותו בשביל העבודה, אין סיכוי שאני מתנתק, פשוט אין סיכוי".
היא שמה ידיים על המותניים, וזה כבר היה מסוכן.
"תגיד", היא שאלה, "אתה בכלל זוכר שאני קיימת?"
"בטח", הוא הבטיח.
"בטח בטח צנון ורתח" , היא השתמשה בביטוי של סבא שלה, "תמיד זה רק החברים שלך, העורך דין, גרליץ, גרליץ, ושוב גרליץ".
היד מיששה את הסוכריה, הוא שאל את עצמו אם זה הזמן המתאים לשלוף אותה.
"ומה אתה עושה כשאתה סוף סוף חוזר הביתה?" היא שאלה שאלה רטורית, והוא כמעט נפל שוב בפח, אבל היא לא נתנה לו לענות.
"אתה פותח את הדלת, ומסתכל ישר לתוך הכיור, לא עלי, לא על הילדים, על הכיור!!" היא היתה טעונה בכאב, "אתה חייב לשמר אותי באותה רמת באלעבוסטאיות של אמא שלך, ואם אני טיפה חורגת מהתקן, אתה ישר מגיע להוריד לי את האוויר מהגלגלים עם ההערות הבונות שלך".
"אני פשוט.." הוא מילמל, אבל היא חתכה אותו.
"פשוט לא נותן לי לנשום", היא ירתה, "אתה לא יכול לראות אותי יושבת כאן על הפסנתר, זה פשוט דוקר לך בעיניים שאני מצליחה לחוות איזו חוויה אנושית ונעימה, ואתה תקוע עם כל התסביכים שלך".
"זה באמת קשה לי", הוא הודה, "כל הדברים אופפים אותי מהרגע שאני פותח את העינים עד שאני נרדם בלילה, אני מסתכל על עצמי במראה ורואה אפס מוחלט, אבקת אדם מתפוררת וחסרת זהות, בלי עומק, בלי עתיד, בלי זמן לנשום, וכשאני רואה אותך יושבת פה בנחת על הפסנתר ומלאה בסיפוק, זה אוכל אותי מבפנים, כי אני רואה איזה כישלון שאני, ואיזה פרח שאת, וזה מתסכל"
הוא התיישב ליד הפסנתר, מביט אל התווים, הוא לא ידע לקרוא תווים, אבל היו לו ידיים נפלאות ושמיעה מדהימה, פעם הם היו יושבים ביחד על הכיסא הזה, היא מנגנת מהספרים, והוא מאלתר.
האצבעות שלו ריחפו מעל הקלידים, לא מעיזות להתחיל, הוא חיכה למבט מאשר ממנה, אבל הוא קיבל רק דמעה שזלגה לה מהקצה של העין, נדבקת לריסים, דמעה שמנמנה ונוצצת, עמדה בהיסוס על הסף, ואז גלשה על הלחי מורחת על הלחי תערובת של איפור ונוזל מלוח.
איפור.
היא בחיים לא מתאפרת, מה קרה היום? הוא ניסה לשאול את עצמו, מריץ בראש את כל התאריכים החשובים, יום נישואין, יום הולדת, איזה עוד תאריכים יש?
"מה היה היום לפני עשר שנים?" היא שאלה אותו.
הוא הסתכל על הפסנתר ונזכר, פגישה ראשונה בתמיר, הוא נכנס אז ללובי, לבוש בחליפה חדשה, נעליים מצוחצחות, עניבה יפה שהשאיר לו איזה צרפתי שעזב את הישיבה, הכפתור העליון סגור בקפידה, חפתים בשרוול, כובע עם קנייטש עד העינים, עם סיכה של בורסלינו.
בהתחלה הוא לא מצא אותה, ואז הוא שמע את הצלילים.
היא ישבה ליד הפסנתר הגדול, מנגנת יצירה של רחמנינוב, מנותקת לגמרי ממה שקורה סביבה.
היה לו זמן לבחון את המראה שלה, חצאית ארוכה שחורה, חולצה צבעונית רחבה, כל הקודמות באו בלבוש מחוייט להחניק, וזאתי עם קוקו רפוי ומבט חולמני, והאיפור, האיפור שלה היה אסון, שני כתמים של סומק בלחיים, מריחה של צבע ורוד על השפתיים, ואיי ליינר לא מדוייק תחם את העיניים החומות הגדולות שהיו נעוצות בנברשת.
"את בתיה?" הוא שאל בהיסוס, היא נבהלה וכמעט שטרקה את המכסה על האצבעות שלה.
"ואתה יחיאל" היא קבעה.
