עשן הגהינום

Natan Galant · 26/6/18

נשאלתי באישי:
נתן, הלא תבוש, י'א נעל?
תן כמה מילות פרידה.
ובכן, ידידיי האהובים, אנשי פורום כתיבה הטוב בארץ:
תשכחו מטורי פרידה וטקסטים ארוכים ובוכיים.
תשכחו מזה, ומהר מהר. עזבתי את הניהול, לא אתכם.
אמשיך לבקר מידי פעם, בתדירות נמוכה, לא כמנהל, כאזרח.

הנה הטור הראשון שלי כאזרח, והטור יהיה קצר.
---------------
נסעתי בקו בינעירוני, ואז, באמצע הנסיעה, זה קרה.
ענן גדול החל לעלות מהספסל לפניי, וליבי נרעד.
אוי, לא.

הפחדים הישנים ההם, מפעם, שבו ולפתו את ליבי.
בררר. ליבי זע, נע, פרפר.

לא לא לא.
העשן חשף שיניים לעומתי, ופרח.
מרגע לרגע הוא התרחב, עד לכדי ענן גדול.
ענן צחור, לבן, תמים.

מצב רוחי צנח מטה מטה, ועיניי חשכו.
אוי, לא.

ברכיי שקשקו, הזעתי באלימות, שיניי קרקשו.
ניסיתי דמיון מודרך, ניסיתי יוגה ומדיטציה, נאדה.
לא עזר.

הענן הרעיל התרחב וכעת כיסה את מחצית מפְּנים האוטובוס.
לא לא לא לא לא.
ניסיתי להיזכר במילות הווידוי, ליבי בכה:
האם אצא מכאן?

בתוך ים האימה, לא ראיתי דבר.
הענן כיסה הכל, הייתי שרוי במין חלום, בתוך כלום ענק וגדול.
לא ראיתי כלום, לא הרחתי כלום.

לא הרחתי?
איך זה יכול להיות?
דחקתי מרפק נחרד בשוכן לצידי בספסל:
הלו, סלח לי. למה אין פה ריח של שריפה?

הוא סינן בחוסר עניין:
הוא רק מעשן סיגריה חשמלית, תירגע.