"נכון", הוא הודה, מחליק ביד ביישנית על העניבה שלו, כבר לא אכפת לו שהיא תדע שהיא מיד שניה.
"את מנגנת יפה", הוא החמיא לה, "היה שם איזה אקורד שהדהים אותי", הוא התפעל.
"זה סימן שיש לך שמיעה טובה", היא חייכה, ותוך כדי חיוך היא היטתה את ראשה הצידה, חושפת עגילים שובבים בצורת ינשופים. "בוא נצא מפה, יש כאן עמק מדהים ליד המלון, אפשר לטייל בו קצת".
הוא מישש את הארנק שלו במבוכה, הוא אמור להזמין לה שתיה, לשבת איתה, לדבר על התוכניות לעתיד.
"לא צריך שתיה", היא צחקה, "הבאתי איתי בקבוק של מיץ תפוחים וקינמון, משהו שהכנתי לבד בבית, זה ממש טעים ומרווה, וגם בחינם"
היא מצאה חן בעיניו, אז הוא הסכים, ושניהם עזבו את הלובי וירדו לעמק שליד תמיר, ותוך כמה דקות הוא ידע שאם יש מישהי שהוא יכול לתת בה אמון, ולשתף איתה את כל מה שעובר עליו, זאת היא, בלי היסוס.
הם סגרו בפגישה רביעית, בלי הצעת נישואין, הם סתם עמדו מול לוח מודעות בגאולה, ובין פשקוויל לפשקוויל הוא שאל אותה אם היא רוצה להתחתן איתו.
והיא הסכימה.
"הבאתי בשבילך משהו", הוא אמר פתאום וקם מהכיסא.
"באמת?" היא התפלאה, "מה זה יכול להיות?"
"הנה תראי", הוא שלף את הסוכריה הקטנה מהכיס, היא היתה קצת דביקה ושאריות של טבק נדבקו אליה.
הוא ניקה אותה היטב והגיש לה אותה.
היא חייכה שוב את החיוך הזה, היטתה את הראש הצידה, המטפחת השמוטה והקלילה החליפה את הקוקו השובב, אבל העגילים היו ממש מגניבים, צהובים עם נקודה קטנה לבנה באמצע.
"תודה שחשבת עלי", אמרה, בירכה, והכניסה את הסוכריה לפה.
היה לסוכריה הזאת טעם של סוכריות שמקבלים בתהילים, והם הזכירו לה את סוכריות הקריסטל מהילדות.
הם התחילו לנגן איזה שיר, היא מהספר, הוא משמיעה.
פתאום היא הפסיקה, והישירה לו מבט נוקב באיפור מזעזע, היא מעולם לא למדה להתאפר.
"שלא תשכח את כל מה שאמרתי עד עכשיו", היא הזהירה, "זה מאוד מאוד מאוד חשוב לי".
בסדר, הוא חשב לעצמו, אני צריך להשתדל יותר.
הוא פתח את הדלת ונתן לריח להכות בנחיריו, גם ריח אחר וחמוץ של כלים שנשארו בכיור יותר מיום אחד התערב בגסות בניחוח המופלא של עוגת התפוחים שעלה מן התנור.
על הפסנתר הוא מצא אותה, מעיינת בספרי תווים, לוגמת מכוס גדולה ושקופה תה קינמון ריחני.
"אה", היא הרימה את העיניים, "איך היה היום?" התעניינה תוך בהיה בבואתה שהשתקפה אליה מהפסנתר הבוהק.
"בסדר", הוא ענה וחיטט בכיסו אחר הסוכריה שהוא שמר לה מהפגישה שהייתה היום בעבודה, "גרליץ עושה בעיות ונצטרך להפעיל את העורך דין כדי שמשהו יזוז שם בעמותה המתוסבכת שלו"
היא המשיכה להסתכל על הפסנתר, תגידי משהו, הוא חשב.
"לא מבינה בזה", היא אמרה, "רק נראה לי שגרליץ כל הזמן גורם לכם לצרות, אולי תחפשו לקוח יותר נורמלי?"
"ואם לא גרליץ", הוא התנגד, "יבוא צימרמן עם הבעיות שלו, ועמותת שלום לכבש, וחברת יין המשומר, כל אחת עם הסיפור שלה, אל תשכחי שבשביל לקוחות מהסוג הזה המשרד קיים בכלל".
"טוב", היא נאנחה, "אם זה מה שיש, זה מה שיש, ויש עוגת תפוחים בתנור" היא גילתה לו את הסוד.
"תודה", הוא אמר, ובשקט, כמעט לתוך הצווארון הוא לחש "ויש גם כלים בכיור.."
אבל היו לה אוזניים של כלב ציד.
היא קפצה ונעמדה בינו לבין הפתח, חוסמת את דרכו.
"לא אמרתי כלום..." הוא מילמל, יודע שהיא יודעת שהוא יודע שהיא שמעה את זה.
"מה נראה לך שעשיתי כל היום?" היא שאלה, "שיחקתי קנדי קראש?"
"לא חשבתי כזה דבר", הוא התגונן ונסוג לפינת החדר, "אני מעריך את כל מה שאת עושה בשביל הקטנים, אבל.." הוא שוב מעד בלשונו.
"אני רוצה לשמוע את ה'אבל' הזה.." היא הצביעה על האוזן שלה בתנועה חדה ומחייבת, העינים שלה היו תקיפות ומלאות בעוצמה וכאב.
"אין אבל", הוא נסוג לגמרי לאחור, "אני מתנצל שבכלל העליתי את הנושא, זה לא מגיע לך", היד מצאה במעמקי הכיס את הסוכריה הקטנה שהוא שמר לה, היא הבטיחה לו שיחזור לבית נוצץ ושניהם יאכלו ביחד ארוחת ערב, והוא האמין לה, והיא בטוח לא שכחה את זה, היא מנסה לומר לו משהו.
בכיס השני הטלפון רטט בלי הפסקה, זה בטח העורך דין החדש שלא יודע שלא שולחים ליחיאל הודעות בערב, או שיש איזו הסלמה בדרום, ורוטר מקפיץ לו פושים על אירוע בטחוני שמתרחש כעת, הוא מכור לרוטר.
"אני לא עומד לעשות את זה", הוא התחיל, "אני צריך אותו בשביל העבודה, אין סיכוי שאני מתנתק, פשוט אין סיכוי".
היא שמה ידיים על המותניים, וזה כבר היה מסוכן.
"תגיד", היא שאלה, "אתה בכלל זוכר שאני קיימת?"
"בטח", הוא הבטיח.
"בטח בטח צנון ורתח" , היא השתמשה בביטוי של סבא שלה, "תמיד זה רק החברים שלך, העורך דין, גרליץ, גרליץ, ושוב גרליץ".
היד מיששה את הסוכריה, הוא שאל את עצמו אם זה הזמן המתאים לשלוף אותה.
"ומה אתה עושה כשאתה סוף סוף חוזר הביתה?" היא שאלה שאלה רטורית, והוא כמעט נפל שוב בפח, אבל היא לא נתנה לו לענות.
"אתה פותח את הדלת, ומסתכל ישר לתוך הכיור, לא עלי, לא על הילדים, על הכיור!!" היא היתה טעונה בכאב, "אתה חייב לשמר אותי באותה רמת באלעבוסטאיות של אמא שלך, ואם אני טיפה חורגת מהתקן, אתה ישר מגיע להוריד לי את האוויר מהגלגלים עם ההערות הבונות שלך".
"אני פשוט.." הוא מילמל, אבל היא חתכה אותו.
"פשוט לא נותן לי לנשום", היא ירתה, "אתה לא יכול לראות אותי יושבת כאן על הפסנתר, זה פשוט דוקר לך בעיניים שאני מצליחה לחוות איזו חוויה אנושית ונעימה, ואתה תקוע עם כל התסביכים שלך".
"זה באמת קשה לי", הוא הודה, "כל הדברים אופפים אותי מהרגע שאני פותח את העינים עד שאני נרדם בלילה, אני מסתכל על עצמי במראה ורואה אפס מוחלט, אבקת אדם מתפוררת וחסרת זהות, בלי עומק, בלי עתיד, בלי זמן לנשום, וכשאני רואה אותך יושבת פה בנחת על הפסנתר ומלאה בסיפוק, זה אוכל אותי מבפנים, כי אני רואה איזה כישלון שאני, ואיזה פרח שאת, וזה מתסכל"
הוא התיישב ליד הפסנתר, מביט אל התווים, הוא לא ידע לקרוא תווים, אבל היו לו ידיים נפלאות ושמיעה מדהימה, פעם הם היו יושבים ביחד על הכיסא הזה, היא מנגנת מהספרים, והוא מאלתר.
האצבעות שלו ריחפו מעל הקלידים, לא מעיזות להתחיל, הוא חיכה למבט מאשר ממנה, אבל הוא קיבל רק דמעה שזלגה לה מהקצה של העין, נדבקת לריסים, דמעה שמנמנה ונוצצת, עמדה בהיסוס על הסף, ואז גלשה על הלחי מורחת על הלחי תערובת של איפור ונוזל מלוח.
איפור.
היא בחיים לא מתאפרת, מה קרה היום? הוא ניסה לשאול את עצמו, מריץ בראש את כל התאריכים החשובים, יום נישואין, יום הולדת, איזה עוד תאריכים יש?
"מה היה היום לפני עשר שנים?" היא שאלה אותו.
הוא הסתכל על הפסנתר ונזכר, פגישה ראשונה בתמיר, הוא נכנס אז ללובי, לבוש בחליפה חדשה, נעליים מצוחצחות, עניבה יפה שהשאיר לו איזה צרפתי שעזב את הישיבה, הכפתור העליון סגור בקפידה, חפתים בשרוול, כובע עם קנייטש עד העינים, עם סיכה של בורסלינו.
בהתחלה הוא לא מצא אותה, ואז הוא שמע את הצלילים.
היא ישבה ליד הפסנתר הגדול, מנגנת יצירה של רחמנינוב, מנותקת לגמרי ממה שקורה סביבה.
היה לו זמן לבחון את המראה שלה, חצאית ארוכה שחורה, חולצה צבעונית רחבה, כל הקודמות באו בלבוש מחוייט להחניק, וזאתי עם קוקו רפוי ומבט חולמני, והאיפור, האיפור שלה היה אסון, שני כתמים של סומק בלחיים, מריחה של צבע ורוד על השפתיים, ואיי ליינר לא מדוייק תחם את העיניים החומות הגדולות שהיו נעוצות בנברשת.
"את בתיה?" הוא שאל בהיסוס, היא נבהלה וכמעט שטרקה את המכסה על האצבעות שלה.
"ואתה יחיאל" היא קבעה.
"נכון", הוא הודה, מחליק ביד ביישנית על העניבה שלו, כבר לא אכפת לו שהיא תדע שהיא מיד שניה.
"את מנגנת יפה", הוא החמיא לה, "היה שם איזה אקורד שהדהים אותי", הוא התפעל.
"זה סימן שיש לך שמיעה טובה", היא חייכה, ותוך כדי חיוך היא היטתה את ראשה הצידה, חושפת עגילים שובבים בצורת ינשופים. "בוא נצא מפה, יש כאן עמק מדהים ליד המלון, אפשר לטייל בו קצת".
הוא מישש את הארנק שלו במבוכה, הוא אמור להזמין לה שתיה, לשבת איתה, לדבר על התוכניות לעתיד.
"לא צריך שתיה", היא צחקה, "הבאתי איתי בקבוק של מיץ תפוחים וקינמון, משהו שהכנתי לבד בבית, זה ממש טעים ומרווה, וגם בחינם"
היא מצאה חן בעיניו, אז הוא הסכים, ושניהם עזבו את הלובי וירדו לעמק שליד תמיר, ותוך כמה דקות הוא ידע שאם יש מישהי שהוא יכול לתת בה אמון, ולשתף איתה את כל מה שעובר עליו, זאת היא, בלי היסוס.
הם סגרו בפגישה רביעית, בלי הצעת נישואין, הם סתם עמדו מול לוח מודעות בגאולה, ובין פשקוויל לפשקוויל הוא שאל אותה אם היא רוצה להתחתן איתו.
והיא הסכימה.
"הבאתי בשבילך משהו", הוא אמר פתאום וקם מהכיסא.
"באמת?" היא התפלאה, "מה זה יכול להיות?"
"הנה תראי", הוא שלף את הסוכריה הקטנה מהכיס, היא היתה קצת דביקה ושאריות של טבק נדבקו אליה.
הוא ניקה אותה היטב והגיש לה אותה.
היא חייכה שוב את החיוך הזה, היטתה את הראש הצידה, המטפחת השמוטה והקלילה החליפה את הקוקו השובב, אבל העגילים היו ממש מגניבים, צהובים עם נקודה קטנה לבנה באמצע.
"תודה שחשבת עלי", אמרה, בירכה, והכניסה את הסוכריה לפה.
היה לסוכריה הזאת טעם של סוכריות שמקבלים בתהילים, והם הזכירו לה את סוכריות הקריסטל מהילדות.
הם התחילו לנגן איזה שיר, היא מהספר, הוא משמיעה.
פתאום היא הפסיקה, והישירה לו מבט נוקב באיפור מזעזע, היא מעולם לא למדה להתאפר.
"שלא תשכח את כל מה שאמרתי עד עכשיו", היא הזהירה, "זה מאוד מאוד מאוד חשוב לי".
בסדר, הוא חשב לעצמו, אני צריך להשתדל יותר.
